כל הבשר פרק
שמיני חולין
קה.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אילימא
ב"ש אומרים מקנח ולא בעי מדיח. פירש בקונטרס
אילימא בית שמאי אומרים מקנח. פיו: ולא מדיח. במים שהקינוח
י
א) ב)
א ב
יפה מן ההדחה ולא הוזכרה כאן הדחה: ובית הלל אומרים מדיח
שהקינוח יפה מן ההדחה ולא הוזכר כאן הדחה וב"ה
ג)
ולא בעי קינוח. דלא סגי ליה בקינוח אלא מדיח במים והוא עיקר
אומרים מדיח ולא בעי מקנח ולא סגי ליה בקינוח אלא מדיח במים
יא ג
ד)
ואין צריך קינוח: אין קינוח פה. להכשיר לאכול בשר אחר גבינה:
והוא עיקר ואינו צריך קינוח
וקשה לפירושו דלא הוה ליה למימר
ה)
ו)
אלא. אם כן קנחו בפת דקינוח הפת
ולא בעי אלא מקנח ולא מדיח מדיח
יב ד
ז)
שאוכל הפת בינתים היא יפה: נימא
ולא מקנח ועוד אמאי דחיק לאסוקי
אילימא בית שמאי אומרים מקנח ולא בעי
יג ה ו
בית שמאי היא. דאי בית הלל הדחה
דלא פליגי לימא דלבית שמאי עדיף
מדיח ובית הלל אומרים מדיח ולא בעי
בעי ולא הוזכר קינוח: אף מדיח.
קינוח ובית הלל סברי דאף בהדחה
❖
מקנח אלא הא דאמר רבי זירא אין קינוח
יד ז
תרוייהו בעינן וקאמר רבי זירא
לחודיה סגי כמו בקינוח לחודיה לכן
פה אלא בפת כמאן כב"ש אלא בית שמאי
דקינוח בין למר ובין למר בפת הוא:
נראה דפשיטא ליה למסדר הש"ס
אומרים מקנח ולא בעי מדיח ובית הלל
וליתנייה. במסכת עדיות
דהדחה עדיף מקינוח והכי פירושא
תורה אור השלם
אומרים אף מדיח הוי ליה מקולי בית שמאי
שכל קולי ב"ש וחומרי ב"ה נשנו שם:
בית שמאי סברי מקנח ולא בעי מדיח
טו ח
1. הַבָּשָׂר עוֹדֶנּוּ בֵּין
ומחומרי בית הלל ולתנייה גבי קולי בית
והוא הדין. דתרווייהו בעינן: בדשערי
כלומר בקינוח סגי אע"ג דגרע ולא
שִׁנֵּיהֶם טֶרֶם יִכָּרֵת וְאַף יְיָ
חָרָה בָעָם וַיַּךְ יְיָ בָּעָם
לא. מפני שמתפרר בתוך הפה ואינו
שמאי וחומרי בית הלל אלא בית שמאי
בעי מדיח דעדיף וב"ה סברי מדיח
מַכָּה רַבָּה מְאֹד:
❖
לחודיה בעינן והשתא הוה ליה למימר
נקשר יחד כשלועסו לפיכך אינו
טז ט
אומרים מקנח והוא הדין למדיח וב"ה אומרים
במדבר יא לג
מקנח: שטר. נעשה רך ונדבק בחיך.
ולא סגי במקנח דגרע אלא איידי
מדיח והוא הדין למקנח מר אמר חדא ומר
א
דנקט לב"ש ולא בעי נקט נמי לבית
ודוגמתו בהשוכר אשטר
יז י
אמר חדא ולא פליגי גופא אמר רבי זירא
הגהות הב"ח
מישטר תחבושת על העין: אקושא.
יח כ ל
הלל והשתא הוה ליה למיפרך אם כן
אין קינוח הפה אלא בפת והני מילי בדחיטי
(א) גמ' כי
הוה ליה מקולי בית שמאי ומחומרי
קשה יותר מדאי וגם הוא מתפרר
(ב) שם אמר
אבל בדשערי לא ודחיטי נמי לא אמרן אלא
בתוך הפה כשל שעורים: קמחא תמרי
ב"ה אלא דאית ליה פירכא אחריתי
❖
יט מ
בקרירא אבל בחמימא משטר שטרי והני
וירקא. רכין הן: בין בשר לגבינה.
ולא מצי לשנויי דבית שמאי תרתי בעי
מילי ברכיכא אבל באקושא לא והלכתא
ונקט מקנח והוא הדין דבעי מדיח
משמע שאכל בשר ורוצה לאכול
כ נ
לעזי רש"י גבינה: אסור לאכול גבינה. משום
בהדיה ובית הלל סברי דסגי בחד
❖
בכל מילי הוי קינוח לבר מקמחא תמרי
ב
או מדיח או מקנח דאם כן הוו להו
דבשר מוציא שומן והוא נדבק בפה
אשטנ"ט [אישבולנ"ט].
