גיד הנשה פרק
שביעי חולין
ק.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
בריה
שאני. ואפילו באלף לא בטיל וכן חתיכה הראויה להתכבד
הניחא למ"ד. במסכת ביצה (דף ג:): כל שדרכו לימנות שנינו.
צ א מיי' פט"ז מהל'
א) [לעיל צו. לקמן קיט.],
ב) [זבחים עב.], ג) [ביצה
מאכלות אסורות הלכה
במסכת ערלה (פ"ג משנה ו) גבי חבילי תילתן דלא בטיל הא נמי
לא בטלה כדאמר הכא והיכא דפירש חד מינייהו נמי אסור
ג:], ד) [לקמן קח.],
[ה] ו סמג לאוין קמא
פעמים שנמנית דאדם עשוי למנות חתיכותיו למנין אורחים שזימן:
גזירה שמא יקח מן הקבוע כיון שאין האיסור ניכר כדפרישית לעיל
ה) [לעיל צח: צט: לקמן
טוש"ע י"ד סי' ק סעיף א:
צא ב ג מיי' שם הלכה ה
אלא למ"ד את שדרכו. מיוחד למנין
הוא דלא בטל כגון תבלין ו)
(דף צה. ז)) ודבר שאינו לא בריה ולא חתיכה הראויה להתכבד בטל
קט.] יבמות פב. זבחים עט:
מנחות כב: כג:, ו) בס"א:
סמג שם טוש"ע י"ד
אבל דבר העשוי לינתן באומד אע"פ
ברוב ואפילו איסור מדרבנן ליכא
חבילין, ז) [ד"ה ספיקו],
סי' צב סעיף ג וסי' קא
שנמנה לפעמים בטל אמאי לא בטלה:
כדמשמע הכא ומיהו שמא לחד גברא
בריה שאני: וכן חתיכה של נבלה [וכו']:
ח) [עי' תוס' ע"ז עד. ד"ה
א) א
ב
ס"א:
שאני
צב ד טוש"ע שם סי' צב
חתיכה הואיל
חתיכה של נבלה א]. ומכירה:
היה אסור:
למעוטי], ט) צ"ל בה,
ב) ותבטיל ברובא הניחא למאן דאמר ג) כל
❖
י) [דף צז. בד"ה צו: אפילו],
סעיף ד וע"ש:
וראויה להתכבד. וא"ת אם כן אמאי
אינה אוסרת. בפליטתה עד שיהא
❖
שדרכו לימנות שנינו אלא למ"ד את שדרכו
כ) [ובתמורה יב.],
בה כדי ליתן טעם ברוטב ובקיפה
אמר בפרק הערל (יבמות פא:) דחתיכה
לימנות שנינו מאי איכא למימר שאני גחתיכה
ובחתיכות: אוקי רב אמורא עליה.
של חטאת טמאה (א) במאה של
שיטה מקובצת
הואיל וראויה להתכבד בה לפני האורחים
חטאות טהורות תעלה וכי תימא
העמיד מתורגמן לפניו לדרוש ולהשמיע
הגהות הב"ח
א] חתיכה של נבלה
וצריכא דאי אשמעינן גיד משום דבריה היא
לרבים שלא ילמדו מרבה בר בר
שאני חתיכה דנבלה דראויה להתכבד
ומנכרא הס"ד: ב] אבל של
(א) תוס' ד"ה שאני וכו'
אבל חתיכה אימא לא ואי אשמעינן חתיכה
חטאת טמאה שנתערבה
חנה: כיון שנתנה טעם בחתיכה.
לפני אורחין עובדי כוכבי' אבל של חטאת
חטאת טמאה אסור בהנאה
❖
במאה:
ליתא דהא חתיכת בשר
הואיל וראויה להתכבד בה לפני האורחים
אחת שהיתה בצדה תמיד או שנתבשלה
טמאה אסור בהנאה ב] דהא חתיכת
בחלב: ג] ולפי זה צריך
❖
תחלה עמה קודם שיתן שאר החתיכות
בשר בחלב תנן בפרק בתרא דמסכת לפרש דדבר:
אבל גיד אימא לא צריכא דרש רבה בר בר
ע"ז (דף עד.) דלא בטלה אע"ג דאסור
בקדרה ולא היה בזו ששים באיסור
מוסף רש"י
חנה חתיכה של נבלה ושל דג טמא אינה
ד
בהנאה כדקאמר התם ויש לומר דכל
ונתנה הנבלה טעם בה ואח"כ נתן
ותבטיל ברובא. דהא
אוסרת עד שתתן טעם ברוטב ובקיפה
רבינו גרשום
שאר החתיכות בקדרה: חתיכה. זו
דבר הראוי להתכבד אם היה מתבטל
כתיב אחרי רבים להטות
ובחתיכות אוקי רב אמורא עליה ודרש כיון
ד)
(זבחים עב.).
