גיד הנשה פרק
שביעי חולין
קב.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
ורבי
יהודה למה ליה קרא ליתי איסור אבר מן החי וליחול
לא תאכל הנפש עם הבשר. לא תאכל ממנו בעוד שהנפש עמו
א) ב)
א
ג)
אאיסור טומאה שכן איסורו נוהג בבני נח. פי' כדשמעינן
וזו היא אזהרה לאבר מן החי: טמאין אתה מצווה על דמן.
ק ב ג
ד)
בכריתות בפרק דם שחיטה לא יצאו מכלל אזהרתו אלא
ליה לעיל גבי גיד דמההוא טעמא חייל אאיסור טומאה וא"ת
ה)
לא תאכל הנפש עם הבשר.
שרצים ודגים וחגבים ומהלכי שתים:
ודילמא מהכא יליף וי"ל דלא
מצי למילף מהכא דאיסור מוסיף הוא
❖
משמע הא אין דם הנפש עמו אכול:
דאיתוסף ביה איסור אבר מן החי
שכן איסורו נוהג בבני נח. שאף
לבני נח אבל גיד לא נאסר אלא
לא תאכל הנפש עם הבשר ר' יהודה ור'
1
הם הוזהרו עליו דכתיב
לבני יעקב ולא הוי אלא איסור
אלעזר סברי כל שאתה מצווה על דמו
שיטה מקובצת
חמור: כי איצטריך לר' אלעזר.
אך בשר בנפשו דמו וגו' ור' יהודה
אתה מצווה על אבריו והני טמאין נמי
ו)
א] אמר רב יהודה אמר רב
הא שמעינן ליה גבי גיד לעיל
וא"ת אי קסבר בהמה בחייה לאברים
אבר מן החי צריך כזית:
הואיל ואתה מצווה על דמן אתה מצווה
ב] תיפוק ליה דקאכל כזית
דמשום האי טעמא חייל אטמאה שכן
עומדת אם כן איסור בת אחת היא
❖
על אברין ורבנן סברי לא תאכל הנפש עם
טמא כדאמר: ג] אבר מן
איסורו נוהג בבני נח: כי איצטריך
ואפי' למאן דלית ליה בחמור על קל
החי צריך כזית דאע"ג
הבשר אלא בשר לחודיה כל שבשרו מותר
קרא. לאסרו לר' אלעזר איצטריך
מודה וי"ל דאיסור טומאה קדים
דתרי קראי כתיבי חד
אתה מצווה על אבריו וכל שאין בשרו
דאסר ליה בטמאה כר' יהודה ולית
בעוד שלא נקשרו אברים בגידים:
לאבר מן החי וחד לבשר
ד]
תורה אור השלם
ורבי מאיר אומר אינו נוהג אלא
מן החי לקמן לא תימא:
מותר אי אתה מצווה על אבריו ור' יהודה
ליה איסור חל על איסור באיסור
ד] שלא נקשרו אבריו
1. רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל
חמור אי לאו דכתביה קרא: תניא
בבהמה טהורה בלבד. הקשה
בגידים: ה] דפליג עליה
למה ליה קרא ליתי איסור אבר ליחול על
הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ
נמי הכי. כר' יוחנן דרבי אלעזר
ר' יהודה וכן נמי אמרי'
רבינו אפרים דתנן בריש מסכת
וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם
איסור טומאה שכן איסורו נוהג בבני נח
❖
הַבָּשָׂר: דברים יב כג
בזבחים בסוף:
ורבנן מהאי קרא ילפי: וכל שאי אתה
טהרות י"ג דברים נאמרו בנבלת
2. כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם
אין הכי נמי וכי איצטריך קרא לרבי אלעזר
מצווה על דמו. דגים וחגבים: אלא
עוף טהור כו' והאוכל אבר מן החי
אֲשֶׁר יִבְחַר יְיָ אֱלֹהֶיךָ
תניא נמי הכי אבר מן החי נוהג בבהמה
בבהמה טהורה. ולא בחיה ועוף
ממנה סופג את הארבעים ומליקתה
לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם וְזָבַחְתָּ
רבינו גרשום (המשך)
חיה ועוף
בין טמאה בין טהורה שנאמר
מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר
ואע"פ שהן טהורין: מבקרך ומצאנך.
