גיד הנשה פרק שביעי חולין
צט.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
וליגמר מיניה. למשרי אף שאר קדשים בששים או מאה כגון נותר
ועוד י"ל דהתם איירי בשלא במינו והיכא דאיכא כזית בכדי אכילת
פה א
א)
ב)
או פגול: להיות כמוה. הנוגע בה ובלע ממנה: שאם פסולה.
פרס קרי ליה טעמו וממשו והיכא דליכא כזית בכדי אכילת פרס
פו ב
ג) ד)
היא יפסל הבולע: ואם כשרה. היא תאכל זו ב] כחמור שבחטאת
קרי ליה טעמו ולא ממשו והרב רבי יוסף מאורליינ"ש היה מפרש
❖
ה)
שאפי' הן שלמים אסורין ליאכל אלא לזכרי כהונה ליום ולילה ולפנים מן
דאע"ג דטעם כעיקר דאורייתא לא לקי אטעם אפי' שלא במינו
ו) ז)
ח)
הקלעים. ג]ומהכא גמרינן לכל איסורי
דרבי יוחנן סבר לה כר"ע דיליף טעם
שיטה מקובצת
קדשים דלא בטלי לגמרי: ליגמר
כעיקר מגיעולי עובדי כוכבים וליכא
וליגמר מיניה א] גלי רחמנא גבי חטאת 1 כל
ט)
מהאי. וליבטלו בק': אלא חדוש
אלא עשה דתעבירו באש דמצריך
י) כ)
א] גלי רחמנא גבי חטאת.
אשר יגע בבשרה יקדש א להיות כמוה
❖
נ"ב עי' תוס' זבחים דף
הוא. ל"ג אלא: חדוש הוא. כדפרישית
ליבון והגעלה ור"ת השיב לו דאית
שאם פסולה תפסל ואם כשרה תאכל
צח ע"א ד"ה מה: ב] ואם
דלכתחלה מבטלינן ליה ומייתינן ליה
לן למימר דאהדרינהו לאיסוריה
כשרה היא תאכל זו שנגעה
כחמור שבה ומאי חזית דגמרינן מהאיך
בה כחמור: ג] ומהכא
לידי כך בידים: לא נצרכא. זהו:
כדאמרי' בהלוקח עובר פרתו
תורה אור השלם
ליגמר מהאי חדוש הוא ומחדוש לא גמרינן
גמרינן. נ"ב עיין רש"י
אלא למקום חתך. דבעלמא בכל
דתנן הגוזז והעובד פי' בפסולי
1. כֹּל אֲשֶׁר יִגַּע בִּבְשָׂרָהּ
זבחים דף צז ע"ב ד"ה
אי הכי למאה וששים נמי לא ליגמר אטו
איסור והיתר המחוברים כגון הוציא
המוקדשין סופג את הארבעים ואע"ג
עד שיבלע: ד] כדאמרינן
יִקְדָּשׁ וַאֲשֶׁר יִזֶּה מִדָּמָהּ
אנן לקולא קא גמרינן לחומרא קא גמרינן
העובר את ידו וכגון אבר המדולדל
דלא נפקא לן אלא מתזבח ולא גיזה
בבהמה המקשה וכלישנא
עַל הַבֶּגֶד אֲשֶׁר יִזֶּה עָלֶיהָ
קמא ואליבא דר"ש בן
תְּכַבֵּס בְּמָקוֹם קָדֹשׁ:
דמדאורייתא ברובא בטיל רבינא אמר לא
אלא היינו טעמא משום דאהדריה
כולן אסורין ד] כדאמרינן בבהמה
❖
יוחי דאמר מבשל לה
ויקרא ו כ
המקשה : להא שמעתא.
לאיסוריה דלא תעבוד ולא תגוז מיהו
נצרכא אלא למקום חתך דאמר מקום חתך
והדר מחתך לה: להא
שמעתא וכו': ה] מין
דרב שמואל בר רב יצחק: למה
לא דמי כל כך דהתם משמע ודאי
בעלמא אסור והכא שרי יתיב רב דימי וקאמר
ושאינו מינו למין בשאינו
מוסף רש"י
אמרו. המחמץ לאיזו איסור אמרו
דאהדריה והכי קאמר תזבח זביחה
מינו אמרו כן: ו] גריסין
לה להא שמעתא אמר ליה אביי וכל איסורין
התרתי לך בקדשים שהוממו ולא גיזה
לתרומה שהמחמץ חולין בשאור שלה
פולין דתרומה: ז] ויש
כל אשר יגע בבשרה.
