צח:
גיד הנשה פרק שביעי חולין
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אין
בשלה אלא שלימה. פירש בקונטרס דלא נתפרש באיזה
אין בשלה אלא שלימה. לא נתפרש באיזה לשון: דכ"ע. ת"ק ור"ש:
א) [לקמן ק. וש"נ],
א [מיי' פ"ט מהלכות
ב) פסחים מד:, ג) [עיין
מעשה הקרבנות הלכה ט]:
בהדי איל מבשל לה. דאין מקרא יוצא מידי פשוטו וקרא משמע
לשון ונראה לפרש דמשמע בשלה כמו בשל לה למ"ד דגושה
פד ב מיי' פט"ו מהל'
תוס' מנחות פג. ד"ה מה
דכולי
עלמא
דעם האיל א]מבשלו: ת"ק סבר מחתך לה. מן האיל והדר מבשל לה
ומפיק ה"א כמו שיש לה כלומר כמו שהיא:
מאכלות אסורות
חטאת ותוס' זבחים צח.
בהדי איל מבשל לה. דאין מקרא
יוצא מידי פשוטו אבל לאיכא
בהדיה ואשמועינן שלימה מבשלה ואינו מחתכה לחתיכות. ור"ש אתא
ד"ה איכא], ד) [צ"ל כף],
הלכה כא [טוש"ע י"ד
❖
ה) [צ"ל במאה וששים],
סימן צט סעיף א]:
דאמרי דבקדרה אחרת מבשל לה
לאשמועינן דכמות שהיא מחוברת
ו) [במדבר ו], ז) [צ"ל בשאר
לאיל מבשלה: ללישנא קמא כו'.
לתנא קמא מוציא אותו מידי פשוטו:
אין בשלה אלא שלימה ר' שמעון בן יוחאי
קדשים], ח) [צ"ל שלא
א
מר
והשתא קא מסיים למלתיה דאמרן
סבר מחתך לה והדר מבשל לה.
נקמצו], ט) [צ"ל ליה],
אומר אין בשלה אלא שנתבשלה עם האיל
שיטה מקובצת
❖
י) [צ"ל היינו],
פירש בקונטרס דהיינו ת"ק
לעיל ושניהם לא למדוה. ללישנא קמא
דכולי עלמא בהדי איל מבשל לה מר סבר
א] דעם האיל מתבשלת:
ושלימה דקאמר היינו דאין מחתכין
דאוקמינן דבין ת"ק ובין ר"ש בהדי
ב] וללישנא בתרא
מחתך לה והדר מבשל לה ומר סבר מבשל
לחתיכות והשתא לא הוי מר סבר
איל מבשל לה ילפי הנך אמוראי
דאוקימנא לת"ק דבקדירה
תורה אור השלם
לה והדר מחתך לה ואי בעית אימא דכ"ע
אחרת: ג] ולהאי מילתא
קמא ללישנא קמא כמ"ס קמא דאיכא
דלעיל מזרוע בשלה אליבא דדברי
קתני זהו: ד] דהא קים לן
1. וְיָצָא אֶל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר
מחתך לה והדר מבשל לה מיהו מר סבר
הכל: וללישנא בתרא. ב] דאוקמינן
דאמרי דהוי ר"ש ונראה לפרש מר
בהו מאחרי רבים: ה] אלא
לִפְנֵי יְיָ וְכִפֶּר עָלָיו וְלָקַח
בהדי איל מבשל לה ומר סבר בקדרה אחרת
סבר מחתך לה והדר מבשל לה היינו
ת"ק דבקדרה אחרת מבשל לה ילפי
מדרבנן בעינן ששים והכי
מִדַּם הַפָּר וּמִדַּם הַשָּׂעִיר
נמי שמעינן: ו] דרוצה
וְנָתַן עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ
מבשל לה ללישנא קמא אליבא דדברי הכל
ר"ש בן יוחאי אבל ת"ק סבר דמבשל
מילתייהו מדר"ש דחזינן דבשיל היתר
❖
לומר דטעם כעיקר דקאמר
ויקרא טז יח
סָבִיב:
והדר מחתך והיינו שלימה דקאמר
בהדי איסור ובזרוע יש עצם הרבה
ללישנא בתרא אליבא דרבי שמעון בן יוחאי
לאו טעם גמור הוא אלא
טעם כל דהו קאמר דהא
שתהא מחוברת לאחר בישול והשתא
ובשר מועט (א) שהכתף אינו בכלל
מאן דאמר בששים סבר בשר ועצמות
ב
בטיל בק' וס' ובכי ה"ג
הגהות הב"ח
הוי מר סבר קמא ר"ש בן יוחאי
זרוע דתנן בפרק הזרוע (לקמן דף
בהדי בשר ועצמות משערינן והוה ליה
אסור בקדשים ואע"ג וכו':
כמו לאידך לישנא ומיהו ללישנא
קלד:) איזהו זרוע מן הפרק של
ז] אף בשאר קדשים בק'
(א) רש"י ד"ה וללישנא
בששים מאן דאמר במאה סבר בשר בהדי
❖
בתרא וכו' ובשר מועט.
