כל הבשר
פרק
שמיני
חולין
קו.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
חזנהו
דהוו שדו מיא מפומא דחצבא. והא דאיעכב ולא עשה
האכילו בשר חזיר. שהיה חנוני ישראל מוכר בשר שחוטה לישראל
כו א
א)
ומבשל ומאכילם וכשהעובד כוכבים בא בחנותו מאכילו נבלות ובא
בעצמו כן או שלא הודיעם לפי שהיה ירא שיקפידו עליו
ב)
יהודי אחד לאכול ולא נטל ידיו וכסבור זה שעובד כוכבים הוא
שאר השדים אם היה מודיע אי נמי אין מועיל אא"כ שדי להו ההוא
חמי
האור חזקיה אמר אין נוטלין מהם
והאכילו בשר חזיר ז): הוציאו אשה מבעלה והרגו את הנפש. בפרק
גברא גופיה דשתי:
לידים. והא דתניא לעיל
בתרא דיומא בעובדא דכידור איכא
כז ב
למ"ד קטלה ואיכא למ"ד לא קטלה
מים ראשונים נוטלין בין בחמין בין
חזנהו דקא שדו מיא
מפומא דחצבא אמר
אלא אפקה: וסימניך. שלא תטעה
בצונן מוקי (ב) חזקיה כלישנא קמא
אי הוה ידענא דרגיליתו למיעבד הכי לא
כח ג
מי מהם אמר הוציאו ומי מהם אמר
דר' ינאי דלעיל כשאין היד סולדת
איעכבי כי אתא רב דימי אמר מים
ג)
א]
הרגו: אתא רב דימי אמר אפקה
וכאן איירי כשהיד סולדת בהן ורבי
ד)
ד
הראשונים $ האכילו בשר חזיר אחרונים
כט ה
ה)
אתא רבין אמר קטלה. הראשון
יוחנן דשרי הכא בלשון בתרא
הוציאו את האשה מבעלה כי אתא רבין
ו)
הוציאה והשני הרגה אחוז הסימן
דמוקי לה אע"פ שהיד סולדת מותר
ז)
אמר ראשונים האכילו בשר נבלה אחרונים
כאילו שניהם נעשו בה גירושין והריגה
ובחנם פירש בקונטרס דחזקיה תנא
ח) ט)
ל ו
הרגו את הנפש אמר רב נחמן בר יצחק
י)
ושוב לא תטעה דודאי אין להחליף
הוא ופליג אברייתא דלעיל:
דפסקינהו בבת בירתא. והא
וסימניך אתא רב דימי אפקה אתא רבין
ולומר הראשון הרגה והשני הוציאה
❖
לא ז ח
והם היו יודעין דרב דימי אתא מארץ
דאמרינן בפרק ג'
קטלה ר' אבא מתני חדא מהני וחדא
ישראל מקמי רבין: חדא מהני כו'
מינין דרביעית דמקוה בטלי
מהני לחומרא איתמר חמי האור חזקיה אמר
תורה אור השלם
לחומרא. ראשונים בשר חזיר כרב
בטלוה היינו לענין מחטין וצינורות
אין נוטלים מהן לידים ורבי יוחנן אמר
לב ט
דימי אחרונים הרגו כרבין. בשר חזיר
אבל שרי להטביל בהן ידיו א"נ לגמרי
1. וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע בּוֹ הַזָּב
נוטלין מהם לידים אמר רבי יוחנן שאלתי
א
חמור מנבלה דאית ביה תרי איסורי:
בטלוה אף לידים והכא במחוברין
וְיָדָיו לֹא שָׁטַף בַּמָּיִם
את רבן גמליאל בנו של רבי ואוכל טהרות
וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם
אין נוטלין מהם. מים הראשונים
למקוה וכן פירש בקונטרס:
וְטָמֵא עַד הָעָרֶב:
מים
ואמר לי כל גדולי גליל עושין כן חמי טבריא
❖
לג י
ופליג אדלעיל וחזקיה תנא הוא:
שנפסלו משתיית בהמה בכלים
ויקרא טו יא
חזקיה אמר אין נוטלין מהם לידים אבל
פסולין בקרקע כשרין. בפ"ב
רבן גמליאל ברבי. בנו של רבי ואוכל
ב
טהרות היה: חמי טבריא חזקיה
דזבחים אמרינן כל המשלים
❖
מטבילין בהם הידים ורבי יוחנן אמר כל גופו
גליון הש"ס
אמר אין נוטלין מהם לידים אבל
למי מקוה משלים למי באר
(ג)
טובל בהן אבל לא פניו ידיו ורגליו השתא
גמ' האכילו בשר חזיר.
