גיד הנשה פרק
שביעי חולין
צו.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
ולא
מהדרינן בטביעות עינא. תימה דשאני התם דחשדינן ליה
להני שמעתתא. דשרי איסור בטביעות עינא: בטביעות עינא דקלא.
נו א
א)
ב)
שנתן דעתו להכירה בקול ומאבידה לא ילפינן דהתם משום חימוד
דילמא משקר שאינה שלו דהא לצורבא מרבנן מהדרינן
הממון חיישינן דלמא משקר דאמר מר גזל ועריות נפשו
בטביעות עינא וי"ל דהכא מיירי בטביעות עין כל דהו והא דמהדרינן
נז ב
של אדם מתאוה להם ומחמדתן: תדע. דטביעות עינא עדיפא:
לצורבא מרבנן בטביעות עינא (ב) דהיינו בטביעות עין גמור דכל
ג) ד)
נח ג
ה)
פלניא דהכי סימניה. פלוני הרג את
הני אמוראי דהכא לא היה להם
נט ד
ו) ז)
הנפש ואין אנו מכירין בו מעולם
טביעות עין גמור דאי לאו הכי מה
ולא מהדרינן בטביעות עינא השתא
ח)
❖
אלא סימנין כך וכך היו בגופו ובכליו
היה להם לישאל אי הוו ידעי בודאי
ט)
דשמעתינהו להני שמעתתא אמינא טביעות
של הורג: טביעות עינא אית לן
לא הוו מסופקים כלל:
עינא עדיפא דאי לא תימא הכי היאך סומא
י)
פלניא דהאי סימניה והאי סימניה
בגויה. ומכירין אנו בו: ואילו אית
כ)
מותר באשתו ובני אדם איך מותרין בנשותיהן
רבינו גרשום
❖
ל)
ליה. לשליח: טביעות עינא בגויה.
קטל נפשא לא קטלינן ליה.
בלילה אלא בטביעות עינא דקלא הכא נמי
שמכירו: מתני' שיטול את כולו.
בר פיולי גרסינן וקא מנקר
וא"ת והלא משיאין אשה על פי
אטמא קא מנקר הירך מגיד
בטביעות עינא אמר רב יצחק בריה דרב
יחטט אחריו וסתם משנה ר"מ דאמר
סימנים להך לישנא דאמר רבא
הנשה חזייה דקא גיים.
תורה אור השלם
משרשיא תדע דאילו אתו בתרי ואמרי
חטיטה בעי: אכלו
סימנין דאורייתא בפ' בתרא דיבמות
כלומר שהיה גוממו עם
1. עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי
השופי ולא מחטט אחריו:
ואין בו כזית ז). משום דבריה הוא
פלניא דהאי סימניה והאי סימניה קטל
ואם לאחר שנשאת באו עדים
דאורי לך כר' יהודה אורי
יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה
וחייב בכל שהוא וכדאמרינן במסכת
שזינתה קטלינן לה דסמכינן אסימנין
נפשא לא קטלינן ליה ואילו אמרי אית לן
לך. כלומר דחזינן דמיקל
אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ עַד
דאמר כדי לקיים בו מצות
מכות אי אתם מודים לי
להחזיקה בחזקת אשת איש מן השני
הַיּוֹם הַזֶּה כִּי נָגַע בְּכַף
טביעות עינא בגויה קטלינן ליה אמר רב אשי
נטילה: מאי דשקיל בר
יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּגִיד הַנָּשֶׁה:
באוכל נמלה כל שהוא שהוא חייב
ואפילו נתברר ע"י עדים שבעלה
❖
תדע דאילו א"ל איניש לשלוחיה קרייה
פיולי דאורייתא כלומ' מה
בראשית לב לג
אמרו לו מפני שהיא כברייתה: אינו
הראשון כבר היה מת בשעת הזנות
דשקיל בר פיולי אסור מן
לפלניא דהאי סימניה והאי סימניה ספק ידע
התורה לר' יהודה מכלל
סופג אלא ארבעים. דאינו נוהג
ולא אמרינן שמא בעלה היה חי
ליה ספק לא ידע ליה ואילו אית ליה טביעות
דשייר כו' כלומר מכלל
אלא באחת: גמ' בר פיולי. כך
גליון הש"ס
בשעת קידושיה ואין קידושיה קדושין
עינא בגויה כי חזי ליה ידע ליה: מתני'
דמאי דשייר אסור מדרבנן
שמו: גאים ליה. כרבי יהודה לא
וי"ל דבכי האי גוונא נמי לא סמכינן
תד"ה פלניא (בסה"ד)
לר' יהודה ואלא דאורי ליה
דפלניא הוא.
דלא היה מחטט אחריו
הנוטל גיד הנשה צריך שיטול את כולו ר'
היה מחטט אלא גומם מלמעלה:
אסימנין למיקטלה ולהחזיקה באשת
א
❖
אלא היה גוממו כמאן
אמר ליה לא תירתת. לא בע"ה ולא
איש מן השני אלא אמרינן שמא היה חי
יהודה אומר כדי לקיים בו מצות נטילה
אורי ליה כיון דמאי דשייר
ברשע אני חושדך: דאורי לך.
