קו:
כל הבשר פרק שמיני חולין
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
ב)עד הפרק. השני שבאמצע אצבעות דכיון דמשום סרך תרומה בעלמא
ליחלק וי"ל דה"ק ש"מ אין מזמנין על הפירות פירוש אין חובה לזמן
לד א
א)
ב)
על הפירות אפילו כשהן שלשה מדלא נתנו לו ואין חילוק בפירות
הוא דיו אם נטל במה שנוגע במאכל דהיינו ראשי אצבעות:
ג)
לתרומה עד הפרק. פרק השלישי והוא בגב היד ג): קידוש ידים ורגלים.
בין ג' לב' ואכתי לא ידעינן אם יכול לזמן בשנים בפת או בפירות
ד)
לה ב
מן הכיור: עד הפרק. העליון מקום חבור היד והזרוע: עד כאן
אפילו בג' או אסור כמ"ד אם רצו לזמן אין מזמנין אלא מדבריך כל
ה)
לחולין. מראה היה בידו כמו שפירשתי:
חד וחד לחודיה שמע מינה דמצוה
❖
ושמואל אמר. פרק החולין והתרומה
ליחלק דאם איתא דמותר לזמן לא
עד הפרק קידוש ידים ורגלים במקדש
לו ג
היה מברך כל אחד לעצמו אלא היה
שוין ולחומרא בפרק השלישי והוא
עד הפרק וכל דבר שחוצץ בטבילה
א
היד: משום דכהן הוא.
מברך אחד לחברו ואומר נברך
שבגב
מוסף רש"י
❖
בגוף חוצץ בנטילת ידים לחולין ובקידוש
ב
שאכלנו משלו כדי להוסיף שבח למקום
ורגיל
בתרומה לפיכך החמיר על
קידוש ידים ורגלים
ידים ורגלים במקדש אמר רב עד כאן
ואכתי לא ידעינן אלא שבשנים אסור
עצמו
להרגיל אף בחולין כן כדי
במקדש עד הפרק.
לחולין עד כאן לתרומה ושמואל אמר עד
רגיל בה: ומתנה. לאכילה
לומר נברך שאכלנו משלו אבל בלא
שיהא
רבינו גרשום
(ערכין יט:)
כאן בין לחולין בין לתרומה לחומרא
נברך שמא יכול אחד לברך ולפטור
ובלבד
שיזהר מלטנפם ומלטמאם:
לפירות (זו היא) פליגא
ורב ששת אמר עד כאן בין לחולין בין
חברו אבל מדתניא שנים שישבו מצוה
דרב נחמן דאמר רב
פקתא
נחמן כו' כלומר דאפי'
לתרומה לקולא אמר בר הדיא הוה קאימנא קמיה דרבי אמי ואמר
ליחלק בד"א כו' אלמא דבשניהם
רוצה ליטול ידיו לא
יודעים לברך חייבים שניהם לברך
עד כאן בין לחולין בין לתרומה לחומרא ולא תימא רבי אמי משום
שבקינן ליה: לחולין עד
לפרק. עד פרק העליון
וא"ת ומ"ש ברכה דבסוף דכל אחד
דכהן הוא דהא רבי מיישא בר בריה דרבי יהושע בן לוי הוא ליואי
של אצבעות: לתרומה
מברך לעצמו מברכה דבתחלה דאחד
ואמר עד כאן בין לחולין בין לתרומה לחומרא אמר רב ג נוטל אדם
עד פרק שני. לקדוש
מברך לכולן כדמוכח בכיצד מברכין
ידים ורגלים במקדש עד
את שתי ידיו שחרית ומתנה עליהן כל היום כולו אמר להו רבי אבינא לבני
לפרק שלישי: עד כאן
גבי תלמידי (דרב)
פקתא
לחולין כלומר עד פרק
דהוו יתבי קמיה דבר קפרא ואייתו
ראשון לחולין עד פרק
קמייהו פרגיות כרוב ודורמסקין ונתן בר קפרא רשות לאחד מהן לברך ובסוף אלו דברים תניא היו יושבים בבית
שני לתרומה: ושמואל
דאמר ע"כ בין לחולין ובין
המדרש הביאו מאור לפניהם בית הלל אומרים אחד מברך לכולן ובפרק כיצד מברכין תנן גבי מוגמר דאחד מברך לכולן ויש
לתרומה לקולא. כלומר
לומר דשאני ברכה דלכתחלה שכל אחד מרויח באותה ברכה שע"י כן מותרין לאכול וליהנות לפיכך מצטרפין לה אבל בסוף שכבר אכלו
עד פרק ראשון: לחומרא.
