ק:
גיד הנשה פרק שביעי חולין
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אפילו תימא בשלא קדם וסלקו. ולא מיתסרי שאר חתיכות אלא
דאיכא למאן דאמר אפילו נפל שם קיתון של מים לבסוף רואין
א)
א
ב)
משום חתיכת היתר קמייתא: דכל מין ומינו. כגון נבלה ושחוטה:
ההיתר כאילו אינו ושאר מים רבים עליו ומבטלין אותו ולא אמר
צג ב
ג)
ודבר אחר. כגון תבלין ורוטב מינו דהיתר אינו מבטלו לאיסור ולא
שיין עצמו של היתר נעשה איסור ליחשב כאילו הוא יין נסך ויצטרך
ד) ה)
מן המים כדי לבטל כל היין ומיהו י"ל דהתם מיירי כגון שלא היה
מוסיפו אלא סלקהו כמי שאינו בקדרה זו ונשארו הנבלה והרוטב
ו)
ז)
שם יין נסך כדי ליתן טעם בשל היתר
ובטלה נבלה ברוטב ובקיפה. הלכך
צד ג
ח)
שבבור ולא נאסר אלא ע"י כל שהוא
נתנה טעם בראשונה תחלה בעוד
אפילו תימא לא קדם
וסלקו הוי מין ומינו
ט)
וכיון דלא הוי אלא משהו לא אמרינן
שלא רבה הרוטב עליה ואח"כ נתן
י) כ)
ודבר אחר וכל מין ומינו ודבר אחר א סלק
❖
צה ד
חתיכה עצמה נעשת נבלה כדפרישית
מים וקיפה וחתיכות נתוספה חתיכה
את מינו כמי שאינו ושאין מינו רבה עליו
לעיל אע"ג דלא דמי דלעיל לא אמרינן
ראשונה על הנבלה ואוסרת הכל מפני
❖
ומבטלו: מתני' ב נוהג בטהורה ואינו נוהג
אלא לענין שלא תאסור האחרות אבל
שהן מינה ולא מצו חתיכות לבטלה
גליון הש"ס
בטמאה רבי יהודה אומר אף בטמאה אמר
היא עצמה נאסרה במשהו וכיון
ואע"פ שיש בהן יותר מששים והרוטב
תוס' ד"ה (בע"א)
ר' יהודה והלא מבני יעקב נאסר גיד הנשה
תורה אור השלם
שנאסרה אסורה לעולם למ"ד
לבדו אין בו כדי לבטל שניהם:
בשקדם וכו' יסבור אפשר
מתני' ואינו נוהג בטמאה. שאם
ועדיין בהמה טמאה מותרת להן אמרו לו
1. נְבֵלָה וּטְרֵפָה לֹא
לסוחטו מותר.
אפשר לסוחטו אסור ומ"מ
בסיני נאמר אלא שנכתב במקומו: גמ' וסבר
יֹאכַל לְטָמְאָה בָהּ אֲנִי
יש לומר דההוא דשרי בע"ז [א]אפילו
אכל גיד הנשה של טמאה למ"ד יש
ויקרא כב ח
יְיָ:
❖
בגידין טעם לוקה משום טמאה ולאו
נפלו המים לבסוף $ יסבור אפשר
ר' יהודה איסור חל על איסור והתניא ר'
2. וְכָל בְּהֵמָה מַפְרֶסֶת
משום גיד ולמ"ד אין טעם בגידין
לסוחטו מותר והיה מתיר כמו כן
פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע שְׁתֵּי
יהודה אומר יכול תהא נבלת עוף טמא
פְרָסוֹת מַעֲלַת גֵּרָה
פטור מכלום דבטהורה עץ הוא
חתיכה עצמה ומדקאמר התם נפל
מטמא בגדים בבית הבליעה תלמוד לומר
בַּבְּהֵמָה אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ:
הגהות הב"ח
❖
והתורה חייבה עליו אבל בטמאה אינו
חמרא דהתירא בגו מיא דאיסורא
דברים יד ו
נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה מי
1
(א) תוד"ה
נוהג: מבני יעקב נאסר. דכתיב
בנ"ט וכי ליכא נ"ט שרי אין ראיה
שאיסורו משום בל תאכל נבלה ג יצא זה
על כן וגו' ועדיין טמאה
לפירושו דאיכא למימר דאיירי כגון
ונעשה
רבינו גרשום
שאין איסורו משום בל תאכל נבלה אלא
מותרת להן עד מתן תורה: אמרו
שנפל כל ההיתר בבת אחת שנתבטל
(ב) ד"ה
ציר
אפי' לא קדם וסילקו
משום בל תאכל טמאה וכי תימא קסבר אין
לו. פסוק זה שהזהירו עליו בסיני
לאלתר האיסור אבל אם לא נפל בבת
❖
כלומר אפי' לא קדם
נאמר ועד סיני לא הוזהרו אלא שנכתב
אחת ראשון ראשון נעשה איסור (א)
בגידין בנותן טעם ובטמאה נמי איסור גיד
וסילקו אם אינו נותן טעם
ועושה יין נסך לאסור הבא אחריו
במקומו לאחר שנאמר בסיני וכתב
בחתיכות וברוטב הוה מין
