צט:
גיד הנשה פרק שביעי חולין
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
לא
במאה.
לא במאה. ב] והכי קאמר אין בהן אחד ומאה של היתר אלא מאה של
פי' בקונטרס והכי קאמר אין בהן להעלות בק"א של
פז א
א)
ב)
היתר לבד האיסור מותר: והא מדרישא. שאתה הולך בו כל שעה
היתר אלא מאה של היתר לבד האיסור מותר ופריך והא
ב]
ג)
מדרישא מין במינו שאתה הולך בו כל שעה להחמיר אפ"ה בטיל
להחמיר במין ומינו אפ"ה בטיל במאה כי ליכא נותן טעם מכלל
פח ב
ד)
במאה כי ליכא נותן טעם דקתני אין בהן להעלות כו' בין אין בו כדי
דסיפא במין ושאינו מינו בששים שהרי זה חילוק שביניהם שזה אינו
ה)
ו)
להחמיץ אסור וס"ד מאה ואחד בהדי
צריך מאה ואחד כשאינו נותן טעם
וזה צריך: דקתני רישא שאור של
איסור קאמר אלמא במאה בטיל
לא במאה והא מדרישא במאה הוי סיפא
פט ג
חטים כו'. דהיינו מין ומינו: יש
מכלל דסיפא בששים דחילוק זה
בששים דקתני רישא להחמיר מין ומינו כיצד
בו כדי לחמץ. דהיינו נותן טעם
ביניהם דזה אינו צריך ק"א כשאין
שאור של חטין שנפל לעיסת חטין ויש
ז)
א
לעולם אסור: אין בו אחד ומאה.
נותן טעם וזה צריך וזה הפירוש דחוק
❖
❖
ח)
בו כדי לחמץ בין יש בו כדי להעלות במאה
מאד ה) דמאי ס"ד דמסדר הש"ס
אפילו אין בו כדי לחמץ אסור והיינו
ואחד בין אין בו כדי להעלות במאה ואחד
שיהא לשון המשנה משונה סיפא
להחמיר דהא במין ושאינו מינו אמרו
אסור אין בו להעלות במאה ואחד בין שיש
שיטה מקובצת
גליון הש"ס
מרישא דכיון שפירש ק"א דסיפא
כי ליכא טעמא לא בעי ק"א והכא
בו כדי לחמץ בין אין בו כדי לחמץ אסור
א] וליבטל ברובא. נ"ב עי'
תוס' ד"ה שאני וכו' לא
היינו מאה ואחד של היתר למה לא
בעינן ק"א אלמא בהא דקא חמיר מינה
אסור אלא מדרבנן.
תוס' בכורות דף כג ע"א:
רישא וסיפא במאה לא רישא במאה וחד
יהיה מאה ואחד דרישא דמין במינו
אי איכא ק"א שרי וקא סלקא דעתך
ב] של היתר אלא ק' לבד
מאה ואחד של היתר כמו שמתרץ
בק"א בהדי איסורא קאמר אלמא
מן האיסור מותר: ג] אסור
וסיפא במאה וכי יש בו כדי לחמץ במאה
❖
במאה בטיל: רישא וסיפא במאה.
ומי איכא דיהיב טעמא
לבסוף ולא היה לו לטעות בכך ועוד
ו)
וחד אמאי לא בטיל אישתיק אמר ליה דלמא
כולי האי: ד] וסאתים הוו
בתמיה: לא רישא במאה וחד. לבד
דפריך במאה ואחד אמאי לא בטיל
שאני שאור דחימוצו קשה אמר ליה אדכרתן
מאתן רביעיות פחות תמני
❖
מאיסורא: וסיפא במאה. לבד
קב ארבעה: מי דחקו להצריך מאה ואחד של היתר
הגהות הב"ח
מילתא דאמר רבי יוסי בר' חנינא לא כל
מאיסורא: ופרכינן אי רישא במאה
ונראה דמשום האי פירכא דחקו
(א) תוס'
השיעורין שוין שהרי ציר שיעורו קרוב
וחד דהיתר קאמר אמאי קתני יש בו
בקונטרס לפרש בק"א של היתר
אמאי לא
רבינו גרשום
למאתים דתנן ב דג טמא צירו אסור א] רבי
כדי לחמץ אע"פ שיש מאה ואחד
מדפריך עליה כיון דמוקמת בק"א של
אמרינן
(ב) ד"ה
הא מדרישא במאה הוי
יהודה אומר רביעית בסאתים והאמר רבי
אסור ג] וכי איכא דיהיב טעמא כולי
היתר אמאי לא בטיל ונראה לפרש
סיפא בששים כלומר
האי: אישתיק. רב דימי: אמר ליה.
