קד:
כל הבשר פרק שמיני חולין
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
נאכלת. לכהן עם הזר ולא גזרינן דילמא שקיל זר מיניה ואכיל דהא אכילה
והיכא דליכא כהן קטן ששורפה ומפריש שניה נותנה לכהן טמא אפילו
ז א
א) ב)
גופה לא מיתסרא בה אלא משום גזירת אכילת חלת הארץ: לכל כהן
הוא זב דלא מפליג התם בשום טומאה ולא דמיא לחלה שניה בסמוכין
ג) ד)
שירצה. אפילו לעם הארץ שאין משמרה בטהרה מה שאין כן בחלת
לא"י דהתם לעולם צריך להפריש אבל ברחוקים אי איכא כהן קטן או
ח ב ג
ה)
גדול שטבל לקריו אין צריך להפריש חלה שניה כלל והיא קלה ביותר
הארץ דכתיב לתת מנת לכהנים למחזיקים בתורת ה' מחזיקים
ו)
אלא שאסורה לזרים דלא אשכחן דשרי
יש להם מנת ולא שאין מחזיקיןז). אלמא
ז) ח)
לה אלא לכהנים ונראה שאינה טובלת
בדרבנן לא גזרינן העלאה אטו אכילה:
נאכלת עם הזר על השלחן וניתנת לכל
ט ד ה
א
בשלמא אי אשמועינן חלת חו"ל בארץ.
שהרי יש כמה מקומות דלא מפרשי לה
ט)
כהן שירצה אמר ליה אביי בשלמא אי
י)
כלל ואפילו ליכא כהן קטן ועל אותן
שהביאה לארץ ואשמועינן דאע"ג דיש
❖
❖
אשמועינן חלת חוצה לארץ בארץ דאיכא
מקומות יש קצת תימה אלא לפי שאינה
כאן חלה דאורייתא ואיכא למיגזר הא
למיגזר משום חלת הארץ דאורייתא ולא
טובלת וצריך לשומרה מלהאכילה
אטו הא דאי מסקת חלת חוצה לארץ
גזרינן איכא למשמע מינה אלא חו"ל משום
לזרים נמנעו מלהפריש ושמא אפילו
(לארץ) אתי לאסוקי חלת הארץ
רבינו גרשום
תורה אור השלם
דליכא למיגזר הוא אבל הכא אי שרית ליה
אינה מדמעת ואף על פי שהראשונה
ומיכלה הזר הוה איכא למשמע מינה
1. וַיִּוָּדַע הַדָּבָר לְמָרְ¢דּכַי
נאכלת עם הזר על השלחן
לאסוקי עוף וגבינה אתי לאסוקי בשר מתניתין נמי אי לא דאכילת עוף
נראה קצת דמדמעת מדתניא בפרק
כו'. כלומר חלת חוצה
א]
וַיַּגֵּד לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה
לארץ אינה מדברי תורה
וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַמֶּלֶךְ
וגבינה ומיכל בשר בחלב דאורייתא מתקיף
דאורייתא לא הוה גזר העלאתו אטו
רבי ישמעאל תרומת
אלא מדברי סופרים וגזרו
בְּשֵׁם מָרְ¢דּכָי:
❖
אכילתו ולא אטו דבהמה אלא בחוצה
עובד כוכבים בחו"ל אינה מדמעת
לה רב ששת סוף סוף צונן בצונן הוא
חלת חו"ל משום חלת
אסתר ב כב
הארץ שלא יזלזלו בה
לארץ טעמא משום דליכא למיגזר
דמשמע הא דישראל מדמעת מ"מ
אמר אביי גזירה שמא יעלה באילפס רותח
וחזינן דלא גזרינן דנאכלת
אטו שום איסור דאורייתא הוא:
השניה שהיא קלה ביותר שמא אינה
הגהות מהר"ב
סוף סוף כלי שני הוא וכלי שני אינו מבשל
עם הזר על השלחן הכא
אבל הכא. אע"ג דלא איבעי לן
מדמעת וכמו שלא גזרו על תערובות
נמי אי עוף לא הוה אסור
רנשבורג
אלא גזירה שמא יעלה באילפס ראשון:
מדברי תורה אלא משום
למגזר העלאתו אטו אכילתו איכא
דמאי כמו כן שמא לא גזרו בה כיון
מתני' העוף עולה עם הגבינה על
א] רש"י
דגזרה דבשר בחלב לא
וניתנת
לכל
למיגזר העלאתו אטו העלאת ואכילת
שהיא קלה כל כך:
גזרינן שלא יהא נאכל
השולחן ואינו נאכל דברי ב"ש וב"ה אומרים
כהן שירצה.
