צו:
גיד הנשה פרק שביעי חולין
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
ורבי
יהודה אכילה כתיב ביה. וא"ת והרי נמלה ושאר שרצים
ורבנן ההוא. לאשמועינן אתא דאע"ג דלא אכיל כוליה מחייב בכזית
ס א ב
א) ב)
ג)
דכתיב בהו אכילה ומחייב בכל שהוא כדתנן בפרק בתרא
דלא תימא לא מחייב עד דאכיל לכוליה ולעולם כל היכא דאכל כוליה
ד) ה)
לא בעינן כזית: ור' יהודה. ההוא לא איצטריך לאשמועינן דמאשר
דמכות ולא פליג ר' יהודה וי"ל דאכילה דהתם איצטריך דאי
ו)
איכא ד' או חמשה זיתים דחייב בחד
זית אבל הכא אמרינן דלר'
על כף הירךד) נפקא דלא בעינן עד דאכיל ליה לכוליה דאפילו לא אכל
ז)
סא ג
ח) ט)
יהודה מאשר על הכף נפקא והכי
אלא מה שעל הכף חייב ובלבד שתהא
שם אכילה: דכוליה ירך. ולית ליה
אמרינן במעילה פרק קדשי מזבח
ור' יהודה אכילה כתיבה ביה ורבנן ההיא
י)
דשמואל אלא כל מקום שיאכל ממנו
אכל שרצים לוקה עליו
ד
אכילה דכי אית ביה ארבעה וחמשה זיתים
כ)
כזית חייב: ורבנן ההוא. הירך
בכזית דאכילה כתיב בהו וא"ת
ואכל חד כזית מיחייב ורבי יהודה מאשר
סב ה
ל) מ)
לאשמועינן אתא דאין אסור אלא
דאמרינן באלו הן הלוקין
❖
על כף הירך נפקא ורבנן ההוא מיבעי ליה
ריסק תשעה נמלים ואחד חי והשלימו
פנימי דפשיט איסוריה בכוליה ירך:
❖
לכדשמואל דאמר שמואל לא אסרה תורה
מתני' כבשר בלפת. רואין כאילו
לכזית לוקה שש חמש משום בריה
אלא שעל כף הירך ור' יהודה הירך כתיב
גליון הש"ס
דשרץ ואחת משום נבלה למה לי
הירך לפתות והגיד בשר ואילו היה
דכולה ירך ורבנן ההוא דפשיט איסוריה
תוד"ה אבל וכו'
שיהא חד חי דהויא בריה בלאו הכי
נותן טעם בשר כשיעור הגיד
(א)
רבינו גרשום
דאשכחן וכו'.
בכוליה ירך לאפוקי חיצון דלא ולעולם שעל
נמי כיון שיש בהם כזית לוקה ה'
בלפתות הירך אסור דשיעורין הלכה
ד"ה עד
ורבנן ההוא דאי הוה
משום שרץ כיון דאכילה כתיב ביה
למשה מסיניה) וגמירי דבהכי משערינן
הכף והאי כף מיבעי ליה למעוטי עוף דלית
וכו' דבר יונה רכיך.
ארבעה וחמשה זיתים
מתני'
במקום אחד ואכל מיניה
כדפרישית ואחד משום נבלה וי"ל
דאף ע"פ שאילו היה כרוב או קפלוט
ליה כף תרי כף כתיבי:
ירך
א
בא"ד רכיך טובא.