איכא איסור טומאה ליכא וסבר ר' יהודה
הגהות מהר"י
ומינו ודבר אחר רוטב
כדפירש' בפרק כיסוי הדם כ)
וסידר משה את התורה כתב המקרא
אין בגידין בנותן טעם והתניא האוכל גיד
זהו דבר אחר ושאינו
לנדא
ולפי פירוש רבינו אפרים ודאי ניחא
הזה על המעשה על כן הוזהרו בני
מינו רבה עליו כלומר אם
הנשה של בהמה טמאה ר' יהודה מחייב
[א] תוד"ה
מה שצוה הכתוב להגעיל כלי מדין
ישראל אחרי כן שלא יאכלו גיד:
אינו נותן טעם ברוטב:
שתים ור"ש פוטר לעולם קסבר יש בגידין
גמ' איסור חל על איסור. דקא ס"ד
וסבר ר' יהודה איסור
ד
דהשתא יורה גדולה שאי אפשר
חל על איסור כלומר
בנותן טעם וקסבר נוהג בשליל דאיסור גיד
להגעיל בתוך כלי אחר היכי משתריא
משום טומאה ומשום גיד קמחייב ליה:
איסור (טומאה) [גיד] חל
ואיסור טומאה בהדי הדדי קאתי ומי מצית
ה"ג יכול תהא נבלת עוף טמא
הא אין במים ס' לבטל האיסור ואי
על איסור (גיד) [טומאה]
כלומר שמתחילה נאסר
מטמא בבית הבליעה ת"ל (כו') נבלה
אמרת נוהג בשליל והתנן נוהג בשליל ר'
שיחזור ומגעילה בשניה והלא המים
גיד הנשה ולבסוף נאסרה
וטרפה לא יאכל לטמאה בה. מפני
הראשונים נעשו נבלה וחוזרין ואוסרין
יהודה אומר אינו נוהג בשליל וחלבו מותר
להם בסיני בהמה טמאה
ואתי איסור בהמה טמאה
שהיא מטמא באכילה זו ובנבלת עוף
ואי לא משערין אלא באיסור עצמו
הני מילי גבי טהורה דרחמנא אמר כל
2
חל על איסור גיד. דיקא
ניחא דזה אין לומר דכשאין בת יומא
מיתוקם בת"כח) ובמסכת נדה
בבהמה תאכלו אבל בטמאה נוהג ומי
נמי דקתני והלא מבני
והכא ה"ק יכול אף נבלת עוף טמא
מגעילין אותה דהא לא אסרה תורה
יעקב נאסר גיד הנשה
מצית אמרת דתרוייהו בהדי הדדי קאתו
❖
כו' כלומר דמשום חומרא
במשמע ת"ל נבלה וטרפה לא יאכל
אלא קדרה בת יומא ואין ראיה גמורה
דאיסורו נוהג בבני נח
והתנן על אלו טומאות הנזיר מגלח על
לטמאה מי שאיסורו משום בל תאכל
מכאן דאיכא למימר דלא אמרה
חייל אאיסור טומאה:
המת ועל כזית מן המת וקשיא לן על כזית
נבלה אני אומר לך שמטמא בה יצא
תורה להגעיל אלא כלים קטנים בתוך
מוסף רש"י
מן המת מגלח על המת כולו לא כ"ש
זה שאינו אסור משום נבלה אלא משום
כלי גדול שיהיה במים ששים כדי
וכל מין ומינו ודבר
לבטל האיסור וכתב רבינו יהודה
עוף טמא. ומדקאמר אין איסורו משום
וא"ר יוחנן לא נצרכא אלא לנפל שלא
אחר.
נבלה אלמא סבירא ליה לא אתיא
דנראה לר"י להחמיר בדבר כיון דאין
נתקשרו אבריו בגידין אלמא איסור טומאה
הוי
ראיה ברורה: מין ומינו ודבר
איסור נבלה ט)וחייל אאיסור טמאה:
קדים אע"ג דאיסור טומאה קדים אתי איסור
סלק את מינו.
אחר כו'. אומר רשב"ם דכמו שצריך
וכי תימא קסבר אין בגידין בנ"ט.
גיד חייל עליה שכן איסורו נוהג בבני נח
ואין כאן איסור טומאה אלא איסור
שיהיה ברוטב כדי לבטל החתיכה
דיקא נמי דקתני א"ר יהודה והלא מבני
גיד: ור"ש פוטר. לגמרי משמע
דאיסור כך צריך נמי שיהיה ס'
יעקב נאסר גיד הנשה ועדיין בהמה טמאה
ולקמיה י) מפרש טעמא: ה"ג לעולם
בחתיכה של היתר לבטל מן הרוטב
מותרת להם גופא האוכל גיד הנשה של
קסבר יש בגידין בנותן טעם וקסבר
כשיעור ב' החתיכות דמכיון שנבלע
נוהג בשליל דאיסור גיד ואיסור
בהמה טמאה רבי
יהודה מחייב שתים
הרוטב בחתיכת האיסור נעשה נבלה
טומאה כו'. משעת יצירת ולד חלו
וכשנפלט אחרי כן ממנה אוסר שאר
ורבי
(לקמן
קח.) האוכל גיד הנשה
שניהם לפיכך חייב לעולם על שניהם:
הרוטב מפני שהוא מינו דהכי אמרינן
כו' ור"ש פוטר.