לא במאה כלומר מאה עם האיסור
יהודה מין במינו לא בטיל שאני ציר דזיעה
הא מדרישא במאה הוי
אביי: דלמא שאני שאור שחימוצו
והמקשה סלקא דעתיה דמאה בלא
דלהחמיר ולאיסור מכלל
בעלמא הוא: כיצד משערינן: אמר רב הונא
דסיפא דלהקל דתני מותר
קשה. ויש שקשה מחבירו: לא כל
איסור קאמר לכך פריך מדרישא
כבשר בראשי לפתות מתני' דלא כהאי תנא
בששים. דאי במאה אנן
השיעורים שוים. ליתן טעם: רביעית.
בק"א ואין להעלות בק"א אסור היינו
בעינן להקל ובמאה לאו
דתניא רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן
של ציר טמא אוסר סאתים של ציר
במאה של היתר וחד של איסור כמו
להקל הוא דאנן להחמיר
ברוקה אומר אין בגידין בנותן טעם ההוא
(ג) ד"ה
אמרינן במאה ואי להקל
❖
טהור או של דבר אחר וסאתים הוו
בכל דוכתין דתרומה עולה בק"א היינו
ר"י בר
במאה מותר [ולהחמיר
דאתא לקמיה דרבי חנינא הוה יתיב רבי יהודה
מאתן ד]רביעיות נכי תמני. קב ארבעה
עם האיסור כדדרשינן ממנו שנפל
במאה אסור] ובאחד ומאה
בר זבינא אבבא כי נפק אמר ליה מאי אמר
לוגין ולוג ד' רביעיות שש עשרה
בתוכו הרי הוא מקדשו הוי סיפא
(אסור) [מותר] אין בינתים
הגהות מהר"ב
אלא אחד אין זה להקל
לך אמר ליה שריא ניהליה אמר ליה הדר
לקב וסאה ששת קבין לשלשה קבין
בששים דאי בק"א מאי חומרא במין
אלא לאו בששים: רישא
רנשבורג
מ"ח רביעיות וכן ארבעה זימנין:
במינו ממין בשאינו מינו דתרוייהו
עייליה לקמיה אמר מאן האי דקא מצער לי
וסיפא במאה כלומר רישא
א] גמ'
דלאיסור ולהחמיר וסיפא
בראשי לפתות. ירק של לפת. ולי
בק"א של היתר בטלי בפחות לא
זיל אימא ליה למאן דיתיב אבבא אין בגידין
דלהיתר ולהקל תרוייהו
נראה שראש הלפת מתוק מזנבו
בטלי ומשני דרישא בעי' ק"א עם
בנותן טעם כי אתו לקמיה דרבי אמי משדר
במאה רישא במאה וחד
וטעם הבשר ניכר בזנבות הלפת
האיסור וסיפא מאה עם האיסור
כלומר במאה וחד דהיתר
להו לקמיה דרבי יצחק בן חלוב דמורי בה
וחד דאיסור דאע"ג דמאה
בשיעור מועט אבל בראשי לפתות
ואין בו להעלות בק"א דרישא וסיפא
וחד דהיתר לא בטל
להיתירא משום דרבי יהושע בן לוי וליה לא
אינו ניכר אלא בשיעור גמור ד):
הוי פירושו ק"א עם האיסור והא
האיסור: סיפא במאה
סבירא ליה והלכתא אין בגידין בנותן
מתניתין. דקתני גיד אף ע"פ שמכירו
דפריך וכי יש בו להחמיץ בק"א אמאי
ב] רש"י
ג
בטל כלומר (דבכלום)
דאיסור מאה אעפ"כ בטל.
טעם: גיד הנשה שנתבשל: א] וליבטול ברובא
אוסר את התבשיל מפני טעמו דלא
לא בטלי מילתא באפי נפשה היא
ר' יהודה אמר רביעית
כי האי תנא: אין בגידים בנותן
ולאו אמאי דמשני קאי ומשום דחמוץ
בריה
בסאתים סאה שש קבין
טעם. ומשליכו והשאר מותר:
אין בו נתינת טעם גמור כשאר
קב ד' לוגין לוג ו'
ביצים אלו הן ד' רביעיות
וליה לא סבירא ליה. לרבי אמי לאכשורינהו ומיהו כיון דמשמיה דרבי
נתינת טעם קשיא ליה אמאי לא בטיל בק"א דלא הוי אלא כמו
שברביעית ביצה ומחצה
יהושע בן לוי שרי ליה לא מחי בידייהו: והילכתא אין בגידים בנותן טעם.
