כל הבשר
פרק
שמיני חולין
קד.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
הנודר
מן הבשר מותר בבשר דגים וחגבים. בגמרא מוקי לה
הנודר מן הבשר. כל הנודר אין דעתו אלא אחר לשון בני
אדם
ג א
א) ב)
ג)
שהוא קורא שם הדבר כך ואשמועינן מתני' דכל מין בשר
אדם
כר"ע דכל מילי דמימליך עליה שליח בר מיניה הוא ובפ'
ד) ה)
קורהו בשר חוץ מבשר דגים וחגבים: גמ' קס"ד האי איסור
הנודר מן הירק פריך דבבשר דגים נמי מימלך ומוקי
ו)
ד ב
דמתניתין מדאורייתא קאמר: דר"ע
במתניתין היא בהאי פירקא
מתניתין דהכא במאן דכאיב
ליה עיניה וביומא דהקזה דלא אכיל
ז)
ח) ט)
: מותר בבשר דגים.
איניש דגים אבל עוף אכיל בשלקא
י) כ)
שאין קורהו בשר: הא עוף אסור.
ומיהו בפרק בתרא דמעילה
הנודר מן הבשר מותר בבשר דגים וחגבים:
ה ג
א
גמ' הא עוף אסור מדאורייתא כמאן דלא
דבנדרים אחר לשון בני אדם אנו
לא קיימא שינויא דהקזה אלא מסיק
❖
ל)
צריכין להלך ואשמועינן מתני' דדרך
במאן דכאיב ליה עיניה אבל בשאר
כרבי עקיבא דאי רבי עקיבא האמר חיה
לקרותו בשר: כל מידי דמימליך עליה
ימים הנודר מן הבשר אסור נמי
ו ד ה
ועוף אינו מן התורה אימא סיפא הנודר מן
❖
הא
בדגים: עוף אסור מדאורייתא.
שליח. כל דבר שאינו נשמע מן
גליון הש"ס
הבשר מותר בבשר דגים וחגבים הא עוף
הסתם לא בתוך הכלל ולא מוצא ט)[מן]
ה"נ ה"מ למינקט כ)חיה ונראה דהא
גמ' אמר ר"י רבי היא.
אסור אתאן לרבי עקיבא דאמר כל מילי
❖
הכלל וצריך השליח לחזור ולפרש
דס"ד שהוא דאורייתא משום דסמיך
רבינו גרשום
דמימליך עליה שליח בר מיניה הוא דתניא
ולשאול רוצה אתה בזה: מיניה הוא.
אסיפא דגזר העלאה אטו אכילה
אי ר' עקיבא האמר חיה
הנודר מן הירק מותר בדלועין ור"ע אוסר
כדדייק רב יוסף בסמוך אבל אין
חשוב לענין נדרים מאותו המין כגון
ב
ועוף אינן מה"ת.
הגהות הב"ח
לומר דדייק מדקתני כל הבשר דמשמע
הכא שהאומר לשלוחו קנה לנו בשר
אמרו לו לר"ע והלא אומר אדם לשלוחו קח
במשנה עצמה : כל מידי
(א) תוס'
דמימליך עליה שליח כו'.
ליה שכל הבשר שוה זה כזה בשר עוף
מן השוק אינו נשמע לו מן הסתם
לנו ירק והוא אומר לא מצאתי אלא דלועין
ואמנון
כיצד מימליך עליה שליחא
כבשר בהמה דהא הנודר מן הבשר
בשר עוף והוא נמלך בבעל הבית
אמר להן כן הדבר כלום אומר לא מצאתי
דאי א"ל רבו לך קנה
אין כל הבשר שוה דאפילו ר"ע
ושואל כלום אני לוקח בשר עוף:
(ב) בא"ד
לי בשר והוא חוזר ואמר
אלא קטנית אלא שדלועין בכלל ירק ואין
דטומאה
לא מצאתי אלא עופות
מיניה הוא. מין בשר הוא שהרי אמר
מודה דלא מיתסר בבשר עוף
היא
קטנית בכלל ירק רישא רבנן וסיפא ר"ע
ודאי בר מיניה דבשר
לו קנה לי בשר ואם לא היה עוף מין
מדאורייתא כדאמר בפרק הנודר מן
(ג) בא"ד
הוא כדאשכחן בדילועין:
$ אמר רב יוסף רבי היא ונסיב לה אליבא
❖
הירק דמודה ר"ע
בשר לא היה נמלך אם יקח ממנו דהא
להפריש
ואין הקיטנית בכלל ירק.
דלא לקי: ומנא תימרא דלא גזרינן
כלומר הכא נמי לענין
דתנאי בנדרים סבר לה כר"ע בבשר בחלב
לאו בשר הוא: לא מצאתי אלא דילועין.