פירש בקונטרס דאפילו
בשר בהמה דכי מסיק להו היינו
עם (הזר) [הגבינה] על
ב] תוס'
השלחן. א"ל אביי אי
לא עולה ולא נאכל א"ר יוסי זו מקולי
אינו מחזיק בתורת ה' יתנו לו חלת
אכילה דאתי למיכלינהו בהדדי:
ב
אשמעי' חלת חוצה לארץ
מתקיף לה רב ששת. אפילו את"ל
חוצה לארץ ואין נראה לר"י דהא הוו
❖
ב"ש ומחומרי ב"ה באיזה שולחן אמרו
ג
בארץ דהביאה מחו"ל
דומיא דהנהו ששונה אחר משנה זאת
בשר עוף בחלב דאורייתא עדיין
בארץ ובארץ נאכלת עם
בשולחן שאוכל עליו אבל בשולחן שסודר
הזר על השלחן דלא
ואלו ניתנין לכל כהן שירצה כו' וחשיב
משכחת לה גזירה לגזירה דהא העלאה
עליו את התבשיל נותן זה בצד זה ואינו
גזרינן גזירה לגזירה איכא
מוסף רש"י
בהדייהו הזרוע והלחיים והקבה
דרבנן משום אכילה ואכילה גופה
חושש: גמ' רבי יוסי היינו ת"ק וכ"ת
למשמע מינה דאין גוזרין
העוף עולה עם הגבינה
ואמרינן לקמן בפרק הזרוע
דרבנן דהא סוף סוף צונן וצונן הוא
גזירה לגזירה אבל הכא
אכילה גופה איכא בינייהו דקאמר ת"ק
על השלחן.
בחו"ל דנאכלת עם הזר
שאינן ניתנות למי שאינו מחזיק בתורת
ואפי' אכיל להו כי הדדי ליכא איסור
על השלחן ליכא למשמע
בהעלאה קא מיפלגי באכילה לא פליגי
ה' לכך נראה לרבינו יצחק דהכא
דאורייתא דדרך בישול אסרה תורה:
דאין גוזרין גזירה לגזירה
ואמר ליה רבי יוסי אכילה גופה מקולי
גזירה שמא יעלה. בשר בהמה עם
מיירי בדליכא כהן חבר אי נמי איכא
דהאי דנאכלת עם הזר על
השלחן בחו"ל היינו משום
בית שמאי ומחומרי ב"ה והתניא רבי יוסי
כהן חבר שהוא עשיר ואינו רוצה לקבל
הגבינה בתוך אילפס רותח דה"ל בישול:
ואינו נאכל.
דליכא למיגזר משום חלת
מתני'
ואינו נאכל. עם הגבינה:
ואפילו רוצה לקבל כיון דאין צריך וזה
אומר ששה דברים מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה
(שבת יג.)
הארץ בארץ דזו בארץ
וזו בחו"ל: ה"נ דגזרינן.
א"ר יוסי דבר זה כו'. בגמ' פריך
ע"ה עני וצריך שמצווים להחיותו שאם
וזו אחת מהן עוף עולה עם הגבינה על
כלומר דגזרינן העלאה
היינו תנא קמא: בשולחן שאוכל עליו.
לא יתנו לו יצטרכו לתת לו חולין
השולחן ואינו נאכל דברי ב"ש ובה"א לא
אטו אכילה: גזירה שמא
דאיידי דממשמשי ביה ידא אתי
וקמ"ל דיכול ליתן אע"פ שאין בקי
יעלה באילפס ראשון.
עולה ולא נאכל אלא הא קמשמע לן מאן
לאתנוחי זה ע"ג זה: גמ' רבי יוסי
כלומר היכא דרותח באור:
בטומאה וטהרה ולא חיישינן שמא
אבל אכיל לא. כלומר
תנא קמא רבי יוסי כל האומר דבר בשם
אומר ו' דברים כו'. יש אחרות הרבה
יאכלנו בימי טומאתו אבל חלת הארץ
באכילה מודו ב"ש לב"ה
אומרו מביא גאולה לעולם שנאמר ותאמר
אבל באלו ששה לא היו מודים לו
אינה ניתנת אלא לכהן חבר שישמרנה
1
דלא נאכל עם העוף
באפיקורן כו'. כשמפרש
אסתר למלך בשם מרדכי תנא אגרא חמוה
חביריו שיהיו ב"ש מקילין ובית הלל
בטהרה אפי' ליכא עתה כהן חבר אל
לקמן בלא קינוח הפה
מחמירין: כל האומר דבר בשם אומרו.