וליבטל נמי גיד בששים
שקבלה טעם הנבלה נעשת נבלה
חשיב ולא בטיל אבל בהערל (יבמות פא:)
שנתן טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשת נבלה
ויהיו כולן גידין מותרין
עצמה: ואוסרת כל החתיכות כולן
אפילו תתבטל בחטאות טהורות התם
אע"ג שאין מכירו. בריה
ואוסרת כל החתיכות כולן מפני שהן מינה
מפני שהן מינה. וקא ס"ד מפני שהן
אינה ראויה אלא לכהנים ולא חשיבא
שאני כלומר דבר החשוב
בפ"ע. הניחא למ"ד כל
אמר ליה רב ספרא לאביי מכדי רב כמאן
מינה לא בטלי ואפילו יש בהן כדי
דכהנים אין מחזיקין טובה זה לזה
שדרכו לימנות שנינו
ביטול שתיהן: רב. דאמר מפני
שכולן שוין דלכל בני אהרן תהיה
אמרה
לשמעתיה כרבי יהודה דאמר מין
ה)
כלומר דלא בטל שם
שהן מינה כמאן אמרה כו': אפילו
איש כאחיו כתיב (ויקרא ז) אבל של
איסורין בנפל בהיתיר'
במינו
לא בטיל מאי איריא כי נתן טעם
ונתערבו כיון שאין מכירו
לא נתנה טעם. בחתיכה שבצדה לא
חטאת בשל חולין קאמר התם דלא
אפילו
כי לא נתן טעם נמי אמר ליה הכא
לפיכך כולן אסורין.
תעלה וא"ת דמשמע הכא דחתיכת
בטלה נמי דהא נבלה גופה מינייהו היא
אלא למ"ד את שדרכו
במאי
עסקינן בשקדם וסלקו רבא אמר
ולא בטלה: בשקדם וסלקו. לאיסור וסלק
נבלה לא בטלה ובפרק בתרא דמסכת
לימנות שנינו דבר החשוב
אפילו
כגון ביצה טמאה וכגון
ע"ז (דף עד.) משמע דבטלה דפריך
רוטב קודם שיתן האחרות בקדרה הלכך
רמונים ותפוחין אם נטמאו
נתנה טעם בראשונה הרי זו חוזרת ואוסרתן ואי
לאו במאי מיתסרי האי תנא מאי קא חשיב אי
דבר שבמנין קא חשיב ליתני נמי חתיכת
טומאת אוכלין ונתערבו
ואשמועינן דחתיכה עצמה נעשת נבלה לאסור חברותיה בפליטתה:
נבלה ואי איסורי הנאה קא חשיב ליתני נמי חמץ בפסח ומשני
עם טהורין לא בטלי
וכולן אסורין אבל חתיכה
דתרתי אית ליה דבר שבמנין ואיסורי הנאה ומפרש נמי התם דהרי
אפילו
של נבלה דאין דרכה
אלו אסורין למעוטי דבר שבמנין ולאו איסורי הנאה אי נמי איסורי הנאה ולאו דבר שבמנין וי"ל דהתם לא קאמר אלא דלא איירי
לימנות בטלה מאי איכא
למימר: שאני חתיכה
בהו תנא דמתניתין דהתם ולאו משום דסבר דבטלי והא דקאמר למעוטי היינו למעוטי דלא חשיב להו וכה"ג יש בריש פ"ק דבבא קמא
הואיל וראויה כו' כלומר
(דף ה:) דמנינא דמתניתין למעוטי דרבי חייא ודרבי חייא למעוטי דרבי אושעיא ולא משום דפליגי אבל קשה דכי פריך התם וליתני
דדבר חשוב הוא: וצריכא
נמי חתיכת נבלה אמאי לא משני דלא תני לה משום דכבר תנא ליה הכא במתניתין כדמשני התם אהא דפריך התם וליתני נמי אגוזי
דאי אשמעינן גיד. כלומר
דלא בטיל: למה לי נותן