העמדה דחלב בעלמא דתנן בפרק כל הבשר המעמיד
סך הכל בסאה מאה
ובין נתבשל ובין נמלח ובין נצלה משליכו ומותר. ודוקא בו אבל שמנו יש
בעור הקבה אם יש בה בנותן טעם אסורה משמע הא ליכא נותן
רביעיות פחות ד' וכן
בסאה האחרת הרי מאתים
בו בנ"ט ואם לא נטל שמנו אוסר: וליבטול ברובא. כי אין מכירו:
טעם שרי אע"פ שהעמיד החלב משום דהעמדה לא חשיבא טעמא
רביעיות חסר ח': כבשר
והאמר
רבי
והוא הדין חימוץ ומשני שאור שאני דחמוצו קשה:
הניחא
בראשי לפתות כלומר
יהודה מין במינו לא בטיל. הקשה ר"ת לישני הא דידיה הא דרביה משמיה דרבן גמליאל כדמשני בפ' התערובות וי"ל דהכא
לא בעלי לפתות כלומר
דבעלין אפי' בששים לא
אית ליה שינויא אחריתי וא"ת והלא סתם ציר יש בו מים כדאמרינן בהלוקח בהמה הלוקח ציר מעם הארץ משיקו במים והוא
בטל. ועכשיו לא משערינן
טהור וא"כ (א) אמרת סלק את מינו כמי שאינו ושאין מינו רבה עליו ומבטלו וי"ל דהכא מיירי בציר שאין בו מים דקתני רישא דג טמא
בעלין אלא בלפת: ההוא
דאתא לקמיה דר' חנינא
שכבשו עם דג טהור כל גרב שהוא מחזיק סאתים אם יש בו משקל עשרה זוזים ביהודה שהוא חמש ז)זוזים בגליל דג טמא צירו אסור פי'
כלומר בגיד שנתבשל
דג טמא צירו אסור ובגרב עצמו של דגים אין נותן מים פן יתקלקלו הדגים אי נמי י"ל מדקאמר שיעורו קרוב למאתים אלמא כל המאתים
בירך. כי אתו לקמיה דר'
מבטלים הרביעית דאי לא בטלי ליה אלא המים לחודייהו א"כ לא הוו קרוב למאתים: שאני ציר דזיעה בעלמא הוא.
פי' $לא אסור
אמי כלומר גיד שנתבשל
בה גיד הנשה. דמורי
אלא מדרבנן ומיהו ציר שרצים אסור דאורייתא דתניא בהעור והרוטב הטמאים לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהן ודרשא גמורה
להו משמיה דר' יהושע
היא דהא קאמר התם וצריכי דאי כתב שרצים כו' ובפ"ק (ב) דבכורות דפריך טעמא דכתב רחמנא גמל גמל ולר"ש את הגמל
להתירא כלומר דקסבר
הא לאו הכי הוה אמינא חלב בהמה טמאה שרי והתניא הטמאים לאסור צירן ורוטבן כו' אע"ג דבתורת כהנים דריש נמי גבי דגים שקץ
אין בגידין בנותן טעם:
(ואמר לי בטל) [ולבטול]
לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהן אסמכתא בעלמא היא והא דפריך פרק כל הבשר ח) לרב דאסר בשר שחוטה דאימלח עם
כלומר אמרת בזמן שאין
בשר טרפה מהטמאים לאסור צירן ופריך ליה מדג טהור שמלחו עם דג טמא מותר פריך שפיר מדג אבשר דהא לכל הפחות צירו אסור
מכירו כולן אסורין והרוטב
מדרבנן אלא ש"מ דהא דשרי הכא בשמלחן זה עם זה משום דלא בלע הוא וקצת תימה כיון דצריך קרא בשרץ ובבהמה טמאה נמי דריש
בנותן טעם דאם יש ששים
הרוטב מותר
ליה בת"כ מדכתיב טמאים הם לכם ודגים דליכא קרא לא אסיר מדאורייתא היכי מייתי רבא התם ראיה מהטמאים לאסור ציר של טרפה:
בראשי
לפתות. פי' בקונטרס ירק של לפת ואין משמע כן בסנהדרין בפרק כ"ג דקאמר שנעשה בשרו כראשי לפתות
משמע שהן השרשין שבקרקע וכן בשבת אמרינן מכבדו בראשי שומין ודגים גדולים:
והלכתא אין בגידין בנ"ט. למאי דקיימא לן אין בגידין בנותן טעם גיד הנשה אסור בהנאה דהכי מפרש פרק כל שעה
דפריך לרבי אבהו דאמר כל מקום שנאמר לא תאכלו כו' משמע נמי איסור הנאה ופריך והרי גיד כו' ומשני כשהותרה נבלה היא
וגידה הותרה ומסיק דלמאן דאמר אין בגידין בנותן טעם ה"נ דאסור ואין לתמוה על מה שמוכרין ניקור בשר לעובדי כוכבים אע"פ שמעורב
בו גיד דעובד כוכבים אינו נותן מעות אלא על דבר שיש בו טעם ולא על הגיד ומיהו ירך שלימה אסור לשלוח לעובד כוכבים לפי
שמתכבד בו טפי כשהוא שלם ומתניתין דשולח אדם ירך לעובד כוכבים כו' מוקי לה התם דלא כר"ש דאמר אין בגידין
בנותן טעם וגיד הנשה אסור בהנאה: והלכתא אין בגידין בנותן טעם. פי' הקונטרס דווקא בו אבל שמנו יש בו נותן טעם
ואי לא ניטל
שמנו
אסור ולעיל פירשתי בשם הרב
(ג) ר"מ דלא החמירו בשומן
יותר מבגיד גבי שאני חלב דמפעפע:
בריה