עופות אומר לא מצאתי
גזירה לגזירה. בכמה מקומות אמר
ואינו לוקחן מיד כשמוצאן אלמא לא
סבר לה כרבנן רב אשי אמר כולה ר"ע
אלא עופות מכלל דעופות
מוסף רש"י
קרו ליה אינשי ירק דהא האי ירק
היא גופה גזירה ואנן ניקום ונגזור
בכלל בשר: ומנא תימרא
היא והכי קאמר כל הבשר אסור לבשל
ור"ע אוסר.
דלא גזרינן גזירה לגזירה:
סתם קאמר ליה ואי בכלל ירק הוא
גזירה לגזירה בפ"ק דשבת
בחלב מהן מדברי תורה ומהן מדברי
(מעילה
ג
ד
דתנן חלת חו"ל
לא היה צריך לימלך: אמר להם כן
ובפ' במה מדליקין ובריש
כ:)
סופרים ה חוץ מבשר דגים וחגבים שאינם
הדבר. ומשם אני מביא ראיה שהוא
(נדרים נד.) לא
ביצה
והכא בעינן לאתויי
לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים:
מצאתי אלא דלועין.
מין ירק שאילו לא מצא אלא קטנית
ראיה לענין גזירה דהעלאה אטו
ואסור להעלות [וכו']: אמר רב יוסף שמע
לא היה משיבו לא מצאתי אלא קטנית
אכילה ויש מקומות נמי דגזרינן
(שם)
מינה בשר עוף בחלב דאורייתא דאי סלקא
אלא לא מצאתי ירק ובדילועין היה
גזירה לגזירה ולא חיישינן אין לדמות
(מעילה כ:)
דעתך דרבנן אכילה גופה גזירה ואנן נגזר
אומר לא מצאתי ירק אחר אלא דילועין
גזירות חכמים זו לזו אלא במקומות
כן הדבר.
ולמה היה אומר כן אלא שיש לך ללמוד
שהש"ס מדמה:
העלאה אטו אכילה ומנא תימרא דלא
חלת חוצה לארץ נאכלת עם הזר
שהדילועין נקראים ירק ואין הקטנית
ל)
גזרינן גזירה לגזירה דתנן חלת חוצה לארץ
על השלחן. אין המשנה שנויה
בכלל ירק: סבר לה כר"ע. דאע"ג
נאכלת
דצריך לאימלוכי י) (ולא שקיל) מיניה
כן אלא הגמרא מביאה בקיצור וכן
הוא דאי לאו מיניה הוא לא הוה אמר אשקול מהאי: ויש מהן מה"ת.
היא שנויה בפ' בתרא דמס' חלה אמר ר"ג שלש ארצות לחלה
בשר בהמה: ויש מדברי סופרים. חיה ועוף: ש"מ. מדאסר עוף
מארץ ישראל עד כזיב חלה אחת מכזיב עד הנהר ועד אמנה שתי
בהעלאה משום גזירת אכילה ש"מ איסור אכילה דידיה מדאורייתא ולא
חלות אחת לאור ואחת לכהן של אור יש לה שיעור ושל כהן אין לה
כרב אשי: אכילה גופה גזירה. אטו בשר בהמה: חלת חו"ל.
שיעור מנהר (א) ועד אמנה ולפנים שתי חלות אחת לאור ואחת
(שם) רבי
אינה אסורה לזרים אלא מדרבנן אבל חלת הארץ תרומה קרייה
לכהן של אור אין לה שיעור ושל כהן יש לה שיעור וטבול יום אוכלה
היא.
ואסורה לזרים מוכל זר לא יאכל קדש :
רחמנא
רבי יוסי אומר אין צריך טבילה ואסורה לזבים ולזבות ולנדות וליולדות
(ר"ה
ונאכלת עם הזר על השלחן וניתנת לכל כהן שירצה והכי פירושו
נאכלת
ז:)
מכזיב עד הנהר ועד אמנה שהיו סמוכים לארץ העמים ואין יכולין
לשמור עצמם ופירותיהם בטהרה והיו חלותיהם טמאות וטעונות שרפה ולכך צריכין להפריש שתי חלות אחת לאור שהיא חלה דאורייתא
דפירותיהן גדלין בארץ ישראל ולכך נמי יש לה שיעור כדמפרש בירושלמי מפני שהיא מדברי תורה ואחת לכהן מדברי סופרים שלא
ואנן נגזר
(לעיל פד.)
תשתכח תורת חלה ולפי שהיא מדברי סופרים אין לה שיעור מנהר ועד אמנה ולפנים שהוא חוצה לארץ שתי חלות ושתיהן מדברי
כו'.