שבתורה במאה והתנן למה אמרו כל
בהם בנ"ט תרומה בחולין:
והא דקאמר בירושלמי דערלה בפ'
או מתבל קדרה חולין בתבלי תרומה
ח] מאה וא' בתרומה ודינה
המחמץ ומתבל ומדמע להחמיר מין ומינו
שני אמר ר' יוחנן כל נותני טעם אין
או מדמע ומבשל חולין ותרומה יחד
ליבטל: ט] ובמאי בטיל
להקל ולהחמיר מין ושאינו מינו וקתני
שאנו הולכים אחריו להחמיר: למין
לוקין עליהם חוץ מנותן טעם דנזיר
להיות
לאו בששים אלמא כי לא
❖
כמוה שאם פסולה.
יהבא טעמא בששים הוא:
סיפא להקל ולהחמיר מין ושאינו מינו
ומינו. אמרו כן דאזלינן ביה לחומרא
י"ל דבהיתר מצטרף לאיסור איירי
כדקתני לקמיה: ולמה אמרו להקל
דהכי איתא בהדיא בפ' ואלו עוברין
כיצד גריסין שנתבשלו עם העדשים אם
ב
ולהחמיר. שפעמים להקל ופעמים
ובפרק שלשה מינין
תפסל.
יש בהם בנותן טעם
בין יש בהן להעלות
רבינו גרשום
ואם כשרה.
להחמיר: מין ה] ושאינו מינו. על זה
אמר ר' אבהו א"ר יוחנן
במאה ואחד בין אין בהן להעלות במאה
ליגמר מהכא. כלומר מן
אמרו פעמים להקל ופעמים להחמיר:
כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף
הזרוע בשלה: אלא חדוש
ואחד אסור אין בהן
בנותן טעם בין שיש
גריסין. ו] של פול דתרומה: שנתבשלו
כחמורה שבה.
לאיסור חוץ מאיסורי נזיר וקרי ליה
הוא כו'. כלומר חדוש הוא
בהן להעלות במאה ואחד בין אין בהן
שאיסור נתבשל עם היתר
עם עדשים. של חולין וטעמנום ויש
בירושלמי נותן טעם וא"ת אם טעם
מוקדשין שאסור לישראל
להעלות במאה ואחד מותר אין בהן להעלות
בהם ז] טעם תרומה בחולין אע"פ
כעיקר דאורייתא מאי פריך בפ' אלו
(פסחים
[נתבשל] עם החולין ואינו
במאה ואחד אלא
במאי לאו בששים
מה.)
עוברין ובפ' שלשה מינין גבי שתי
שיש בחולין מאה ואחד שתרומה דינה
אוסרו: דמדאוריית' בטל
ח]
ברובא. כלומר כדחזינן
לא
לבטל בכך דנפקא לן בספריה) מקראי
קופות אחת של חולין ואחת של
(זבחים צז:)
בקרא אחרי רבים להטות.