פרך ורמוני באדן ומשני הא תנא התם הראוי לערלה וכו' וי"ל דהכי פריך התם וליתני נמי חתיכת נבלה ואי משום דכבר תנא ליה
טעם כלומר הכי סבר
הכא א"כ לא ליתני חתיכת בשר בחלב כיון דכבר אשמועינן הכא דחתיכת איסור לא בטלה משום דהוי דבר שבמנין ומשני דההוא
רב דאמר אפילו לא
תנא תרתי אית ליה ג] ולפירוש זה צריך לפרש דדבר שבמנין ולא איסור הנאה בטל לההוא תנא ולכך לא נקט אלא חתיכת בשר בחלב
נותן טעם אלא בחתיכה
חתיכה
אחת חתיכה עצמה נעשת
עצמה נעשת נבלה. פי' בקונטרס שנתבשלה תחילה עמה קודם שנתן שאר חתיכות בקדרה ולא היה
ופליג אתנא דהכא ח):
נבלה [וע"כ] בשאין מכירו
בזו ששים באיסור ונתנה הנבלה טעם בה ואח"כ נתן שאר החתיכות בקדרה חתיכה זו שקבלה טעם הנבלה חתיכה עצמה נעשת נבלה
עסיק' ואי בשאין מכירו
ואוסרת כל החתיכות כולן מפני שהן מינה וקשה לפירושו דא"כ גם הרוטב שהיה באותה שעה נאסר מתחלה ע"י טעם הנבלה ובסמוך
למה נותן טעם אפילו לא
נתן טעם נמי האמרינן
משמע דמבטלינן לחתיכות ע"י רוטב דהוי שאינו מינו והלא רוטב עצמו נאסר מתחלה ונעשת נבלה ואוסר כל הרוטב שאחרי כן מפני
כולן אסורות: הכא במאי
שהוא מינו ויצטרך שיהא ששים בחתיכות שנתן אחרי כן לבטל הרוטב דמעיקרא אלא י"ל דמיירי כגון שיש חתיכה של היתר כולה חוץ
עסיקינן בשהכירו וקדם
לרוטב וחתיכת נבלה מונחת עליה חוץ לרוטב ונעשת חתיכת היתר נבלה לפי שבולעת טעם נבלה דאין בהן ששים לבטל הטעם ואחרי
וסילקו כלומר רב דאמר
ט)
כן כשמנער הקדרה אוסרת כל החתיכות מפני שהן מינה: בשקדם וסלקו. את האיסור וא"ת למה לי שחתיכה של היתר קבלה
בנותן טעם לא אמר
בשאין מכירו דאי בשאין
טעם מן הנבלה אפילו לא נתנה טעם נמי דהא במינה אוסרת בכל דהו ואומר ר"ת דנהי דהיא גופה מיתסרא בכל שהוא מ"מ לא אמרינן
מכירו אפילו לא נתן
טעם נמי אלא הכא במאי
שתעשה נבלה לאסור כל האחרות כיון שהיא עצמה לא נאסרה אלא ע"י כל שהוא ורבינו אפרים היה אומר מתוך כך דאפילו כי נתנה
עסיקינן בשהכירו וקדם
בה טעם אין ההיתר נעשה נבלה שיצטרך ששים כנגד כל החתיכה אלא כנגד האיסור הבלוע הלכך לרב דאמר הכא דמין במינו לא בטיל
וסילקו לפי' אינו אסור
כשחתיכת היתר קבלה טעם מן הנבלה חשיב האיסור כאילו הוא בעין ואוסרת כל החתיכות במשהו אבל כי לא נתנה הנבלה טעם בה לא
עד שיתן טעם בחתיכה
ואותה חתיכה אוסרת שאר
היתה אוסרת החתיכות מפני שהם מינה שהרי אין צריך לבטל אלא האיסור לבד וכיון שלא נתנה טעם בחתיכה הוי האיסור כמאן דליתיה
חתיכות: רבא אמר
דלא הוי כאילו הוא בעין ולא אסר אלא חתיכה ראשונה שאין ההיתר נעשה איסור ולא אסר שאר חתיכות ודוקא גבי טפת חלב אמרינן