לא מצטרפין והא דאמרינן בפרק כיצד מברכין רבן גמליאל וזקנים שהיו מסובים בעליה ביריחו והביאו לפניהם כותבות
עד פרק שלישי: לבני
ואכלום ונתן ר"ג רשות לר' עקיבא לברך וקפץ וברך ברכה אחת מעין ג' היינו משום דר"ג לטעמיה דחשיב להו כפת דקאמר התם
כל שהוא מז' המינים רבן גמליאל אומר ג' ברכות ואע"ג דר' עקיבא כרבנן סבירא ליה דאמרי ברכה אחת מעין ג' לא בשביל להוציא
כולם ברך אלא ברך לעצמו בקול רם להודיע להם דהלכה כרבנן ומה שאין אנו נוהגין עכשיו לברך בתחלה אחד לכולן אלא בפת
לחודיה לפי שאין אנו קובעים עצמנו להסב על היין ועל הפירות ואפילו גבי פת תנן בכיצד מברכין היו יושבין כל אחד
מברך לעצמו היסבו אחד מברך לכולן וגבי יין פליגי התם בגמרא רב ור' יוחנן דרב סבר לא מהניא ליה היסבה ואיכא דאמרי לא
בעיא היסבה ור' יוחנן אמר מהניא ליה היסבה ומיהו צריך עיון דפשט המשנה משמע דמיירי בברכה דלכתחלה ובגמרא משמע דמיירי
בברכה דבסוף גבי תלמידי דרב דאמרי ניכול לחמא אנהר דינק בתר דכריכו יתבי וקא מבעיא להו היסבו אין לא היסבו לא או דלמא
כו' משמע דלכ"ע דברכה דלכתחלה הוה פשיטא להו דלא בעי היסבה דלא נסתפקו אלא לברכת המזון לבתר דכריכו ועוד דאי בברכה
דלכתחלה פליגי רב ורבי יוחנן לרב מ"ש יין ממוגמר ואור דאחד מברך לכולן וי"ל משום דמוגמר ואור בא להם הנאה בבת אחת אבל
קשה דבהדיא תנן התם בא להם יין לאחר המזון אחד מברך לכולם ואע"ג דאיכא למימר דשאני התם דמגו דמהניא היסבה לפת מהניא
נמי ליין דהכי נמי משני התם כי פריך ליה לרב מברייתא דאורחין מ"מ הוה ליה לאקשויי טפי לרב ממתניתין ולשנויי הכי אלא להכי
לא פריך ליה ממתניתין דעל כרחך איירי בברכה דמתחלה דומיא דיין שבתוך המזון אבל ברייתא ע"כ איירי בברכה דבסוף מדבעי
היסבה ולפי זה בברכה דלכתחלה לא בעי לאקבועי דוכתא לא בפת ולא בשאר דברים ובברכה דבסוף בעי לאקבועי דוכתא בין בפת
בין בשאר דברים דהלכה כרבי יוחנן ומיהו יש ליישב כולה מלתא בברכה דבתחלה והא דפריך לרב מברייתא ולא ממתניתין משום דמברייתא
פריך לתרי לישני דרב ומה שלא נסתפקו תלמידי דרב עד אחר המזון לפי שבתחלה לא באו בבת אחת לנהר דינק אלא היו מתקבצין
שם ליסע משם בבת אחת וכל אחד שהיה מגיע שם היה יושב ואוכל והיה מברך לעצמו והא דמייתי שם ראיה ממתניתין דמיירי בברכה
דלכתחלה אע"ג דברכת המזון בשנים מצוה ליחלק ודבתחלה אחד מברך לחבירו מ"מ מייתי ראיה דכי אמרי ניזול וניכול נהמא בדוכתא
פלוני כהיסבה דמיא והוי קביעות ובכל מקום שהאחד מברך לכולם בין ברכה ראשונה בין ברכה אחרונה אין מברך אחד לכולם עד
דקביעי: וכל דבר שחוצץ בטבילה חוצץ בנטילת ידים לחולין. הקשה הרב ר' אברהם בן הרב ר' משה דבתוספתא דמקוואות תניא
בפרק ז' כל החוצץ בכלים חוצץ בנדה ובגר בשעת טבילה ובחולין אין חוצצין והכא קאמר דחוצצין וי"ל דהכא איירי לאכילה כדמוכח
כוליה שמעתא והחמירו באכילה כמו בטבילה והתם בנגיעה ואיירי אף בחולין שנעשו על טהרת תרומה דלא החמירו וצריך ליזהר בשעת
נטילה מטיט ובצק שתחת הצפורן דחוצצין בטבילה כדתנן במסכת מקואות וכל דבר שחוצץ בטבילה צריך כמו כן ליזהר בנטילה
לאכילה אבל במיעוט שאינו מקפיד אין לחוש דבטבילה נמי אינו חוצץ כדאמרינן בפ"ק דעירובין : אמר רב עד כאן לחולין