וס' כזרוע בשלה:
בתרא צריך לומר שלימה היינו שלא
ארכובה עד ד) גף של יד אשפלדו"ן:
נ"ב דעתו ז"ל בזה לתרץ
בשר משערינן והוה ליה במאה ומי ילפינן
בשר ועצם. דזרוע: בהדי בשר
יחתכנה חתיכות:
אם אנו מוציאין עצמות
ומאן
מינה והתניא זהו היתר הבא מכלל איסור
דאמר בששים סבר בשר
ועצמות. דאיל משערינן וקים להו
מהזרוע כן ג"כ מוציאים
רבינו גרשום
מהאיל וא"כ אין בו מאה
זהו למעוטי מאי לאו למעוטי כל איסורין
ועצמות כו'. לאו דרשא
לרבנן דששים איכא ושרייה רחמנא:
אבל בירושלמי פ' ג' מינים
אין בשלה אלא שלימה.
ומ"ד מאה. סבר עצם לא בעיא
גמורה היא למילף מינה לענין מין
שבתורה אמר אביי לא נצרכא אלא
בנזיר מתרץ קושיא זו דאף
כלומר ללישנא קמא
בשאינו מינו דטעם כעיקר דאורייתא
לשעוריה דהא לא פליט טעמא מינה
שעצמות זרוע אין מצטרפין
שלימה ששלימה נתבשל
לרבי יהודה דאמר א) מין במינו לא בטיל
מ"מ (אין) עצמות איל
עם האיל כלומר חתך
דהכא מין במינו הוא דמדאורייתא
וכי משערת בשר דזרוע בהדי בשר
קמ"ל דהכא בטיל וליגמר מיניה גלי
מצטרפין וא"כ א"צ לזה
לה והדר מבשלה עם
דאיל איכא מאה: זהו היתר.
בטילה ברובא אלא בששים ומאה
שפרש"י שבזרוע בשר מעט
האיל. ואיבעית תימא
רחמנא 1 ולקח מדם הפר ומדם השעיר
הניתר מכלל איסור שהרי בלע איל
קבלה היתה בידם ואסמכוה אהאי
וק"ל וכן במ"ר פ' נשא
דכ"ע מחתך חתך לה
תרוייהו בהדי הדדי נינהו ולא בטלי ומאי
דף רמב ע"ג: (ב) ד"ה
ומבשל לה. מר סבר
מן הזרוע והתירו לך הכתוב: לאו
קרא ומכל מקום פריך שפיר מהא
חדוש וכו' התיר לבטל:
בהדי איל זהו רשב"י
חזית דגמרי' מהאיך ליגמר מהאי ב) חדוש
למעוטי שאר איסורים. דלא ילפינן
דתניא זהו היתר הבא מכלל איסור
(ג) תוס' ד"ה מאי וכו'
ומר סבר בקדרה לחוד
❖
הוא ומחדוש לא גמרינן אי הכי למאה וס'
פריך אדרבה דניגמר:
להו מיניה: לא נצרכא. האי זהו:
דמשמע שיש כאן היתר דבעלמא
וזהו ת"ק. ומאי דקאמר
אסור כיוצא בו: לאו למעוטי כל
אין בשלה אלא שלימה
אלא לרבי יהודה דאמר. במנחות
נמי לא ליגמר אטו אנן לקולא גמרינן
דשלימה נותן לו ומבשלה
איסורין שבתורה. וא"ת ומאי קושיא
(דף כב:) מין במינו לא בטיל ובהאי
לחומרא גמרינן דמדאורייתא ברובא בטיל
בקדרה לחוד. ללישנא
לעזי רש"י
קמא אליבא דדברי הכל
דילמא היינו דוקא לענין שאין
איל בטיל להכי אמר זהו דלא ילפינן
רבא אמר לא נצרכא אלא לטעם כעיקר
למדוה מן הזרוע בשלה
אישפלדו"ן. עצם השכם.