ושחיטתה מטהרת טרפתה מטומאתה
לאו בבן נח. כלומר לא
נָתַן יְיָ לְךָ כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ
רק חזק לבלתי אכול הדם כל שאתה
וכתיב בתריה אבר מן החי: אבל
דברי ר' מאיר וי"ל דדברי ר' מאיר
1
היה סופג את הארבעים
וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ בְּכֹל
אבל היה נהרג שאזהרתן
מצווה על דמו אתה מצווה על אבריו וכל
בן נח מוזהר. על הכל דכל דקרינא
אַוַּת נַפְשֶׁךָ:
לא קאי אכולה מילתא אלא לענין
❖
היא מיתתן שלא היה
דברים יב כא
ביה בשר לחודיה אכול קרינא ביה
שחיטה ומליקה נקט ליה דפליג עליה
שאי אתה
מצווה על דמו אי אתה מצווה
לבני נח שום דין בעולם
אבר מן החי לא תאכל: אית דאמרי
ר' יהודה בזבחים בס"פ טבול יום
ה] ה)
אלא מיתה דכתיב שופך
על אבריו דברי רבי אלעזר וחכמים אומרים
דם האדם באדם דמו
טהורה. קתני ואבהמה קאי כר' מאיר
דהא דקתני נמי התם
מוסף רש"י
אינו נוהג אלא בטהורין שנאמר לא תאכל
ישפך: ר' מני בר פטיש
ואית דאמרי טהורים קתני ואף חיה
דמטמא טומאת אוכלין בכביצה לא
שכן איסורו נוהג בבן
רמי רישא אסיפא ומשני
הנפש עם הבשר אלא בשר לחודיה כל
ועוף במשמע: אף אנן נמי תנינא.
נח.
אתי כרבי מאיר ולא אמרינן מדסיפא
כו'. כלומר דקתני רישא
שבשרו מותר אתה מצווה על אבריו וכל
דהאוכל מנבלת עוף טהור
במסכת טהרות דבן נח מוזהר על
ר' מאיר רישא נמי ר"מ ומיהו לפי
ואבר מן החי הימנה
שאין בשרו מותר אין אתה מצווה על
❖
(לעיל ק:) הטמאין והתם קאמר
מה שרצה הש"ס לדקדק שם מדסיפא
סופג את הארבעים וסיפא
אבריו ר' מאיר אומר אינו נוהג אלא בבהמה
י"ג דבר נאמרו בנבלת עוף טהור
רבי מאיר רישא נמי ר' מאיר קשה
דקתני האוכל אבר מן
החי הימנה אינו סופג
טהורה בלבד (סימן שמואל שילא שימי)
וכך וכך בנבלת עוף טמא וזו היא
דאדרבה מדמציעתא דאבר מן החי
את הארבעים וכיצד רמי
רבינו גרשום
מהן: אכל אבר מן החי ממנה.
לאו ר' מאיר רישא נמי לאו ר' מאיר
אמר רבה בר שמואל אמר רב חסדא
רישא אסיפא רישא קתני
דאפי' מנבלת עוף טהור
ליתי איסור אבר ויחול
בעוף טמא קא מיירי: אינו סופג.
וי"ל דהוה מצי למימר וליטעמיך וק"ק
ואיתימא רב יוסף ואמרי לה אמר רבה בר
סופג את הארבעים
על איסור טומאה כו'.
