צב:
גיד הנשה פרק שביעי חולין
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אילימא
חלבו דשליל. וא"ת ומאי שנא דבגיד דשליל פליגי ובחלבו
שאין כותבין כתובה לזכרים. דאע"פ שחשודין למשכב זכור ומייחדין
יז א
א)
ב)
דשליל מודו וי"ל משום דלא מקרי חלב כיון דאינו בעמוד
להם זכר לתשמישן אין נוהגין קלות ראש במצוה זו כל כך שיכתבו
ג)
להם כתובה: בשר המת. של אדם: במקולין. באיטליז שאין אוכלין
והקרב כדאמר בפ' בהמה המקשה מה חלב ושתי הכליות
ד)
ואמר
רבי אלעזר אמר רבי
האמורים באשם מוצא מכלל שליל:
אותו בפרהסיא כל כך. ואני
שמעתי בשר המת בשר בהמה שמתה
ב
אושעיא כו'. הוצרך לאתויי דרבי
מעצמה: דאית ליה. כף בשר סביבות
יח ג
הקולית העליונה: ולא עגיל. הבשר
אלעזר דאי לאו דרבי אלעזר הוה
שאין כותבין כתובה
לזכרים ואחת שאין
יט ד
אמינא חלבו דקתני בברייתא היינו
סביבות העצם ואינו דומה לכף. כל
ה) ו) ז)
שוקלין בשר המת במקולין ואחת שמכבדין
ח)
בשר גבוה ועגול קרי כף כדאמרינן
חלבו דגיד דעלמא ולא חלבו דשליל
❖
את התורה: ואינו נוהג בעוף: והא קא
ט)
בנדה עד שתתמעך הכף גבי
לכך מייתי דר' אלעזר דהלכו לשיטתם
חזינן דאית ליה אית ליה ולא עגיל בעי רבי
כ ה
סימני בגרות: אמר שמואל וחלבו
משמע דאכולה מילתא קאמר בגיד
ירמיה אית ליה לעוף ועגיל אית ליה לבהמה
מותר. דקתני מתני' דברי הכל היא:
גליון הש"ס
ובחלב דבתרוייהו דפליגי בהו הלכו
ולא עגיל מאי בתר דידיה אזלינן או בתר
נוהג בשליל וחלבו. של שליל אסור:
לשיטתם ועוד דאי אגיד לחודיה קאי
גמ' ר' יוחנן ממרטט ליה.
כא ו ז
מיניה אזלינן תיקו: ונוהג בשליל: אמר
בבן תשעה חי. שחי ועמד לפנינו
אמתני' הוה ליה לרבי אלעזר למימר
א
❖
❖
משנשחטה ונקרעה אמו: לשיטתו.
שמואל וחלבו מותר לדברי הכל חלבו דמאי
מילתיה אע"ג דלא הוזכר במתניתין
דאמר בפרק בהמה המקשה
רבי מאיר מכל מקום שמעינן ר"מ
אילימא דשליל והא מיפלג פליגי ביה
הגהות מהר"ב
טעון שחיטה וכיון דלא משתרי
מר' יהודה אלא להכי אמרה אברייתא
רבינו גרשום
דתניא נוהג בשליל וחלבו אסור דברי רבי
רנשבורג
בשחיטת אמו לאו שליל הוא דליקרי
דאכל מילתא דפליגי קאי דבחלב נמי
שאין כותבין כתובה
מאיר רבי יהודה אומר אינו נוהג בשליל
הלכו לשיטתם: גוממו עם השופי.
ביה כל בבהמה תאכלו
א] רש"י
לזכרים. כלומר כשעושין
וחלבו מותר ואמר ר' אלעזר אמר ר' אושעיא
משכב זכור אין כותבין
ואפי' חלבו וגידו א] אלא חלבו דגיד של
פי' הקונט' חלב הגבוה וגיד הנראה
❖
להן כתובה: ואחד
מחלוקת בבן תשעה חי והלך ר"מ לשיטתו
כל בהמה קאמר מתני' ומוקי ליה
על השופי גוממו ומשליכו מפני מראית
שאין שוקלין בשר המת
ורבי יהודה לשיטתו ואלא חלבו דגיד הא
שמואל כדברי הכל: מעיקרו. מכל
במקולין. כלומר במשקל
העין שלא יראה כאוכל גיד אבל עיקרו
כלומר דמוכרין בשר המת
מקום שהוא נבלע ונשרש בבשר: גוממו
מיפלג פליגי בה דתניא גיד הנשה מחטט
מוסף רש"י
ושרשיו של שומן ושל גיד מותרין ולפי
בצנעא אבל לא בפרהסיא
עם השופי. החלב הגבוה ונראה על
זה לא פליגי בחלבו דבין לרבי מאיר
אחריו בכל מקום שהוא וחותך שמנו מעיקרו
נוהג בשליל.
בשוק: מפני שאין לו כף.
השופי גוממו ומשליכו מפני מראית
וחלבו.