מכל חלבו את מקדשו ממנו ו) שאם נפל בתוכו הרי הוא מקדשו
תרומה ולפניהן שתי סאין כו' ופריך מיניה ואי אמרת כזית בכדי
אמר רבא לא נצרכא [אלא]
לטעם כעיקר כלומר מה
ובתרומת מעשר משתעי קרא שהיא אחד ממאה וקאמר שאם חזרה
אכילת פרס דאורייתא אמאי אמרינן שאני אומר והשתא כי נמי אמרינן
דתנא זהו היתר הבא
לתוך התשעים ותשעה מקדשתן מכאן אמרו תרומה במאה עם
כזית בכדי אכילת פרס לאו דאורייתא תקשה ליה אמאי אמר שאני
מכלל איסור לאו למעוטי
האסור אסורה במאה והיא מותרת והכא כיון דנותנת טעם אע"פ
אומר כיון דטעם כעיקר דאורייתא וי"ל דהתם איירי במינו וכן משמע
כל איסורין שבתורה אלא
לטעם כעיקר כו': ואם
בסוף הערל דמוקי לה ר"ל והוא שרבו חולין על התרומה
שיש כאן היתר כדי לבטל איסור אסור דטעמא לא בטיל הרי להחמיר:
כשרה יאכל כחמור שבה
אין בהן בנותן טעם. אע"פ שאין כאן היתר כדי לבטל מותר דכי
ומין שלא במינו לא שייך רבוי וא"ת ואי במינו כיון דרבו בטלי
שאם מבשל שום קדשים
בעינן אחד ז) ממאה היכא דאיסורא בעיניה הוא כגון חטין בחטין
להו ברובא אפי' איכא כזית בכדי אכילת פרס וי"ל דמ"מ פריך דאי
עם חטאת אפי' אותן
קדשים שמבשל עם חטאת
או כל דבר שלא נתבשל אבל הכא דליתיה בעיניה לא בעינן אחד
כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא יש לנו להחמיר אף במינו ולית
יהיו נאכלין לשני ימים
ומאה הרי להקל אבל מין ומינו לעולם להחמיר כדאמרינן לקמן
לן למימר שאני אומר כיון דלקי בשאינו מינו ומיהו קשה דסוגיא דאלו
ולילה אחד כיון שבשלו
עוברין ודפרק שלשה מינין אליבא
דלא מישתרי עד דאיכא תרתי לטיבותא אין נותן טעם ואחד
עם חטאת יהא נאכל ליום
ולילה כחטאת דנותן טעם
דר' יוחנן ור' יוחנן מוקי לה בהערל אע"ג דלא רבו
ומאה: קתני מיהא דכי לא יהיב טעמא לא בעינן מאה ואחד ובמאי
כעיקר חשוב: רבינא אמר
בטיל לאו בששים אלמא ט] ביטולא היכא דליכא טעמא בששים הוא:
וא"כ כי נמי כזית בכדי אכילת פרס לאו דאורייתא תקשי ליה אמאי
לא נצרכא אלא למקום
אמרינן שאני אומר דכיון דלא רבו ספיקא דאורייתא היא וי"ל דהוה
חתך כלומר הא דאמרי'
לא
גלי
זהו היתר הבא מכלל
מצי למימר וליטעמיך וכי האי גוונא יש בכמה דוכתיח): רחמנא גבי חטאת כו'. הקשה ר"ת דהאי קרא דחטאת מייתי הכא לטעם כעיקר
איסור דאפי' מקום חתך
ובפ' אלו עוברין מוקי להיתר מצטרף לאיסור לכ"ע וטעם כעיקר מפיק ליה ממשרת ולר"ע מגיעולי עובדי כוכבים לכך
הזרוע מותר דאמר מקום
חתך בעלמא אסור כגון
נראה לר"ת דגרסינן הכא לא נצרכא אלא להיתר מצטרף לאיסור דבכל ענין התיר הכתוב ואפילו יש חצי זית בעין משמנונית של זרוע על
שהוציא עובר את ידו
חתיכת האיל שחוץ לרוטב ומיהו א"צ להגיה הספרים דאיכא למימר דנקט הדרשה הפשוטה דאי לאו קרא דמשרת ודגיעולי עובדי כוכבים דאתו
ושחט את אמו ואח"כ
לטעם כעיקר הוה מוקמי קרא דחטאת לטעם כעיקר ולא להיתר מצטרף לאיסור וכי האי גוונא איכא בכמה דוכתין ועוד י"ל דסוגיא
החזירה אסור אפי' במקום
חתך והכא שרי אפי'
דהכא אתיא כי סוגיא דנזיר פ' שלשה מינין ט) דגרסינן התם ורבנן תיפוק להו דהיתר מצטרף לאיסור מחטאת ומשני התם נמי
במקום חתך: א"ל אביי
לטעם כעיקר הוא דאתא ואע"ג דמשרת נמי אתי לטעם כעיקר מצרך צריכי דאי כתב רחמנא חטאת הוה אמינא נזיר לא אתי מיניה דנזיר
וכל איסורין שבתורה
מקדשים לא ילפינן ואי כתב רחמנא נזיר הוה אמינא חטאת מנזיר לא ילפינן דחמיר איסורו דאפי' חרצן אסיר ליה: תאכל כחמור שבה.