לקמן בפרק כל הבשר (דף קח.) דחתיכה עצמה נעשת נבלה וצריך ששים כנגד כל החתיכה ולא סגי בביטול טיפה לחוד משום דכל חד
וחד באפיה נפשיה שרי וכי איתנהו בהדי הדדי אסור הלכך הבשר עצמו נעשה איסור ולוקה אם אכל חצי זית מבשר וחצי זית מחלב ולכך
צריך ברוטב ששים לבטל כל החתיכה שנפלה עליה טיפת חלב אבל חתיכת היתר שבלעה טעם נבלה ונאסרה וחזרה ונתנה טעם ברוטב
אין צריך אלא ששים לבטל האיסור שנבלע בחתיכה ואין צריך שיעור ששים של אותה חתיכה וקשה לפירושו לרבא דמשני אפילו תימא
לא קדם וסלקו מאי מהני ליה חתיכה של היתר שנאסרה מתחלה ונעשת נבלה והלא לעולם אין צריך ס' ברוטב אלא כדי לבטל חתיכה
של נבלה לבדה ולא בעינן ששים לבטל שתי חתיכות של נבלה ושל היתר שנאסרה על ידה וי"ל כגון שנתמעטה הנבלה הרבה מכמו
שהיתה קודם שנבלע טעמו בחתיכה של היתר והשתא לפי שנתנה טעם בשל היתר צריך ס' כנגד כל מה שהיתה מתחלה ואין שיעור
ברוטב לבטלה אבל לא נתנה בה טעם אין צריך ס' אלא כנגד מה שנשאר בנבלה ויש שיעור ברוטב לבטלה ורב דאתא לפלוגי
אדרבה בר בר חנה לא היה צריך רב לומר אלא חתיכה של נבלה אוסרת כל החתיכות מפני שהן מינה אלא אגב אורחיה אשמועינן
דדוקא נתנה בה טעם נבלה אבל לא נתנה בה טעם נבלה לא ורבינו אפרים עליו השלום היה מביא ראיה מהא דאמר לעיל (דף
צח.) ההוא כזיתא דתרבא דנפל לדיקולא דבשרא ודיקולא הוא סל מלא חתיכות של בשר רותח ולא אמר שתעשה נבלה אותה חתיכה
שנפל עליה כזית חלב ותאסור שאר חתיכות שאין בהן ששים כנגד כולה לפי שבאותה חתיכה עצמה לא היה בה כדי לבטל הכזית
אלא משערינן הכזית בכל הבשר שבסל ואין משם ראיה כלל דדיקולא היינו קלחת וכדפירש הקונטרס וכדפירשנו לעיל ואפילו אם
נאמר דדיקולא הוא סל כדמשמע הכא ובכל דוכתא אין ראיה משם דממה נפשך אם אין חלב מפעפע מחתיכה לחתיכה כמו שפירשנו
לעיל א"כ אין אסור אלא החתיכה שנפלה עליה החלב והשאר מותרות ואם הוא מפעפע מחתיכה לחתיכה א"כ בדין הוא שכל החתיכות
מסייעות לבטל ולא אמרינן שתעשה נבלה אותה חתיכה שנפלה עליה חלב מאחר שסופו להתפשט בכל החתיכות מידי דהוה אטיפת חלב
שנפלה על חתיכת בשר דאם אין נ"ט מותר אע"פ שקודם שתתפשט הטפה נ"ט במקום נפילתה ולא אמרינן שיעשה אותה הבשר נבלה כיון
דסוף הטיפה להתפשט בכל החתיכה מיהו לפי מה שפי' לעילי) בשם הרב רבי אלעזר ממי"ץ דבחצי חתיכה אין שייך לומר שתעשה נבילה אין
ראיה משם ואין ראיה לרבינו אפרים מהא דאמר (תרומות פ"ה משנה ו) כ) אין המדומע מדמע אלא לפי חשבון ולא אמרינן שיעשה הכל
תרומה דיש לחלק בין דבר יבש לדבר הנאסר ע"י בליעה ולפירושו ניחא הא דאמר גבי יין נסך בסוף מסכת ע"ז (דף עג:) יין נסך שנפל לבור
דאיכא