כלומר שאין ירך שלו
ולר' יהודה כל מקום שהגיד אסור חלבו
דברי ר"מ רבי יהודה אומר גוממו עם השופי
(לעיל סט.)
עגול ככף בהמה: והלך
העין שלא יראה כאוכל גיד אבל עיקרו
נמי אסור וכל שכן דפריך טפי שפיר
מעיקרו.
לעולם חלבו דגיד ומודה שמואל דלר"מ
ר' מאיר לשיטתו. כלומר
ושרשו של שומן ושל גיד מותרין:
(לעיל עד:)
לשמואל דאמר חלבו מותר לדברי
ר"מ דסבירא ליה דחלבו
מדרבנן אסור דתניא ושמנו מותר וישראל
ב
עם השופי. בשוה לשופי יחתכנו:
גוממו עם השופי.
אסור הלך לשיטתו דהוא
הכל דהכא אפילו רבי יהודה דמיקל
אמר טעון שחיטה כבהמה
קדושים נהגו בו איסור מאי לאו ר"מ היא
לעולם חלבו דגיד. קאמר שמואל דברי
קאסר חלבו אבל הלשון קשה דקאמר
מעלייתא: ר' יהודה אומר
דאמר מותר מן התורה ואסור מדרבנן ממאי
הכל מותר: ומודה שמואל. דאע"ג
גוממו עם השופי. כלומר
אלא חלבו דגיד והא מיפלג פליגי
דמן התורה מותר קאסר ליה ר' מאיר
אין צריך לחטט אחריו
דילמא רבי יהודה היא אבל לרבי מאיר
משמע דלרבי יהודה אפילו במקום
אלא חותכו עם השופי
מדרבנן: מאי לאו רבי מאיר היא.
מדאורייתא נמי אסיר לא ס"ד דתניא גיד
שהגיד אסור חלבו שרי כמו שאמר
וישראל קדושים.
ג
למעלה: לעולם חלבו
(שם)
מדקתני נהגו בו איסור דאילו לרבי
(לעיל
דגיד. כלומר דמותר ואע"ג
שמואל אלא דרבי מאיר פליג ולכך
הנשה מחטט אחריו בכל מקום שהוא ושמנו
צא.)
דאמר שמואל לדברי הכל
יהודה אפי' מנהגא ליכא וקאמר ר"מ
נראה דגוממו אגיד לחודיה קאי ולא
מותר מאן שמעת ליה דאית ליה חטיטה
דמותר מודי שמואל דלר'
דמותר מדאורייתא כשמואל: חטיטה.
אחלבו [ולמאי] דבעי לאוקומי ברייתא
מאיר אסור מדרבנן אבל
ה)
ר"מ וקאמר שמנו מותר אמר רב יצחק בר
לר' מאיר הוא דשמעינן ליה לעיל:
מדאורייתא מותר: מאי
דנהגו בו איסור כר' יהודה מה שלא
שמואל בר מרתא אמר רב לא אסרה תורה
לאו ר"מ היא. כלומר
קנוקנות. גידין דקין ההולכין באורך
א"ר יהודה גוממו אלא אגיד משום
מה דאמרי' דשומנו מותר
אלא קנוקנות שבו עולא אמר עץ הוא
הירך מתחת הבשר מגיד החיצון
ד
וישראל קדושים נהגו בו
דחלבו תלוי במנהגא היכא דאחמור
לגיד הפנימי והן הן האסורין לפי
והתורה חייבה עליו אמר אביי כוותיה
איסור ר"מ היא: לא
אחמור כדאמר גבי
אסרה תורה אלא קנוקנות
שהן רכין ונותנין טעם אבל גיד עצמו
דעולא מסתברא דאמר רב ששת אמר
חומרא דרבי זירא דשבעה נקיים ו)[אי]
שבו. כלומר גידין דקין
שהוא בראש השופי קשה הוא ועץ
שמתפרשין מן הגיד אילך
רב אסי חוטין שבחלב אסורין ואין חייבין
נמי נאמר דגוממו דרבי יהודה נמי
בעלמא הוא: עולא אמר. אע"פ
ואילך שהן בני אכילה
קאי אחלב למאי דבעי למימר דהך
עליהן אלמא חלב אמר רחמנא ולא
אבל הגיד עצמו שהוא
שעץ הוא התורה חייבה עליו:
ברייתא כרבי יהודה אבל לר"מ סלקא
חשוב כעץ לא חייבה
חוטין הכא נמי גיד אמר רחמנא ולא
חוטים שבחלב. כגון חוטי הכסלים
התורה: אלמא חלב אמר
דעתך דאסור מדאורייתא מדמחמיר
קנוקנות גופא אמר רב ששת אמר רב
וגם בחלב שעל הקרב יש חוטים
רחמנא ולא חוטין. כלומר
לחטטו ולשרש אחריו דקאמר חותך
דחלב לחוד וחוטין לחוד
דקין: אסורין. מדרבנן: ואין חייבין
אסי חוטין שבחלב אסורין ואין חייבין
ה