בעלה ולא הוו קידושיה קידושין וכן
אסור מדרבנן כמאן אורי
האוכל מגיד הנשה כזית סופג ארבעים אכלו
ב
ליה: לא אסרה תורה אלא
לעשות כן כרבי יהודה אורי לך:
אם נשאת על פי עד אחד וזינתה לא
הגהות הב"ח
ואין בו כזית חייב אכל מזה כזית ומזה
ג
שעל הכף בלבד. כלומר
ומאי דשייר דרבנן לר"מ. דמדרבנן
קטלינן לה אע"פ שבעלה הראשון נודע
(א) אלא
שעל השופי בלבד לאפוקי
כזית סופג שמונים ר' יהודה אומר אינו סופג
הוא דבעי רבי מאיר חטיטה: שעל
לר"מ
שהיה מת כבר בשעת הזנות דלא
סוף הגיד שחוץ לשופי
אלא ארבעים: גמ' בר פיולי הוה קאי קמיה
(ב) תוס'
שמותר מדאורייתא:
הכף. דאע"פ שהגיד ארוך אין
לכל דבר מהימנינן ליה דאין האחין
היינו
דשמואל וקא מנקר אטמא הוה קא גאים
אסור אלא מה ששוכב על הכף:
יורדים לנחלה על פיו וגם צרתה
וכל
ליה א"ל חות ביה טפי השתא לא חזיתך
(ג) ד"ה
כף. בשר הסובב את הקולית ודבוק
אסורה וא"ת והיאך מחזירין שטר חוב
❖
דשטר
ספיתא לי איסורא אירתת נפל סכינא
לעצם והגיד הארוך שוכב מקצתו
בסימנים והא אי אתו סהדי ואמרי
על גבי אותו בשר: אמר רב פפא
פלוני דהאי סימניה והאי סימניה לוה
מידיה א"ל לא תירתת דאורי לך כרבי
כתנאי. כדמפרש ואזיל דרבנן אית
מפלוני לא מפקינן וי"ל דלא דמי
מוסף רש"י
יהודה אורי לך אמר רב ששת מאי דשקל
(ג) שטר שאין אדם מוחזק בו שיאמר
להו דשמואל ורבי יהודה לית ליה
אכל מזה כזית ומזה
בר פיולי דאורייתא לרבי יהודה מכלל
דשמואל: ח) סתם אכילה בכזית:
שלי הוא מהדרינן שפיר אבל ממון
כזית.
ורבנן דשייר דרבנן לר' יהודה אלא דאורי ליה
שביד הבעלים אין להוציא ע"י סימנין
(לעיל פב:)
כמאן אורי ליה אלא אמר רב ששת מאי דשקל בר פיולי דאורייתא (א)
דה"נ לא הוה מפקינן חפץ מיד
(לעיל צא.)
ומאי דשייר דרבנן לר"מ דאי רבי יהודה אפילו מדרבנן שרי: האוכל
בעלים אי אתו סהדי ואמרי ההוא
ר' יהודה אומר אינו
סופג אלא ארבעים.
מגיד הנשה [וכו']: אמר שמואל לא אסרה תורה אלא שעל הכף
חפץ דהאי סימניה והאי סימניה
ד
מכלל
דשייר
$ דפלניא הוא: ט)
בלבד שנאמר על כף הירך אמר רב פפא כתנאי אכלו ואין בו כזית
1
דרבנן לר' יהודה. לכאורה משמע
(לעיל פב:) אכלו.
חייב רבי יהודה אומר עד שיהא בו כזית מ"ט דרבנן בריה (בפני עצמה) היא
ואין בו כזית
דלרבי יהודה נמי אית ליה דאורייתא
ור'
חייב.
ודרבנן ולר"מ הוי דאורייתא כל כמה שאוסר רבי יהודה כדאמרן בסמוך דשקל דאורייתא לר"מ ולרבי יהודה דרבנן נמי לא שייר אבל אין
נראה לומר כן דאם כן הוו שלשה מחלוקות בדאורייתא דר' יהודה פליג אההוא תנא דאמר לא אסרה תורה אלא שעל הכף בלבד כדאמר
(לעיל צא.)