ובלא נט"י: יתננה לכהן ע"ה אלא ימתין עד
דרבי אבא עוף וגבינה נאכלין באפיקורן הוא
והתנא שכח ולא הזכיר שמו בתחילה
שיזדמן לו כהן חבר ח):
תני לה והוא אמר לה ד בלא נטילת ידים
מתקיף לה רב ששת. לא אאביי
וחזר והזכיר שמו: באפיקורן. דרך הפקר
ובלא קינוח הפה רב יצחק בריה דרב
שאינו נזהר בהן וכדמפרש: הוא תני.
קא פריך אלא ארב יוסף
משרשיא איקלע לבי רב אשי אייתו ליה
כך קבלה סדורה מרבו: והוא אמר
חבירו פריך כדפי' בקונטרס:
גבינה אכל אייתו ליה בשרא אכל ולא משא
רבי יוסי היינו ת"ק. אבית הלל
לה. והוא פירשה מסברא שלו דמאי
ידיה אמרי ליה והא תאני אגרא חמוה דרבי
אפיקורן: בלא קינוח הפה. שאם אכל
לא פריך ב] היינו ת"ק דהכי
אבא עוף וגבינה נאכלין באפיקורן עוף
זה ובקש לאכול זה אין צריך ליטול ידיו
קאמר דבר זה מחלוקת ב"ש וב"ה
וגבינה אין בשר וגבינה לא אמר להו
ולקנח. אבל בבשר בהמה בעי קינוח
ואין זה סתמא ואח"כ מחלוקת דב"ש
כדלקמן שלא יהא נדבק כלום מן
ה הני מילי בליליא אבל ביממא הא חזינא
במקום בית הלל אינה משנה ט):
הראשון בחניכיו: הא קא חזינן.
עוף וגבינה אין בשר וגבינה לא.
תניא בית שמאי אומרים מקנח ובית הלל
ידים ריקניות שאין דבוק בהם כלום:
אומרים מדיח מאי מקנח ומאי מדיח
תימה דהיכי פריך מגבינה
אילימא
אחר בשר אבשר אחר גבינה דרב
אילימא
יצחק גבינה ואח"כ בשר אכיל ולא דמי כדאמר בסמוך ויש לומר דהכי פריך דברייתא דאגרא משמע עוף וגבינה נאכלין באפיקורן בלי נטילת
ידים ובלא קינוח הפה אבל שאר בשר בעי נטילה וקינוח הפה והיכי דמי אי בשר תחלה אפילו בנטילה וקינוח לא סגי עד סעודה אחריתי
כדאמר בסמוך אלא לאו אגבינה תחלה י) והא דנקט הכא בשר וגבינה לא דק אלא גבינה ובשר לא ואגב דמזכיר בברייתא עוף תחלה
נקט נמי הכא בשר תחלה וברייתא נקט עוף תחלה דאפילו עוף תחלה נאכל באפיקורן ור"ת מפרש וכן הלכות גדולות דאכל בשר
אסור לאכול גבינה היינו בלא נטילה וקינוח אבל בנטילה וקינוח שרי אכל גבינה מותר לאכול בשר אף בלא נטילה וקינוח ומר עוקבא
דלא אכיל עד סעודה אחריתי היינו בלא נטילה וקינוח אי נמי מחמיר על עצמו היה ולפירושו קשה מאי פריך הכא ארב יצחק וצ"ל
לפירושו דלענין נטילת ידים אין חילוק בין בשר תחלה לגבינה תחלה ולגבי קינוח דווקא יש חילוק והעולם נהגו שלא לאכול גבינה אחר
בשר כלל ואפילו אחר עוף ואע"ג דתני אגרא עוף וגבינה נאכלין באפיקורן דמשמע עוף תחלה דילמא משום דסבר בשר עוף בחלב
לאו דאורייתא ולא קיימא לן הכי ומיהו קשה ברייתא דאגרא כמאן אי כרבי יוסי הגלילי הא אף לכתחלה שרי לבשל ולאכול זה עם זה
דבמקומו של רבי יוסי הגלילי היו אוכלין בשר עוף בחלב ואי כר"ע הוה ליה למיתני חיה בהדי עוף ודוחק
כדאמר לקמן
להעמידה כב"ש דאמרי
העוף עולה ואינו נאכל ומיהו אשכחן נמי לרבי אלעזר בר' צדוק דתניא בתוספתא כב"ש אי נמי כר"ע ונקט
עוף משום דשכיח
והוא
הדין חיה דהכי נמי קאמר לעיל הא עוף אסור
מדאורייתא כמאן דלא כר"ע והוה ליה למינקט נמי חיה ור"ת
מפרש טעמא דאגרא
משום דעוף אינו
נדבק בידים ובשינים וחניכים:
אילימא