וירקא בעא מיניה רב אסי מרבי יוחנן כמה
מרתיח.
ומאריך בטעמו: בשר שבין השיניים.
לבית הלל למינקט מקנח דהוי
ישהה בין בשר לגבינה א"ל ולא כלום איני
שיטה מקובצת
רבותא טפי דגרע ממדיח:
מי חשיב בשר שלא לאכול גבינה
והא אמר רב חסדא ג אכל בשר אסור לאכול
מקנח
א] אתו אינשי סכרוה אמר
וה"ה למדיח. תרווייהו
עמו עד שיטלנו: הבשר עודנו.
❖
גבינה גבינה מותר לאכול בשר אלא כמה
אשכחתינהו לכולהו:
ד
אלמא מיקרי בשר: אנא להא מילתא
בעינן כדפי' בקונט' וכ"פ
ר"ח: לסעודתא אחריתא
ישהה בין גבינה לבשר א"ל ולא כלום גופא
חלא בר חמרא. לדבר זה אני גרוע
אמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה
אכילנא. לאו בסעודתא שרגילין
מאבי כחומץ בן יין: למחר כי השתא.
רבינו גרשום
מעת לעת: סייר. הולך ורואה
גבינה מותר לאכול בשר אמר ליה רב אחא
לעשות אחת שחרית ואחת ערבית
ב"ש אומרים מקנח.
קרקעותיו מה הן צריכות: משכח
אלא אפילו לאלתר אם סילק השולחן
בר יוסף לרב חסדא בשר שבין השינים מהו
כלומר בפת: ואי בעי
תימא מר אמר חדא ומר
איסתירא. מוצא סלע מפני שמתקנם
ובירך מותר דלא פלוג רבנן:
קרי עליה הבשר עודנו בין שיניהם אמר
ה
1
מים ראשונים מצוה ואחרונים
אמר חדא ולא פליגי.
בכל הצריך: פתכא דאופי. משוי
מר עוקבא אנא להא מלתא חלא בר חמרא
כלומר ב"ש אומרים מקנח
חובה כו'.
עצים שהיה גונבו: קדמוך. שאמרו
בברכות בסוף
זו היא הפה וב"ה אומרים
לגבי אבא דאילו אבא כי הוה אכיל בשרא
מדיח אלו ידיו אבל בפה
שיהא אדם רואה נכסיו בכל יום ויראה
פרק אלו דברים דריש
מודו ב"ה לב"ש דאין
האידנא לא הוה אכל גבינה עד למחר (א) עד
מה יעשה: צנורא דבדקא. המים
תרווייהו מקרא מוהתקדשתם אלו
קנוח הפה אלא בפת:
השתא ואילו אנא בהא סעודתא הוא דלא
יוצאין חוץ לגדותיהן ובאין לשטוף
מים ראשונים והייתם קדושים אלו
בשר של בין השינים
מהו. כלומר אם יש
אכילנא לסעודתא אחריתא אכילנא אמר
פירותיו דרך פחת שבשפת האמה:
מים אחרונים ואסמכתא בעלמא הוא
ו
לו בשר בין השינים
רמא קלא. הרים קול וצווח: ד) חובה.
דהא טעמא דמים אחרונים הוי משום
שמואל אנא להא מלתא חלא בר חמרא
מהו שיאכל גבינה: פתכא
מלח סדומית כדאמר בסמוך ואנו
עדיפא ממצוה. ולקמיה מפרש מאי
דאופתא. כלומר עץ גדול:
לגבי אבא דאילו אבא הוה סייר נכסיה תרי
פתכא דאופי. משאוי של
חובותייהו: מצוה. לשמוע דברי
לפי שאין מלח סדומית מצוי בינינו
זמני ביומא ואנא לא סיירנא אלא חדא זימנא
עצים היה נושא לביתו
חכמים: אמצעיים. שנוטלין בין
לא נהגו במים אחרונים והכי נמי
בלא ידיעתו דאביי: אמר
שמואל לטעמיה דאמר שמואל מאן דסייר
תבשיל לתבשיל ה) בעלמא: מצוה לגבי
כי דריש התם כי קדוש זה שמן שהיו
ליה כבר קדמוך רבנן.