כזית חייב אע"ג דלא
היה צריך פחות או יותר: שנתבשל
דודאי אלאו דשרצים דכתיב בלשון
שנתבשל בה גיד הנשה אם יש בה בנותן
אכלו כולו אבל אי שלם
עם הגידים. של היתר: בזמן
אכילה לקי משום כזית שרץ אלא יש
ולית ביה כזית חייב: ור'
טעם הרי זו אסורה כיצד משערין אותה
❖
יהודה מאשר על כף הירך
שמכירו. משליכו לחוץ ואין כאן אלא
לאו דשרץ דלא כתיב בהו אכילה כגון
כבשר בלפת ב גיד הנשה שנתבשל עם
נפקא. כלומר מה דאמרת
פליטתו: בנותן טעם. אם יש בנ"ט
אל תשקצו וההיא לא
דאי הוו ד' וה' זיתים
הגידים בזמן שמכירו בנותן טעם ואם לאו
בכל אלו: ו)כולן אסורין. ולקמןז) מפרש
לקי אלא בחי משום בריה וא"ת ואכתי
ואכל מיניה כזית חייב
הגהות הב"ח
ההוא מאשר על כף הירך
כולן אסורין והרוטב בנותן טעם וכן חתיכה
דנותן טעם במין במינו שאין אדם
ל"ל חי אפילו מת נמי חשיב בריה
ג
(א) רש"י
נפקא כמה דהוי על כף
יכול להבחינו שיערוהו בששים: ואם
כדאמרינן בס"פ טמאה בין
של נבלה וכן חתיכה של דג טמא שנתבשלה
הבשר
הירך אפי' הולך הגיד
לאו כולן אסורין. דבכל אחד יש לומר
בחייה בין במיתתה בכל שהוא וי"ל
כשיעור
חוץ לירך דאין אוכל אלא
עם החתיכות דבזמן שמכירן בנותן טעם ואם
❖
הזה
אשר על כף הירך שליש
זה הוא. ובגמרא פריך ליבטיל
דלא נקט חי לאפוקי מת אלא פירוש
לאו כולן אסורות
והרוטב בנותן טעם:
או רביע חייב: ההוא
ברובא: בזמן שמכירן. לחתיכות
חי שלם לאפוקי ריסק כדאמר ח) גבי
גמ' אמר שמואל לא שנו אלא שנתבשל
לא מצית אמרת. דלא
כלים שבירתן זו היא מיתתן וא"ת
האיסור משערינן בנותן טעם ואי
יהא חייב אלא על הגיד
מוסף רש"י
בה אבל נצלה
בה קולף ואוכל עד
שעל הכף בלבד דהירך
ה
הא אמרינן בסוף פרקין אבר
אין בהן כדי לתת טעם בשל היתר
דפשיט
איסוריה
דכולה ירך משמע אפי'
שמגיע לגיד איני והאמר רב הונא גדי
מן החי צריך שיאכל כזית דאכילה
הרי השאר מותרות ואם אין מכירן
בכוליה ירך.
חוץ לשופי: כיצד משערין
שצלאו בחלבו אסור לאכול אפילו מראש אזנו
כתיב ביה דלמא הא דכתיב ביה
כל החתיכות אסורות דכל אחת יש
אותה כבשר בלפת. רואין
כאילו הירך לפת והגיד
שאני
אכילה למימר דמחייב בכזית אע"ג
לחוש ולומר שמא זו היא. והרוטב
בשר אם יש בו בנותן
דאית ביה ד' או ה' זיתים וי"ל
מותר אם אין בחתיכות האיסור
(לעיל
טעם דזהו בששים ומותר
טעם בכל החתיכות והקיפה והרוטב: גמ' לא שנו. דכי
צא.) אם יש בו בנותן
אבל בפחות מששים
דלעולם לא מחייב עד שיאכל אבר שלם
דהיינו בשר גידים ועצמות
כדי לתת
טעם.
אסור: בזמן שמכירו
בנותן טעם כל הירך אסורה: אלא שנתבשל.