מבטלין איסור לכתחילה והכא שרי
מיניה דליבטל מין במינו אבל מין
ג) דבקדשים אסור קא
משמע לן דהכא שרי
ר' חייא בר אבא בששים
וי"ל דלשון זהו היתר הבא מכלל
בשאינו מינו ילפינן מיניה למאה
ור' שמואל בר רב יצחק
וליגמר
במאה. מאן דאמר בששים
איסור משמע מכלל דבר האסור
וששים למר כדאית ליה ולמר כדאית
לאכילה: מאי חזית דגמרינן מהא
קסבר כלומר בשר ועצמות
כו'. ואף על גב דלחומרא
ליה: וליגמר מיניה. לבטולי מין במינו: ולקח מדם הפר
ולא הוי אלא ששים
ומדם השעיר. באחרי מות גבי קרנות מזבח הפנימי וקסבר
מקשינן כיון דאיכא לאוקומי קרא דדם
הפר בעולין כרבנן בהקומץ
לפי שעצם גדול יש בו
בזרוע ולא הוה ליה כל
רבה (מנחות דף כב:) אית לן למילף מזרוע בשלה אע"ג דלקולא וכן
רבי יהודה שמערה דם שניהם לכלי אחד והדבר ידוע שדם הפר
האיל אלא בששים וגמרינן
בסמוך פריך (ג) דאדרבה ניגמר מהכא לקולא דאיכא לאוקומי
מרובה מדם השעיר וקרי ליה דם השעיר אלמא לא מבטל ליה:
מיניה דאיסור נתבשל עם
חדוש הוא. דלכתחלה היתר לבטל האיסור: אטו אנן. הא
קרא דחטאת ודמשרת להיתר מצטרף לאיסור וצריכי כדאמר בפרק
(ב)
היתר ולא נאסר ההיתר.
שלשה מינין (נזיר דף לז:): לחומרא גמרינן דמדאורייתא
קסבר בשר לבהדי בשר
דגמרינן מיניה מאה או ששים קולא הוא דתימא חדוש הוא דחדיש
משערי' כו' דבזרוע מעט
ברובא בטיל. וא"ת הא תינח במינו אבל בשאינו מינו לא בטיל
רחמנא ואקיל גביה ולא גמרינן מיניה: הא חומרא היא. דלא
בשר יש בו והוי באיל
דטעם כעיקר דאורייתא וי"ל דלאו דרשא גמורה היא כדפרישית
תימא ליבטול ברובא וחומרא שפיר גמרינן מיניה דכ"ש הוא ומה
מאה חלקים בשר כבזרוע:
מיתיבי זהו היתר הבא
ולענין מין במינו גמרינן לחומרא ובשאינו מינו קים להו דביותר
איל נזיר דאקיל גביה לא אקיל אלא במאה או בששים כ"ש באיסורי
מכלל איסור. כלומר הזרוע
אחריני: דמדאורייתא. כלומר אי לאו מהאי גמרינן ומשוינן ביטול
מששים למר ומאה למר פוסק הטעם ואסמכינהו נמי אהאי קרא ועוד
שנתבשל עם האיל זהו
היתר הבא מכלל איסור
דזימנין פוסק בפחות מששים או ממאה א"כ הא דילפינן לאסור עד
טעם כשאר בטולי דאורייתא ברובא הוה לן לבטולי כדכתיב (שמות כג)
ששים ומאה חומרא בעלמא הוא: רבא אמר לא נצרכא אלא
שהזרוע מוקדשין ואין
אחרי רבים להטות: לטעם כעיקר. נותן טעם קים לן דאסור
מותר לישראל שמתנה
לטעם כעיקר דבקדשים אסור.
פירש בקונטרס דזהו למעוטי שאר
בקדשים כעיקר ממשו של איסור ג]ולהא מילתא קתני זהו למעוטי שאר
לכהן הוא והאיל של
חולין נתבשל עמו ואעפ"כ
קדשים אבל חולין שפיר ילפינן מיניה למאה וששים דמדאורייתא בטלי
קדשים אבל חולין שפיר גמרינן מיניה למאה וששים דהא קים לן ד]
מותר לישראל למעוטי
מאחרי רבים להטות דבטלי ברובא וילפינן מהכא להחמיר דלא ליבטיל
ברוב וילפינן מהכא להחמיר דלא ליבטל אלא במאה וששים משמע
מאי לאו למעוטי כו'
דר"ל דטעם כעיקר דקאמר לאו ו] לטעם גמור הוא דהא בטיל במאה
אלא ה) במאה ורבא לית ליה טעם כעיקר בחולין כדמפרש ואזיל
כלומר לאו למעוטי כל
איסורין שבתורה שאם
וששים אלא טעם כל דהו קאמר וגם צ"ל דכה"ג אסור בקדשים ואע"ג
מדאורייתא ברובא בטיל אלא מדרבנן ה] והכי נמי שמעינן ליה לר'
נתבשל עם היתר שאסור
דלא הוי אלא משהו וכי פריך וליגמר מיניה היינו דלישתרו אף ז]ז) בשר
יוחנן במסכת ע"ז (דף סז.) כל שטעמו ולא ממשו אין לוקין עליו. והא
אפי' בששים. אמר אביי
קדשים בק' וס' כזרוע בשלה והשתא תימה כיון דהכא לא איירי
דילפינן ליה בפסחים (מד.) מנזיר ומשרת ליתן טעם כעיקר סבירא
ו)
לא צריכא לר' יהודה
כו'. כלומר הא דתנן
בטעם גמור אלא בכל שהוא מי דחקו לפרש דרבא אית ליה טעם
להו אמוראי בתראי דאסמכתא בעלמא הוא ולאו מילף הוא דהוו להו
זהו היתר הבא מכלל
כעיקר בחולין לאו דאורייתא כיון דהכא לא איירי בטעם גמור אלא
נזיר וגיעולי עובדי כוכבים ב' כתובין הבאין כאחד אי נמי גיעולי
איסור לאו למעט כל
בכל שהוא כדפרישית ועוד תימה דעל כרחיך אין כל שהוא אוסר
עובדי כוכבים חדוש הוא כדאמרינן התם ומשרת להיתר מצטרף לאיסור:
איסורין שבתורה. אלא לר'
יהודה איצטריך למיתנא.