מטבילין בהן הידים. אי איכא מ'
ולרביעית אינו משלים למעוטי מאי
❖
כל גופו טובל בהם פניו ידיו ורגליו לא כ"ש
רבינו גרשום
סאה: כל גופו טובל בהן. אם נטמא
אילימא למעוטי טיט הנרוק היכי דמי
אמר רב פפא במקומן דכולי עלמא לא פליגי
ראויות הן לטבילת כל גופו: אבל
אי דפרה שוחה ושותה ממנו אפילו
מים ראשונים האכילו בשר
דשרי משקל מינייהו במנא דכ"ע לא פליגי
חזיר. כלומר ההוא
לא פניו ידיו ורגליו. אם טבל בהם
לרביעית נמי משלים פירש שם
הגהות הב"ח
דישב לשלחן כי לא נטל
דאסיר כי פליגי דפסקינהו בבת בירתא
פניו ידיו ורגליו אין טבילה עולה לידים
בקונטרס וכשרים הן לידים כדאמר
(א) גמ'
ידיו וכסבור דעובד
מר סבר גזרינן בת בירתא אטו מנא ומר
פניו
ולאכילה: השתא כל גופו כו'. הלא
בפרק כל הבשר מים שנפסלו משתיית
כוכבים הוה והביאו לפניו
(ב) תוס'
בשר חזיר: אחרונים
סבר לא גזרינן כתנאי מים שנפסלו משתיית
אף טבילה עולה לידים יותר מן
בהמה בין בכלים בין בקרקע פסולין
ג
לה
הוציאו אשה מבעלה.
הנטילה כדאמרינן בחגיגה
הא לא נפסלו כשרין ואגב ריהטא לא
בהמה בכלים פסולים בקרקע כשרין רבי
ס"ל כל'
דההוא דאפקיד כסא
(ג) ד"ה
לאינתתיה אכל עדשים
נוטלין לידים לחולין ולמעשר ולקדש
עיין כן ואם תאמר דהתם קאמר ואי
ט)
שמעון בן אלעזר אומר אף בקרקע טובל
מקוה משלים למי
ויצא לשוק בדלא נטל ידיו
מטבילין אלמא טבילת ידים עדיפא
דאין פרה שוחה ושותה ממנו אפילו
כיור (ד) ד"ה
בהן כל גופו אבל לא פניו ידיו
ורגליו
מים אחרונים והיה רשע
ולכל גופו חזו לטבילה לידיו לא כל
למקוה נמי לא והכא משמע דלכ"ע
היא
אחד שראה כשנתן הבעל
❖
השתא כל גופו טובל בהן (א) ידיו ורגליו
הכיס לאשתו ובא לאשה
שכן: במקומן. בחיבורן אם בא
טובל בהן כל גופו ונראה לפרש
ואמר לה תני לי הכיס
לא כ"ש אלא לאו דפסקינהו בבת
בירתא
להטביל ידיו בהן: דכ"ע שפיר דמי.
דהתם מיירי שנפסלו משתיית בהמה
שנתן ליך בעליך א"ל תן
ובהא פליגי דמר סבר גזרינן בת בירתא
דשם טבילה עליהם ככל מעיינות
מחמת שהטיט עב כל כך שאינה
הגהות מהר"ב
לי סימן נתן לה שאכל
עדשים וכשבא לביתו
אטו מנא ומר סבר לא גזרינן אמר רב אידי
ומקוואות: משקל מינייהו במנא.
יכולה לשתות דאז אין שם מים עליו
רנשבורג
וסיפרה לו הדברים
לשפוך על ידיו כדין הנטילה: דכ"ע
אבל הכא איירי בצלולין הרבה אלא
בר אבין אמר רב יצחק בר אשיאן נטילת
א] גמ'
וגירשה. חד מהני וחד
אסור. דכי תקון רבנן נטילה לאו
דמאיס ומסרחי ומחמת כך אין הפרה
מהני לחומרא. כלומר מים
ידים לחולין מפני סרך תרומה ועוד משום
מצוה
הראשונים האכילו בשר
לשמוע
בחמין תקון והני גריעי מחמי האור
יכולה לשתות י):
מצוה מאי מצוה אמר אביי ד מצוה לשמוע
חזיר אחרונים הרגו את
דברי חכמים. וא"ת והלא משום
שלא היתה להן שעת הכושר:
הנפש כלומר לא סבירא
דברי חכמים רבא אמר מצוה לשמוע דברי
דאפסקינהו בבת בירתא. חריץ קצר
סרך תרומה תקנוה וא"כ מאי ועוד
ליה דגירשה אלא קטלה:
ר"א בן ערך דכתיב וכל אשר יגע בו הזב
חמי האור חזקיה אמר אין
1
וי"ל דתקנו משום נקיות:
והמים פונים שם ואין שם שיעור מקוה
נוטלין מהם לידים. כלומר
מצוה
וידיו לא שטף במים אמר ר"א בן ערך מכאן
לשמוע דברי רבי אלעזר
אבל מחוברין למקוה דגזירה בעלמא
מים ראשונים: פסקינהו
סמכו חכמים לנטילת ידים מן התורה
בן ערך. פירוש דאסמיך
הוא אטו מנא: שנפסלו משתיית
במנא. כלומר דנטל מהם
בכלי: דפסקינהו בבת
בהמה. כגון סרוחין או חמי טבריא:
אמר ליה רבא לרב נחמן מאי משמע דכתיב
ליה קרא דלאו דרשה גמורה (ד)
❖
בירתא כלומר שהיו עושין
בקרקע כשרין. להטביל ידיו דהא
דעיקר קרא אתא לכדדרשינן בנדה
וידיו לא שטף במים הא שטף טהור הא
בצידי הנהר כמו צינורות
שהולכות לשדות ומשקין
מה ידיו מאבראי:
מקוה נינהו אבל נטילה לא תקנו רבנן
טבילה בעי אלא הכי קאמר ואחר שלא שטף
מהם שדותיו דלא היו
ושמע
מוסף רש"י
מינה שנים שאכלו מצוה
אלא בראוין לשתיית בהמה: אבל לא
טמא אמר ר' אלעזר אמר רבי אושעיא לא
המים במקום רביתא
ליחלק. תימה לר"י מנא
פניו ידיו ורגליו. אפילו דרך טבילה.