מדלא אשכחן בס"פ לריש לקיש דפטר חלקו מבפנים
יש בו
בנותן טעם. כלומר
מעלה הטעם בכל הבשר: אבל נצלה. עמו נצמת (לעיל פט:)
דמחייב אלא בגרומיתא זעירתא והיינו טעמא דלא תאכל הנפש עם
שהרוטב
בזמן שמכירו יסלקנו מן
האחרים והרוטב בנותן
בתוכו ואינו מפעפע ויוצא בבשר: קולף ואוכל. כלומר חותך
הבשר דדרשינן מיניה אבר מן החי דאסור משמע
עד שיאכל אבר שלם: דפשיט איסוריה בכוליה ירך. לשון
טעם: קולף ואוכל עד
עליון ואוכל עד שמגיע לגיד: בחלבו. שלא נטל חלב הכליות:
שמגיע לגיד כלומר קולף
אפילו מראש אזנו. שאין שם חלב אלמא פשיט איסוריה בכוליה:
איסוריה לא אתי שפיר דלא אסרינן אלא שעל הכף בלבד ובספר
הבשר למעלה למעלה
עד שמגיע לגיד וכשמגיע
רבינו גרשום כתיב דמשיך בכוליה ירך ויש לישב לשון איסוריה דהכי
מפעפע
קאמר דפשיט גיד של איסור בכוליה ירך: אם יש בה בנ"ט הרי זו אסורה. לאו בגיד לחודיה משערינן דבכדי קליפה שסביביו מסייע
לגיד יזרקנו: איני והאמר
רב הונא גדי שצלאו
לגיד לאסור דמשעה שנמלח נאסר כדי קליפה סמוך לו ולפירוש רבינו אפרים שמפרש דלא אמרינן חתיכה עצמה נעשה נבלה אלא בבשר
בחלבו כו' כלומר לא צריך
למימר שמגופו כולו אין
בחלב אתי שפיר. משמע קצת דאין הרוטב מסייע ט) לשאר חתיכות אם יש בהם לבטל הגיד אלא הירך לבדו מדלא קאמר אם יש בהן
יכול לאכול דאמרי מפעפע
וברוטב בנותן טעם כו' והאי לפירוש הקונטרס ניחא דפירש פרק כל הבשר גבי טיפת חלב כו' דקאמר בגמרא י) לא שנו
החלב הגוף כלו אלא
אלא שניער וכסה אבל לא ניער וכסה חתיכה עצמה נעשה נבלה כו' ופירש בקונטרס דכי ניער הקדרה מוליך הוא הטפה בכל הקדרה
אפילו מראש אזניו דאיכא
ומסייע כל מה שבתוכה לבטל הטפה וכן כי כסה הקדרה עולות הרתיחות משוליה לפיה ומוליכות הטפה בכל הקדרה משמע שר"ל שאפילו
החתיכה שנפלה הטפה עליה היא מקצתה בתוך הרוטב אי לא ניער וכסה אין מסייע הרוטב והחתיכות אחרות לבטלה ומיירי הכא בשלא
ניער וכסה ולר"י נראה דכשהחתיכה שנפל האיסור עליה היא מקצתה ברוטב לא בעינן ניער וכסה והתם איירי כשהחתיכה כולה חוץ
לרוטב דאז אין מתפשט אלא בניער וכסה והוה מצי למימר לא שנו אלא בחתיכה מקצתה ברוטב אלא מילתא דפסיקא ליה נקט כשניער וכסה
דאז בכל ענין הרוטב מכסה כל החתיכות ואפילו היתה כולה חתיכה חוץ לרוטב והכא דקאמר אם יש בה בנ"ט היינו על ידי שלא היה
בה עם הרוטב ששים לבטל טעם הגיד: אבל נצלה קולף ואוכל עד שמגיע כו'. וא"ת מאי קמ"ל פשיטא דלא מצי למימר הוא הדין
נצלה דא"כ למה לי נתבשל דמשעת מליחה נאסר דמליח הרי הוא כרותח דצלי כדאמר בסמוך כ) ובלא מליחה אי אפשר לבשל דאין הבשר
יוצא מידי דמו ל)עד שימלחנו יפה יפה וי"ל דקמ"ל דלא נאמר נתבשל דמתניתין היינו נצלה $דאשכחן דקרי לצלייה בשול דכתיב