וקסבר אינו נוהג בטמאים כרבנן:
לשון הגמרא התם דקאמר מאן
שילא אמר רב חסדא ואיתימא רב יוסף
וסיפא קתני דאפי' מנבלת
כלומר שכן איסורו נוהג
ה"ג ואין שחיטתה מטהרתה. ואעוף
שמעת ליה דאית ליה דמליקתה
עוף טמא אינו סופג את
בבני נח: של אבר מן
ואמרי לה רבה בר שימי אמר רב חסדא
הארבעים אלא (לא) רישא
החי. כלומר דזו היא אחת
טמא קאי וקאמר דאין שחיטתה
ושחיטתה מטהרת טרפתה מטומאה
דקתני דהאוכל מנבלת
משבע מצות שנצטוו בני
ואיתימא רב יוסף מאי טעמא דר"מ אמר
מטהרתה והא דנקיט לה לשון נקבה
ר"מ אמאי צריך לדקדק בענין זה
עוף טהור או אבר מן
נח דכתיב ויצו אלהים על
קרא וזבחת מבקרך ומצאנך אמר רב גידל
משום דרישא אתחיל בה לשון נקבה
הא קתני בה בהדיא דברי ר"מ :
2
ו)
החי הימנה היה סופג את
האדם אכל תאכל זה אבר
אלא
הארבעים בישראל. וסיפא
מן החי. כלומר מה שראוי
אמר רב מחלוקת בישראל אבל בבן נח
לאו בבני נח. דאין שחיטתו
דתנן בה הכי נבלת עוף טמא צריכה
א
דקתני האוכל אבר מן
לאכילה לאחר מיתה אבל
מחשבה כו': במאי. קתני סיפא אין
מתירתו באכילה כל זמן
דברי הכל מוזהר על הטמאין כטהורין תניא
החי מעוף טמא אינו סופג
מחיים אין ראוי לאכילה:
שחיטתו מטהרתו אי נימא בישראל
שמפרכסת גבי נבלת עוף טהור
את הארבעים בבן נח
תניא נמי הכי אבר מן
נמי הכי אבר מן החי בן נח מוזהר עליו
דאינו סופג את הארבעים
החי וכו'. דלר' יהודה לא
פשיטא דהא טמא הוא והא ליכא
דקתני רישא ושחיטתה מטהרת
על הטמאים כטהורים וישראל אינו מוזהר
אבל היה נהרג: מותיב
איצטריך קרא אלא לר'
לפרושי מטהרתו מידי טומאת נבלות
טרפתה מטומאתה ולא קתני דאין
רב עמרם האוכל אבר מן
אלעזר: אבר מן החי כו':
אלא על הטהורין בלבד איכא דאמרי טהורה
דעוף טמא אין לו שום טומאה אפילו
שחיטה מטהרתו כדקתני סיפא גבי
החי ממנה כו'. כלומר
מ"ט דר"מ דכתיב וזבחת
ור"מ איכא דאמרי טהורים ורבנן אמר רב
אע"ג דבבן נח מוקמינן
מבקרך ומצאנך. כלומר
בבית הבליעה וע"כ אין מתירתו
טהורה דוקא הוא דאמר שחיטה
לה ישראל נמי אם אכל
באותה פרשה דכתיב לא
שיזבי אף אנן נמי תנינא אכל אבר מן
באכילה קאמר אלא לבן נח קאמר שאין
מכשרה ליה לבני נח מגו דמכשרה
אבר מעוף טמא אינו
תאכל הנפש עם הבשר
החי ממנה אינו סופג ארבעים ואין שחיטה
סופג את הארבעים דאמרי'
וזהו אבר מן החי דבר
שחיטתו מתירתו לו באכילה כל זמן
לישראל דליכא מידי דלישראל שרי
לעיל כל שבשרו מותר
הלמד מענינו. במה הכתוב
מטהרתה במאי אילימא בישראל פשיטא
שהוא מפרכס כדאמרינן בפ"ב
ולעובד כוכבים אסור ותימה דתקשה
אתה מצווה על איבריו כל
מדבר בבקרך ובצאנך
דבן נח לאו בשחיטה תליא
מהך משנה לרב אחא בר יעקב דאמר
דאין שחיטה מטהרתה אלא לאו בבני נח
שאין בשרו מותר אי אתה
וזהו בבהמה טהורה:
מצווה על איבריו והא
אבל בבן נח מוזהר
לעיל בפ"ב דאין מזמנין עובד
מילתא כו' וגבי טהורה הוא דאמרינן
מכלל דאסור רבי מני בר פטיש רמי רישא
אין בשרו מותר: הכא נמי
על הטמאין כטהורין.