מים הראשונים האכילו
דנהרא אלא בצינורות
אמרו נטילת ידים לפירות אלא משום נקיות
בשר חזיר.
דהיא בת בירתא ובאותו
ליה דמצוה ליחלק דילמא רשות כמ"ד
פניו ורגליו משום ידיו נקט להו ואורחא
מקום פליגי אם יכול אדם
סבור מינה חובה הוא דליכא הא מצוה
בעלמא נקט: נט"י לחולין מפני
בריש פ' שלשה שאכלו דאם
ליטול ידיו אם לאו: מים
איכא אמר להו רבא לא חובה ולא מצוה
סרך תרומה. הוצרכה שהידים שניות
רצו לזמן מזמנין דפלוגתא היא דרב
שנפסלו משתיית בהמה.
כלומר שלא היו נקיים
אלא רשות ופליגא דרב נחמן דאמר רב
ופוסלות את התרומה אבל חולין לא
ורבי יוחנן ועוד קשה דהתם לא פליגי
בכלים פסולים ליטול מהם
מהני בהו שני ומפני סרך תרומה
אלא בפת שיש עליו תורת זמון בג' אבל
נחמן הנוטל ידיו לפירות אינו אלא מגסי
ה
ידיו בקרקע כשרים: טובל
(יומא פג:) מצוה
שירגילו אוכלי תרומה ליטול ידיהם
פירות דאין מזמנין עליהן כלל כדאמר
בהם כל גופו אבל לא ידיו
הרוח אמר רבה בר בר חנה הוה קאימנא
ליחלק.
ורגליו לענין קידוש ידיו
ח)הנוהגת בחולין: א]מצוה לשמוע דברי
ש"מ דאין מזמנין על הפירו' פשיטא דמצו'
קמיה דרבי אמי ורבי אסי אייתו לקמייהו
ורגליו לעבוד עבודה: מר
חכמים. שתקנוה: רבא אמר.
ליחלק
סבר גזרינן כלומר דר'
כלכלה דפירי ואכלו ולא משו ידייהו
❖
(ברכות מה:)
דאורייתא היא מצוה כרבי אלעזר בן
שמעון בן אלעזר סבר אבל
ולא יהבו לי מידי ובריך חד חד לחודיה שמע מינה תלת שמע מינה
לא ידיו ורגליו דגזרינן אטו
ערך: מכאן סמכו. כדמפרש ואזיל:
מנא ות"ק סבר בקרקע
אין נטילת ידים לפירות וש"מ אין מזמנין על הפירות ושמע מינה שנים
ו
ז
הא שטף. במים את ידיו טהור
כשרים אפי' בבר בירתא
שיטה מקובצת
שנים שאכלו מצוה ליחלק במה
שאכלו מצוה ליחלק תניא נמי הכי
דלא גזרינן אטו מנא (אלא)
מנגיעתו בזב בתמיה: אלא ה"ק.
ח
א] מצוה לשמוע דברי
משום סרך תרומה כלומר
דברים אמורים שהיו שניהם סופרים
אבל
אחד סופר ואחד בור סופר
הנוגע בזב ומי שאינו שוטף את ידיו
חכמים שתקנוה. נ"ב כאן
שאם אכלו חולין בלא
שניהם טמאין ואסמכתא בעלמא
ידים לחולין עד הפרק לתרומה
מברך ובור יוצא תנו רבנן נטילת
רמוז מה שתירץ הרשב"א
נטילת ידים היו מסרכין כן
ט
י
ז"ל בקושיא שיש כאן
לתרומה והיו אוכלין אפי'
היא: ופליגא דרב נחמן דאמר.
עד
ע"ש:
תרומה בלא נטילת ידים:
גסות הוא ואסור לנהוג עצמו
הא אחר שלא שטף ידיו
יהבו לי
מידי. שלא חשו לצרפני עמהם לזימון דקסברי אין מזמנין על הפירות לומר נברך:
בגסות הרוח ולאו רשות היא: ולא
טמא כלומר אפי' טהור
שלא שטף ידיו טמא
וש"מ. מדברכו כל
חד וחד לחודיה
לאחריהם
ולא יצא האחד בברכת
חבירו שמע מינה
בשנים
מצוה
ליחלק הואיל
ואין כאן שלשה:
לאכול אפי' חולין. ופליגא
עד
דרב נחמן כלומר מה
דאמרינן רשות הוא ליטול ידיו