ויבשלו (את) הפסח וכן הא דתנן הלב קורעו ומוציא את דמו לא קרעו קורעו לאחר בשולו ובעי למידק מינה בריש כיצד
צולין דכבולעו כך פולטו אלמא לאחר בשולו דקתני היינו לאחר צלייתו דאי בקדרה הכל אסור אם אין פי קנה חוץ לקדרה:
עד שמגיע לגיד. לאו דווקא עד שמגיע לגיד ממש דהא צריך שיניח כדי קליפה סמוך לגיד ואפילו כדי נטילה צריך שיניח כדאמר בפרק
כיצד צולין נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו יטול את מקומו ולא סגי בקליפה אם לא נחלק דשמא רוטב מתפשט
יותר מגיד ומיהו לא אשכחן בשום מקום שיהא סגי לצלי בקליפה דלא מצינו קליפה נזכרת לענין צלי אלא בכיצד צולין בחם לתוך
צונן דשמואל אמר קולף דתתאה גבר אדמיקר ליה בלע ואפשר דרותח דצלי בלע טפי ולקמן בפרק כל הבשר דאמר מ) רב
ההוא בר גוזלא דנפל לגו כדא דכמכא דצלי בעי קליפה התם אפילו בצונן איירי ומשום $דבר יונה $רכיך טובא ובלע וגבי צורר אדם בשר
וגבינה במטפחת אחת ואינו חושש ובלבד שלא יהיו נוגעות זו בזו ואמרינן בגמרא וכי נוגעות זו בזו מאי הוי צונן וצונן הוא ומשני
נהי דקליפה לא בעי הדחה מי לא בעי לאו משום דצלי סגי ליה בקליפה אלא ה"ק נהי דקליפה לא בעי כמו בחם לתוך צונן הדחה מי לא בעי וכן
הא דאמר לעיל בפ"ק דלמ"ד בית השחיטה רותח קולף שאני התם דשמנונית שעל הסכין דבר מועט הוא כדאמרינן פרק כיצד צולין
סכו בשמן של תרומה אם חבורת כהנים יאכלו ואם של ישראל אם צלי הוא יקלוף את החיצון ומפרש אפילו למאן דאמר
תתאה גבר שאני סיכה דמשהו עבדי ליה: אפילו מריש אזנו. שרחוק מן החלב ולאו דווקא משום דראש הגדי למטה בשעה
שצולין אותו בשפוד בתנור דכן דרך כדמשמע בריש כיצד צולין שתוחבו לתוך פיו עד בית נקובתו וצד העב של שפוד הופך למטה
כדי שלא יפול ומידב דאיב החלב על הראש אלא אפילו היה הראש למעלה אסור דמפעפע חלב למעלה דהא צונן לתוך חם אסור למאן
דאמר תתאה גבר ולא סגי בקליפה ומה שנהגו כשמולחים בשר הרבה ומניחין בגיגית ופעמים חתיכה אחת חציה לתוך הציר וחציה חוץ
לציר וחותכין מה שבתוך הציר ומשליכין דאסור ומה שחוץ לציר מותר ולא אמרינן שיפעפע הדם למעלה ויאסור כל החתיכה כדאמר
גבי חלב י"ל דאין דרכו של דם לפעפע אלא אדרבה אמרינן דדם משרק שריק כשנופל על הבשר ולא מיבלע דרך הליכתו כ"ש דלא מפעפע
למעלה ואפילו יש שומן בבשר שבתוך הציר לא אמרינן דנעשה נבלה מחמת הדם וחוזר ואוסר מה שחוץ לציר דמפעפע לפי מה שמפרש
הרב רבינו אפרים דלא שייך חתיכה עצמה נעשת נבלה אלא בבשר בחלב ובלאו הכי נמי כיון דלא אפשר האיסור להתפשט חוץ לציר שרי
דלא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת את כל החתיכות
אלא במקום
שהאיסור מתפשט
בכל החתיכה דומיא דטפת חלב תדע
דבכל