ועד כאן לתרומה. כדקתני בברייתא לחולין עד הפרק לתרומה עד הפרק כו' והיה מראה רב בידיו ופירש בקונטרס דעד הפרק לחולין הוא פרק
ב' שבאמצע אצבעות ולתרומה עד הפרק שבגב היד ובקדוש ידים עד הפרק העליון מקום חבור היד והזרוע ולא רצה לפרש בקונטרס
דפרק דחולין הוא פרק ראשון שבראש האצבעות לפי שאינו שוה בכל האצבעות כמו באגודל אבל פרק האמצעי שוה בכולם ושמואל
אמר דפרק דחולין ודתרומה שוין לחומרא ולא פליג אברייתא אלא משום דכהן הוא ורגיל בתרומה לכך החמיר על עצמו להרגיל אף
בחולין אבל לרב ששת קשה דאמר עד כאן בין לחולין בין לתרומה לקולא וי"ל דרב ששת מפרש הברייתא בפרק הראשון שבראש אצבעות
לחולין ושני לתרומה שהוא פרק אמצעי ולא להקל על הברייתא קאמר אלא אדרב ושמואל דאמרי דפרק דתרומה הוא מקום חבור אצבעות
ותפיסת היד ור"ת פירש ע"כ לחולין פרק ראשון כמו ד)שפירש רב ששת ולפירוש זה קשה ברייתא לרב ששת דלפירושו צריך לומר דלרב ששת
דחולין ותרומה בפרק ראשון לקולא ומיהו יש לדחות דלשמואל לחומרא היינו פרק שבגב היד כמו קדוש ידים ובא רב ששת להקל משמואל אבל
אין לפרש כמו שפירש הרב ר' אברהם דחולין עד פרק שלישי דאצבעות ולתרומה כל פיסת היד פירוש עד הקנה ולקדוש ידים עד העצילה
שקורין קוד"א בלע"ז והביא ראיה מספר הזהיר שכתוב שם אמר שמואל לחולין כל היד ואי אפשר לומר כן מדתניא בפרק האומר משקלי עלי
משקל ידי ומשקל רגלי עלי ר' יהודה אומר ממלא אדם חבית ומכניס ידו עד העציל וברגל עד הארכובה ופריך וביד עד העציל
ורמינהו קדוש ידים ורגלים במקדש עד הפרק ומשני דאורייתא עד הפרק בנדרים הלך אחר לשון בני אדם אלמא אין קדוש ידים עד העציל
ומיהו יתכן פירושו לפי מה שמפרש שם דעציל היינו אישיל"א והוא בית השחי מקום חבור הזרוע והכתף וכן פירש בקונטרס בפרק הזרוע
אבל קשה לר"ת דאמר בזבחים ולא יחגרו ביזע אין חוגרין במקום שמזיעין לא למטה ממתניהם ולא למעלה מאציליהם אלא
כנגד אצילי ידיהם והיינו כנגד קוד"א ששם דרך לחגור דאי במקום שחי אדרבה הוא מקום זיעה יותר ועוד דמה שייך לומר ולא למעלה
דלמעלה הוי צואר ואיך יחגרו שם ועוד דבערכין קאמר ביד עד העציל וברגל עד הארכובה משמע דעציל באמצע היד כמו
הארכובה באמצע הרגל ועוד דבאהלות כשמונה רמ"ח אברים קתני ל' בפיסת היד ששה בכל אצבע שנים בקנה ושנים במרפק
אחד בזרוע וארבעה בכתף משמע דמרפק הוא קוד"א שכן הוא הסדר ומרפק ועציל הכל אחד דהא בערכין קתני ר' יהודה
במתניתין דהתם מכניס ידו עד מרפקו ותרגום כל אצילי ידים דיחזקאל כל מרפוקי ידיא ואין לפרש דקידוש ידים הוא עד בית השחי דהיינו
עד הכתף דהא פריך בערכין ודאורייתא עד הפרק והא גבי תפילין כתיב ידך ותני דבי מנשה ידך זו קיבורת ומשני דאורייתא קיבורת
כו' קידוש ידים ורגלים הלכתא גמירי לה משמע דפרק דקידוש ידים ורגלים אין מגיע עד קיבורת וקיבורת מפרש רבינו תם קבוצת
נוטל
אדם ידיו שחרית ומתנה עליהן כל היום. תימה
בשר שבזרוע כמו קיבורא דאהינא שהוא לשון קבוצת תמרים ה):
דאמרינן בערבי פסחים הנוטל ידיו לא יקדש משום דקידוש מפסיק בין נטילת ידים לסעודה ואמר בפרק אלו דברים
ב"ה אומרים מוזגין כוס ואח"כ נוטלין משום דתיכף לנטילת ידים סעודה והשתא הא מועיל תנאי אפילו כל היום ואומר ר"ת דהני מילי כשמתנה
שחרית ועוד י"ל דאע"ג דמועיל תנאי
לרב אף שלא בשעת הדחק
היינו אם
אין מים בסמוך לו
אי נמי
יש לו וצריך לדברים אחרים:
האי