ה"נ גיד לחוד וקנוקנות
שמנו מעיקרו ולבסוף מסיק ברייתא
עליהם. כרת: לובן כוליא. שבתוך
עליהן שבכוליא אסורין ואין חייבין
לחוד ומה דכתב רחמנא
ו
כר"מ ומ"מ לא אסיר מדאורייתא
לא יאכלו בני ישראל וגו'
החריץ ומתפשט והולך בתוך הכוליא:
עליהן לובן כוליא רבי ורבי חייא חד
לר"מ אלא דישראל קדושים הם אבל
אמר רחמנא דאפי' אוכל
ממרטט ליה. משרש אחריו: גאים
אסר וחד שרי רבה ממרטט ליה $ ר' יוחנן
הגיד דחשוב כעץ חייב
לרבי יהודה שרי לגמרי והא דתנן
ליה. החפוי אבל בכוליא אכל:
וכ"ש קנוקנות: ולא נימא
ממרטט ליה רבי אסי גאים ליה אמר אביי
נאמנים עליו ועל החלב היינו בסתם
קנוקנות ולא גיד אלא
חלב
חלב ולא בחלבו של גיד דכיון דלרבי
[גיד] וקנוקנות: ממרטט
ז כוותיה דרבי אסי מסתברא דאמר רבי אבא
אמר רב יהודה אמר שמואל
ליה. כלומר מחטט אחריו
יהודה שרי לגמרי לא שייך ביה
חלב
וחותכו יפה: רב אסי
עולא
אמר עץ הוא והתורה כו'. פלוגתא דיש בגידים בנ"ט ופלוגתא דר"מ ורבי יהודה דפליגי
נאמנות ולקמן אפרש בע"ה:
גאים ליה. כלומר חותכו
מלמעלה ואין מחטט
בחטיטה לא הוי כפלוגתא דרב ועולא אלא קסבר רב דהא דפליגי תנאי ביש בגידין בנותן טעם בקנוקנות הוא דפליגי אבל גיד לכ"ע עץ הוא
אחריו.
ורב ודאי סבר כמאן דאמר דיש בהן בנ"ט דלמ"ד אין בגידין בנ"ט מה לי גיד ומה לי קנוקנות וכן פלוגתא דר"מ ורבי יהודה דפליגי
בחטיטה וההוא תנא ז) דפליג ארבי יהודה ואית ליה דלא אסרה תורה אלא שעל הכף בלבד כל זה יעמיד רב בקנוקנות ועולא סבר דכל
הנך פלוגתא בגיד עצמו ולא בקנוקנות דקנוקנות שרו לכולי עלמא דגיד אמר רחמנא ולא קנוקנות ועולא ודאי סבר כמ"ד אין בגידין
כוותיה
דעולא מסתברא. בשאלתות דרב אחאי בפרשת וישלח ח) דאע"ג דקאמר מסתברא כעולא אסרינן
בנ"ט מדקאמר עץ הוא:
קנוקנות מדרבנן משמע דלעולא אפילו מדרבנן שרי: אמר אביי כוותיה דרבי אסי מסתברא. משמע דהכי הלכתא דלובן כוליא
שרי ואין צריך לגמום אלא מה שחוץ לכוליא ובקונטרס נמי כתב דהמיקל לא הפסיד ובשאלתות נמי בפרשת וישלח ט) הביאו דברי המתיר
ולא דברי האוסר וגרס רבה מחטט ליה ולא גרסינן רבא דא"כ היה הלכה כרבא לגבי אביי ובכל הספרים כתיב רבה ומיהו כתב בקונטרס
דבלובן כוליא הלך אחר המחמיר לשרש אחריו כיון דלא אתמר הלכתא כאביי והמחמיר יחמיר והמונע לא הפסיד ובחלב שהבשר חופה
אותו משמע מתוך פירוש הקונטרס שפשוט לו שהוא מותר אף על גב שבלובן כוליא לא פסק בהדיא שיהא מותר ושמא סובר דכולהו
אית להו דשמואל דאמר חלב שהבשר חופה אותו מותר וצריך ליתן טעם דמ"ש זה מזה דאי דרשינן שעל הכסלים אמר רחמנא ולא
שבתוך הכסלים הכא נמי אמר רחמנא שעל הכליות ולא שבתוך הכליות ואף על גב דחוטין שבחלב אסורים מדרבנן יש לגזור בהו טפי
בחוטי חלב אטו חלב מבלובן כוליא ויש לסתור מכאן דברי ר"א ממי"ץ שהיה אומר דשומן שעל יותרת הכבד אסור אף לאחר שיטול הקרום
מעליו מדתניא בתורת כהנים כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריבו ממנה וגו' אין לי אלא חלב תמימים שהם כשרים ליקרב
חלב בעלי מומין
מנין תלמוד לומר
מן הבהמה
חלב חולין מנין תלמוד לומר כי כל אוכל חלב
אם כן למה נאמר
אשר יקריבו ממנה
לומר