כוכבים על בני מעים ומיהו בלאו
שחיטה מכשרא ליה לבן נח מיגו
אסיפא ומשני רישא בישראל וסיפא בבן
משהו בשר גידים ועצמות.
כלומר שבהמה טמאה
הכי אמר לעיל דתניא דלא כוותיה
דמכשרא ליה לישראל דליכא מידי
כלומר מה דאמרי' האוכל
(היתה) [היא] מותרת להן
נח אמר רב אבר מן החי צריך כזית מ"ט
א] ב
אבר מן החי אינו סופג את
כטהורה: איכא דאמרי
וקושית המשנה אינה פשוטה כל כך:
דלישראל שרי ולעובד כוכבים אסור
הארבעים דלא אכל כזית
טהורין ורבנן. כלומר חיה
אכילה כתיבה ביה מתיב רב עמרם אכל
שמעינן מינה דאפילו רבנן מודו דבן
אכל
בשר אבל אכל כזית (בשר)
ועוף טהורין: אמר רב
אבר מן החי ממנה אינו סופג את הארבעים ואין שחיטה מטהרתה ואי סלקא
נח מוזהר על הטומאה באבר מן
ג)
מכולם בין בשר וגידים
שיזבי אף אנן נמי תנינא.
ועצמות ולא הוה אלא
כלומר דבן נח מוזהר על
דעתך בעינן כזית תיפוק ליה דקאכל כזית כדאמר רב נחמן במשהו בשר
החי: רמי רישא אסיפא. קתני רישא
ג
ב]
משהו בשר ולפיכך אינו
הטמאין כטהורין: האוכל
אינו סופג אלמא אין אבר מן החי
גידין ועצמות הכא נמי במשהו בשר גידין ועצמות תא שמע דאמר רב
סופג את הארבעים משום
אבר מן החי הימנה.
נוהג בטמאין והדר תני אין שחיטתו
טומאה דלא הוה כזית
כלומר מצפור טמאה: ואין
אכל
בשר: תא שמע דאמר רבא
שחיטתה מטהרתה שלא
מטהרתו וליכא לאוקומא אלא באבר מן החי אלמא נוהג: רישא בישראל וסיפא בבן נח. ורבנן היא. ומעיקרא כי רמייה הוה משמע ליה
תהא מטמא אבל אע"פ
נמי סיפא בבן נח ומיהו לא הוה ידע טעמא והדר פשטה דאפי' למ"ד אין נוהג בטמאין בישראל הוא דקאמר דקרינא ביה כל שאין בשרו
ששחטה מטמא: אלא
מותר אי אתה מצווה על אבריו אבל בבן נח מודה: אבר מן החי צריך כזית. אע"ג דתרי קראי כתיבי חד לאבר מן החי וחד לבשר
ג]
מן החי לא תימא דאתרבי אבר אע"ג דאין בו שיעור אלא ודאי יש בו שיעור בעינן דאין אכילה בפחות מכזית: אכל אבר מן החי ממנה.
מעוף טמא: אינו סופג. דאינו נוהג בטמאין ועל כרחך בדאיכא שיעור דאיסור אבר מן החי בטהורה עסקינן דאי ליכא שיעור פשיטא
דאינו סופג ואי ס"ד איסור אבר מן החי בכזית וה"נ דאכל כזית אמאי אינו סופג והא איכא כזית ואיכא לאו דלא ד) (יאכל כי) שקץ הם
: כדאמר רב נחמן. לקמן : במשהו בשר וגידין ועצמות. משלימין לכזית דמשום טומאה לא מחייב דאין בגידין ועצמות טעם טמא
ומשום אבר מחייב דלהכי פלגינהו קרא לאבר מן החי
ובשר מן החי
דמיחייב אאבר אף על גב דאין שיעור בשר ואבשר
אע"פ שאינו אבר:
בחייה