במאה והתנן כל המתבל
כלומר מתבל בקדרה
רבינו חננאל גריס תאכל כחמור שבהן משמע דאיכא חומרא בשלמים דליכא בחטאת כגון שבשל שלמים דאתמול בקדירה דחטאת דהיום
של חולין מתבלין של
דרמינן עלייהו חומרא דחטאת לאסור לזרים לנשים ולעבדים וחומרא דשלמים שאין נאכלין אלא עד הלילה וחטאת של היום זמן אכילתה עד
תרומה ומחמץ בשאור
למחר: לא נצרכא אלא למקום חתך. דבעלמא אסור כגון שהוציא העובר את ידו לחוץ דנפקא לן בפ' בהמה המקשה דמקום
של תרומה עיסה של
חולין ומדמע תרומה עם
חתך אסור מדאצטריך פרסה החזיר אכול מקום חתך מכלל דאי לא החזירה אסור ונראה דשאר קדשים כגון חזה ושוק ואימורין שרי נמי מקום
חולין: גריסין שנתבשלו
חתך שלהם דהא לא אשכחן קרא בזרוע בשלה יותר מבשאר קדשים ואי ילפי בהו מעובר דאסור מקום חתך בזרוע בשלה נמי ליתסר אלא בכולן
עם עדשים כלומר גריסין
לא אסר הכתוב מקום חתך דזרוע בשלה וחזה ושוק ואימורים צוה הכתוב להסיר ולא מקום חתך והא דקאמר הכא דבעלמא אסור היינו באבר
של תרומה שנתבשלו עם
שיצא לחוץ והכא שרי בכל הקדשים ולכך לא פריך הכא מאי חזית דגמרת כו' כדפריך אאינך: אין בהם בנותן טעם אע"פ שאין בהן כדי להעלות
עדשים של חולין בין שיש
בהן להעלות באחד ומאה
מותר. פי' בקונטרס וכי בעינן מאה ואחד היינו היכא דאיסור בעיניה אבל הכא דליתיה בעיניה לא בעינן מאה ואחד אלמא צ"ל לפירושו דהכא
כלומר שיש מאה של
מיירי כגון שהסיר הגריסים מתוך העדשים דאז אי אפשר להסירם שאינו מכירן ואיכא ממשות האיסור היה צריך מאה ואחד וקשה לפירושו אמאי
חולין לבד מן התרומה
י)
בין שאין להעלות באחד
נקט רישא שאור של חטים שנפל לתוך עיסה של חטין דהוי מין במינו אפי' בשלא במינו נמי בעינן מאה ואחד היכא דאיתיה לאיסור
ומאה שאין מאה של חולין
בעיניה וי"ל דנקט מין במינו דאפילו הסיר אחרי כן השאור בעינן מאה ואחד לבטל אבל שלא במינו לא בעינן ונראה דא"צ לדחוק כן
לבד מן התרומה אבל
בכלל התרומה יש מאה
דשאינו מינו בטל בששים כשאר איסורין אפילו איתיה לאיסורא בעיניה כיון דאינו מכירו ובמינו הוא דבעינן מאה ואחד דהא
דדרשינן בספרי את מקדשו ממנו ממנו שנפל לתוכו הרי הוא מקדשו במינו כתיב: אלא במאי לאו בששים. וא"ת הא דבטל בנותן טעם:
אסור לפי שיש באיסור
הכא בששים היינו דטעמיה כהן ואפי' בפחות היה בטל אי טעמיה כהן ואין נותן טעם ולא כמו שפירש בקונטרס לעיל כ) אבל בסתמא
בעינן מאה ואחד לבטלה דהא רישא נמי דקתני אם יש בהן בנותן טעם אסור אפי' יש בהן להעלות במאה ואחד על כרחך איירי בטעמיה
כהן וי"ל דממשנה יתירה דייק דבסיפא הוה ליה למיתני אין בהן בנותן טעם מותר ותו לא ושפיר ידעינן דאבין יש לו להעלות במאה ואחד
ובין אין לו להעלות במאה ואחד דארישא קאי אלא להכי הדר
תנא לאשמועינן דבבציר ממאה
ואחד יש שיעור
לבטל נתינת טעם:
לא