נכסיה כל יומא משכח אסתירא אביי הוה סייר
כלומר רבנן דאמרי דמאן
רשות חובה קרי לה. משום דתני
סכין את ידיהן להעביר את הזוהמא
דסייר נכסי מישתכח ביה
נכסיה כל יומא ויומא יומא חד פגע באריסיה
אמצעיים בהדייהו קרי לראשוני' חובה
הוי אסמכתא דלא מצינו בשום מקום
איסתרא קדמוך דאנא
דדרי פתכא דאופי אמר ליה הני להיכא אמר
חזיתיך דאי לא הוה
דאע"פ שאינן אלא מצוה חשובות הן
שיהא שמן לא חובה ולא מצוה והא
חזיתיך היית מגנבו ממני:
אצל הרשות לקרותם חובה: בין
ליה לבי מר אמר ליה כבר קדמוך רבנן רב
דאמר התם כשם שהמזוהם פסול
חזא צינורא דבדקא.
בכלי. מתחתיהם לקבלם: קינסא.
לעבודה כך ידים מזוהמות פסולין
אסי הוה סייר נכסיה כל יומא אמר היכא נינהו
כלומר רבוע ארעא
ושטפי מיא לארעיה:
אם נותן שפאי עצים וקסמין תחתיהן
לברכה היינו להם שהיה הדבר
כל הני אסתירי דמר שמואל יומא חד חזא
מצוה לגבי רשות חובה
למאן דאמר כלי הכא לאו כלי הוא
עליהם חובה ליטול אחר סעודה
צינורא דבדקא בארעיה שקליה לגלימיה
קרי לה: ניטלין בין בכלי
ולמ"ד אין נוטלין על גבי קרקע שפיר
לפיכך נחשבות כמזוהמות וצריך
בין על גבי קרקע. כלומר
כרכיה אותביה בגוה רמא קלא אתו אינשי
בין שמקבלין אותו בכלי
להקדים וליטול קודם ברכה וא"ת
דמי ולקמן מפרש משום דרוח רעה
בין שניטלין ע"ג קרקע:
סכרוה (ב) א] אשכחתינהו לכולהו איסתרי
שורה עליהן כשהן על גבי קרקע:
למאי נפקא מינה הא דראשונים
אחרונים אין ניטלין.
דמר שמואל: אמר רב אידי בר אבין אמר רב
מפעפעין. אשטנ"ט מרככין את הידים
מצוה ואחרונים חובה מה לי מצוה
אא"כ מקבלין אותן המים
ששופכין על הידים בכלי
יצחק בר אשיין מים ראשונים מצוה ואחרונים
ומבליעין בהן את זוהם התבשיל:
מה לי חובה הא תרווייהו חובה
ז
ח
דבעינן למימר קמן דרוח
כדקתני בברייתא ולא רשות ואומר
סולדת
חובה מיתיבי מים ראשונים ואחרונים חובה
רעה שורה עליהן ואמרי
רבינו תם דנפקא מינה לענין מלחמת
לה אין ניטלין ע"ג קרקע:
אמצעיים רשות מצוה לגבי רשות חובה קרי לה גופא מים ראשונים
ט
איכא בינייהו קינסא כו'.
הרשות דתנן בפ"ק דעירובין
ואחרונים חובה אמצעיים רשות י ראשונים נוטלין בין בכלי בין על גבי קרקע
כלומר דמקבלין אותן ע"ג
דפטורין מרחיצת ידים וקאמר רב חייא
חתיכה של עץ למ"ד אין
אחרונים אין נוטלין אלא בכלי ואמרי לה כ אין נוטלין על גבי קרקע
בגמ' לא שנו אלא מים ראשונים אבל
ניטלין אלא בכלי ע"ג
מאי בינייהו איכא בינייהו קינסא מים ראשונים נוטלין בין בחמין בין
קינסא לאו כלי הוא למ"ד
ל
מ
אחרונים לא דאמר רב יהודה בריה
דאין ניטלין ע"ג קרקע
בצונן אחרונים אין נוטלין אלא בצונן מפני שחמין מפעפעין את הידים
נ
דרב חייא מפני מה אמרו מים
ע"ג קינסא שפיר דמי:
ואין מעבירין את הזוהמא: מים ראשונים נוטלין בין בחמין בין
בין בחמין בין בצונן.
אחרונים חובה מפני שמלח סדומית
כלומר בין ממים חמין בין
בצונן: אמר רב יצחק בר יוסף אמר רבי ינאי לא שנו אלא שאין היד
כו' ובהלכות גדולות פירש דראשונים
ממים צונן: לא שנו אלא
שהם מצוה משום סרך תרומה טעונין
סולדת
שאין היד
ברכה אבל אחרונים שהם לצורך אדם משום מלח סדומית אין טעונין ו) ברכה ז) ומכאן כתב רבינו יהודה בפרק במה מדליקין בתוספ'
שאין לברך על קריאת שמע שלפני מטתו אשר קדשנו במצותיו וצונו לקרות שמע ואם תאמר אמצעיים כגון בין
גבינה לבשר שהן
לצורך מצוה יהיו
טעונין ברכה וי"ל דאין זה כי
אם הכשר אכילה כמו ניקור חלב ומליחת בשר:
לא