בסמוך ולא מסתברא לומר כן דבשלמא רבי יהודה ות"ק דידיה פליגי בדרש דעל כף הירך כדשמואל אלא רבי מאיר ורבי יהודה במאי פליגי
וא"ת ומנא לן דשקל בר פיולי דאורייתא לר"מ דילמא סבר ר' מאיר דלא אסרה תורה אלא שעל הכף בלבד וליכא אלא שני מחלוקות ויש
לומר כיון דמחמיר ר' מאיר בחטיטה לא מסתברא דמיקל בדאורייתא טפי מדרבי יהודה ותנא קמא דר' יהודה ודאי אין מחמיר בחטיטה
כיון דמיקל בדאורייתא וא"ת והא שמואל סבר כר' מאיר דאמר ליה חות ביה טפי וקאמרינן לקמן דשמואל קאמר לההוא שמעתא דלא
אסרה תורה אלא שעל הכף בלבד ויש לומר דשמואל אליבא דתנא דמתניתין דאמר אכלו ואין בו כזית חייב קאמר ולא אסרה תורה כו'
וליה לא סבירא ליה וכה"ג אמר שמואל בפרק אלמנה ניזונת דמציאת אלמנה לעצמה והיינו כאנשי יהודה כדמוכח התם
צריך
שיטול את כולו. לענין חטיטה
ובפרק נערה שנתפתתה שמעינן ליה לשמואל שפוסק בהדיא דהלכה כאנשי גליל י):
סתם כר' מאיר ולענין דנאמנים סתם כרבי יהודה לעיל דקתני וחכמים אומרים נאמנים: מאי טעמא דרבנן בריה היא.
ובסוף פירקין נמי אמרינן כי האי גוונא אכל צפור טהורה בחייה בכל שהוא במיתתה בכזית אכל צפור טמאה בין בחייה בין במיתתה
בכל שהוא דאבר מן החי ועוף טמא חשיבא להו בריה וא"ת מאי שנא דאבר מן החי ועוף טמא וגיד ושרץ חשיבי טפי בריה מנבלה טהורה
במיתתה בכזית ולא חשיבא בריה וכן טבל לא חשבי ליה רבנן בריה במכות ויש לומר דהיינו טעמא דהני דכי אמר רחמנא לא תאכל
גיד ולא תאכל עוף טמא וכן באבר מן החי כאילו פירש בין גדול ובין קטן דכולהו מיקרו גיד ועוף ובלבד שיהיו שלמים אבל נבלה חתיכה
נמי משמע נבלה וכן טבל דאי הוה כתיב אל תאכל חטה של טבל אז הוה חשיב בריה וכן משמע פרק שלישי דשבועות דקאמר היכן
מצינו באוכל כל שהו שחייב ופריך ולא והרי מפרש פירוש שבועה שלא אוכל כל שהוא ומשני מפרש נמי כבריה דמי משמע דטעמא דבריה הוי
כאילו פירש הכתוב שלא תאכל בין גדול ובין קטן וא"ת דתנן בפרק אלו הן הלוקין כמה יאכל מן הטבל ויהיה חייב ר' שמעון אומר
בכל שהוא וחכמים אומרים בכזית אמר להם ר"ש אי אתם מודים באוכל נמלה כל שהוא שחייב אמרו לו מפני שהיא כברייתה אמר להם אף
חטה כברייתה ומסיק בגמראכ) דלר"ש כל שהוא למכות אפילו קמח ולדבריהם דרבנן קאמר אודו לי מיהת דחטה אחת כברייתה בכל שהוא
ורבנן בריית נשמה חשיבא דחטה לא חשיבא והשתא קשה הרי גיד ואבר מן החי דחשיבי בריה אלמא לא תליא מילתא בנשמה ואפילו הוה נשמה
בחטה לא חשיבא בריה כדפרישית דלא דמי למפרש דלא תאכל טבל כתיב ולא כתיב לא תאכל חטה של טבל ונראה לפרש דרבנן לדברי
ר"ש קא מהדרי ליה לדידן אפילו הוה חטה נשמה לא חשיבי ליה בריה דלא דמי למפרש כדפרישית אלא לדידך דחשבת ליה בריה אלמא לית
לך טעמא דמפרש מ"מ לא דמי לנמלה דלנמלה איכא נשמה וקשה היכן מצינו כזה שמשיבין טעם לדבריו והם עצמם אינם סוברין שיהיה
הדבר תלוי בנשמה וי"ל דכי האי גוונא אשכחן בפרק התערובת ל) דתניא אברי תמימים שנתערבו באברי בעלת מום ר' אליעזר
אומר יקרבו ורואה אני את בשר בעלת מום כאילו הם עצים וחכ"א לא יקרבו וע"כ ר' אליעזר גופיה לית ליה האי טעמא דהא ברובע ונרבע
מודה דלא יקרבו ולא קאמר רואה אני אותם כאילו הם עצים אלא עיקר טעמא כדמפרש בגמ' מום בם לא ירצו הא ע"י תערובות ירצו ולדבריהם
דרבנן קאמר להו כדאמר התם ומיהו שם מיושב יותר דמתוך הברייתא אומר כן הגמרא אבל בפרק בתרא דמכות מי דוחק הש"ס
לומר דרבנן משיבין תשובה לר"ש לדבריו מה שאינן סוברין כיון דאינו לא במשנה ולא בברייתא וא"ת ור"ש דחשיב חטה בריה היאך תרומה
עולה בק"א הא אמרינן לקמן דבריה לא בטלה גבי גיד וכי תימא דהתם היינו טעמא דכשנולד נולד האיסור עמו כמו גיד ושרצים
ואבר מן החי ועופות טמאים אבל
תרומה מותר עד שימרח אכתי
ערלה וכלאי הכרם לא ליבטלו. :
ורבי