סופרים אחת לאור משום דסמוכין לארץ ישראל ומתחזיא חלה דידהו כחלת ארץ ישראל גזרו עליה שלא לאוכלה כלל אפילו כהן טהור
גמור כמו בחלת אור דא"י ואחת לכהן שלא תשתכח ויש לה שיעור לפי שהיא נאכלת וטבול יום אוכלה ואין צריך הערב שמש שלא
החמירו בה כמו בתרומה דאורייתא רבי יוסי אומר אין צריך טבילה ואפילו בטומאה דקרי (ב) דבטומאה היוצא מגופו שרי רבי יוסי
מדלא חשיב בעל קרי באיסורא דזבין וזבות ואסורה לזבין וזבות כו' בלא טבילה איירי מדקאמר עלה בירושלמי דלרבי יוסי נצרכה ונראה
דלרבנן נמי דבעו טבילה דוקא לבעל קרי שטומאה יוצאה לו מגופו אבל טמא מת שרי בלא טבילה כרבי יוסי דאי מצרכי נמי טבילה
(ביצה
בטמא מת תקשה להו כדמקשה גמ' בפ' עד כמה וכי הזאה יש לנו ומה תועיל טבילה בטמא מת ומסתמא טמאי מתים
ב:)
היו כמה פעמים כי אי אפשר להם ליזהר מטומאת מת דנהי דמטומאת מת עצמו צריכין ליזהר מחמת כהונתם מטומאת חרב הרי הוא
כחלל אין יכולים כלל ליזהר דבשום בית שהיה בו מת מעולם נעשה כחלל כל המתכות שבתוכו והוי כמאהיל על המת כדאמרינן בנזיר
בפ' כ"ג וגם לא היו צריכין ליזהר מטומאת חרב הרי הוא כחלל כיון שאין הנזיר מגלח עליה כדמוכח בריש תוספתא דאהלות
וא"כ כולן צריכין הזאה ואין סברא כלל שתקנו חכמים חלת חו"ל שלא יאכלוה אא"כ ילך ויזה בא"י ולהכי מסתבר שבלא הזאה וטבילה
היו אוכלין אותה אפילו לרבנן דרבי יוסי ובבבל וכן לדידן שרחוקין מא"י א"צ שתי חלות אלא אחת כדאמרינן בפ' עד כמה
ונותנה לכהן קטן ואכיל לה דכי ליכא כהן קטן דוקא קאמר התם דמפריש אחרת ונותנה לכהן גדול וראשונה שורפה וחלה של אור
מנהר ועד אמנון ולפנים אינה מותרת לכהן קטן אלא לעולם נשרפת דומיא דחלת אור א"י משום דסמוכין לא"י ומתחזיא כחלת א"י
כדפרישית ומש"ה צריך לעולם שתים אבל ברחוקים כגון דבבל ודידן דלא מתחזיא חלה דידהו כחלת הארץ טמאה נותן לכהן קטן
ומסתבר דאף לכהן גדול שטבל לקריו ולא בעינן הערב שמש דאין להחמיר בה מבחלה של כהן בסמוכין לא"י וכ"כ בה"ג בהלכות חלה
אמר רבינא הלכה נדה קוצה לה חלה ואכיל לה כהן קטן או מאן דטביל לקריו ויש קצת תימה אמאי קאמר דנותנה לכהן קטן כיון
דאפילו כהן גדול יכול לאוכלה אחר שטבל או לבטלה ברוב כמו תרומה דאמרינן בפ' עד כמה רבה הוה מבטל לה ברוב ואכיל לה
בימי טומאה ונראה דדוקא חלת חו"ל לפי שאין לה שיעור ודבר מועט הוא קאמר דיכול ליתנה לכהן קטן כ"ש אם יש כהן גדול שטבל או
רוצה לבטלה שיכול ליתנה לו וכן משמע דדבר מועט הוא דקאמר התם דשקל לה בריש מסיא אבל תרומה שהיא מתבואה או מיין ושמן
אין ליתן לכהן קטן לפי שהוא מאבדה ועוד יש לה שיעור כמו בתרומת מעשר ולכך אין ליתנה לקטן אלא לכהן גדול שטבל או רוצה
לבטלה ברוב וא"צ להפריש שניה דלא תשתכח כיון דמפרישין אחת כמו בחלה היכא דאיכא כהן קטן שלא מצינו בכל הש"ס שהיה
צריך (ג) לפרש שתי תרומות אלא דוקא חלה כי ליכא כהן קטן או גדול שטבל שאז היא נשרפת ולכך צריך להפריש חלה שניה שלא
תשתכח תורת חלה אבל תרומה דאין נותנין אותה אלא לכהן גדול שטבל או רוצה לבטלה ברוב א"צ להפריש שניה דלא תשתכח כיון
שמפרישין אחת ומיהו נראה דגם בסמוכים לא"י שמפרישין
לעולם שתי חלות לא היו מפרישין אלא תרומה אחת לכך נראה שבחלה יש
לחוש יותר שלא
תשתכח משום דשייכא בכל אדם המגלגל
עיסתו
אבל
תרומה אין רגילין בה
אלא בעלי קרקעות
וממריחי תבואות
והיכא