אינו נוהג בשליל. ועל כרחך איסור טומאה חל על השליל שהרי כל
בפרק כל הבשר גבי כזית בשר שנפל לתוך יורה של
חלב אמר רב בשר אסור חלב מותר ואי אמרת אפשר לסוחטו אסור
יצירתו טומאה ואיסור גיד אינו חל עד שנולד והיכי חייל אאיסור
טומאה: כל בבהמה. ואפילו חלבו וגידו דמהאי קרא נפקא לן היתר
אמאי חלב מותר חלב נבלה היא פירוש דחלב שנבלע בבשר נעשה
שליל בשחיטת האם בפרק בהמה המקשה : הנזיר מגלח.
נבלה וכשנפלט אח"כ אוסר כל החלב מפני שהוא מינו:
סלק
את מינו כמי שאינו ואת שאינו מינו רבה עליו ומבטלו.
אם האהיל עליהם נטמא נזרו דכתיב והימים הראשונים
הקשה רבינו אפרים דאמר בפרק הלוקח בהמה
יפלו ומגלח וחוזר ומונה כדכתיב וגלח ראשו ביום טהרתו:
שלא נתקשרו. דליכא עדיין כזית בשר בכוליה וכיון דאיתיה
הלוקח ציר של ע"ה משיקו במים וטהור אי רובא מים טהר להו
(פסחים
כב.) נוהג בשליל.
בהשקה ואי רובא ציר לאו בר קיבולי טומאה הוא והנך מיעוטא
שלם מטמא באהל. אלמא תחלה נוצרין אברים קודם לגידין
(ב)
וש"מ שם טומאה קדים חייל עלייהו: ומשני אע"ג דאיסור
דמים בטלי ברובא וקאמר לא שנו אלא לטבל בו פיתו אבל לקדרה
וחלבו.
טומאה קדים אתי איסור גיד וחייל עליה שכן. איסור חמור הוא ויש
מצא מין את מינו וניעור והשתא היאך ניעור אמאי לא קאמר סלק
(לעיל פט:) על אלו
טומאות הנזיר מגלח.
בו כח לחול על אחרים ומהו חומרו שנוהג בבני נח לר' יהודה
את מינו כמי שאינו ושאינו מינו דהיינו הציר רבה על מים טמאים
כדתנן והלא מבני יעקב כו': דיקא נמי. דטעמא דרבי יהודה משום
ומבטלן לעולם הציר שהוא רוב מבטל אותם מים הטמאים וי"ל
האי טעמא הוא מדיליף מבני יעקב דקודם מתן תורה בני נח הוו:
דלא דמי דהכא אין מינו נאסר אלא מכח האיסור שנתערב בו ואי
אפשר להבדילו ובכל מקום שישנו היתר הוא ולפיכך שייך לומר
ה"ג
שם סלק אבל התם דמינו עצמו מטמא מחמת מגע מים טמאים אין שייך לומר סלק: וכי תימא אין בגידין בנ"ט. לפי זה היה יכול
(לעיל פט:) על המת
להקשות ממתניתין דמאי קאמר ר' יהודה והלא מבני יעקב נאסר ועדיין בהמה טמאה מותרת להן דמשמע דמטעם זה יש לחול איסור גיד אאיסור
כו'.
טומאה כמו שפירש בסמוך במסקנא ואמר דיקא נמי דקתני כו' וכן היה יכול להקשות למאי דבעי מעיקרא למימר דטעמא דר' יהודה משום
דאיסור חל על איסור בכל מקום ונראה להרב רבינו שמואל דיש ליישב דס"ד דר' יהודה דטעמא דת"ק כר' שמעון דבסמוך משום מי שגידו אסור
(שם)
אבל
בטמאה נוהג. היה
ובשרו מותר יצא כו' ולהכי פריך ר' יהודה והלא אף לבני יעקב נאסר ועדיין בהמה טמאה בשרה מותרת:
לנפל.
יכול להקשות דאמרינן בפרק בהמה המקשה הפילה נפל חלבו כחלב חיה דחדשים קא גרמי לה אלא עדיפא מיניה פריך
דאיכא למ"ד התם דאסור דאוירא גרים ובהמה טמאה כאוירא דמיא כיון דלא שייך בה כל בבהמה תאכלו ועוד יש לומר דילמא שאני
חלב דרחמנא אמר
כל חלב שור או
כשב או עז ואין זה קרוי
שור וכשב ועז אבל גיד אסר הכתוב כל מקום
שישנו על הכף:
(שם)
ורבי