בקדשים דלא אסר במשהו אלא עולין דוקא לרבנן ומין במינו לר'
וליגמר
וליגמר מינƒ יה כו' כלומר
יהודה כדאמרינן בהדיא בהקומץ רבה (מנחות דף כב. כג.) וכן בפ' התערובת (זבחים עח.) אמר ר"ל הפגול והנותר והטמא שבללן זה בזה
וליגמר מיניה ר' יהודה
ואכלן פטור וקאמר שמע מינה נותן טעם ברוב לאו דאורייתא אלמא משמע דאפילו כדי נתינת טעם לא אסר במינו וזרוע בשלה וחטאת
מן הזרוע בשלה דכמה
התם בטל אע"פ שהוא
דשמעתין במינו עסקינן ועוד אמר בהקומץ רבה (מנחות דף כג:) שתי מנחות ח)שנקמצו ונתערבו דבטל ברוב לרבנן דאמרי מין במינו בטיל
מין במינו כך יהו בטלין
אלמא אין כל שהוא אוסר בקדשים וכן בכמה דוכתין ונראה לפרש דהכא איירי בטעם גמור דבקדשים אסור מקרא דחטאת והוא הדין
כל איסורין שבתורה אע"ג
דמין במינו. הא גלי רחמנא
דבחולין אסור מקרא דמשרת אלא נקט קדשים משום דבזרוע בשלה דהוי קדשים קאי והכא שרי דפעמים שהזרוע ומקצת מן האיל
ולקח הכהן מדם הפר
היו חוץ לרוטב ונותן הזרוע טעם במה שחוץ וזימנין נמי שיש משמנונית הזרוע הרבה על אותו מקצת עד שלא יהא רוב באותו
כו' כלומר שדם השעיר
מקצת לבטלו ובכל ענין שיבשל התיר הכתוב ורבא לא פליג אר' יוחנן דמשרת אתא לטעם כעיקר ודרשה גמורה היא ולא אסמכתא
מועט ודם הפר מרובה
וכשמערבן לקרנות המזבח
דמדר"ע נשמע לרבנן דדריש לה להיתר מצטרף לאיסור דלקי והוא הדין דלרבנן דמוקי לה לטעם כעיקר נמי לקי והא דאמר אביי
מזכיר הכתוב דם השעיר
בפרק כל הבשר (לקמן דף קח.) ש"מ טעמו ולא ממשו בעלמא דאורייתא דאי דרבנן מבשר בחלב מאי טעמא לא גמרינן להו דחדוש הוא אי
כדם הפר שהוא מין במינו
חדוש הוא אע"ג דליכא נותן טעם נמי אמר ט)לך רבא דרך בישול אסרה תורה פירוש לעולם דרבנן התם דיחוי בעלמא הוא כלומר מהכא
ולא בטל ומיניה גמר
ר' יהודה דמין במינו
לא תידוק ובפרק בתרא דמסכת ע"ז (דף סז.) דאמר רבי יוחנן טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו י) והיינו במינו דמדאורייתא ברובא
לא בטיל:
בטל וטעמו וממשו דקאמר התם
דלוקין כגון שהאיסור בעין ומכירו וכי קתני טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו
ה"ה אפילו טעמו
וממשו אם אין
מכירו אלא מילתא דפסיקא
נקט בכל ענין אי נמי נקט ולא ממשו לרבותא דאפ"ה אסור
ועוד