קי:
כל הבשר פרק שמיני חולין
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
טלית
שאולה פטורה כל שלשים יום כו'. מדאורייתא פטורה
כפתוהו. על העמוד להלקותו כדתניא בד"א
ע א
א)
ב) ג)
לעולם כדקאמר בראשית הגז כסותך ולא
דארבעים ותו לא במצות לא תעשה שכבר נעשית העבירה $ אבל
של אחרים אלא לפי שנראית כשלו חייבוהו חכמים משלשים יום
מצות עשה שלפניו ואינו רוצה לקיימה כגון אומרין לו עשה סוכה
ואילך דאין דרך לישאל יותר משלשים יום ומכאן מדקדק ר"ת דסתם
ואינו עושה עשה לולב ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו:
ד)
עא ב
ה)
שמתן שכרה בצדה. למען יאריכון
שאלה שלשים יום כמו הלואה דאמרינן
במכות המלוה את חבירו סתם
ימיך לכך פירש מתן שכרה
טלית שאולה כל שלשים יום פטורה מן
א
אין רשאי לתובעו פחות משלשים יום
לומר אם לא תקיימנה זהו עונשו שלא
ו) ז)
הציצית אדהכי אייתוה לההוא גברא דלא
עב ג
ח)
תטול שכר זה: כבדא מה. אתם נוהגין
ונראה דאין ראיה מזה דה"נ אמרינן
הוה מוקר אבוה ואמיה כפתוהו אמר
ט) י)
ב
בהתכלת השוכר בית
בו מותר לבשל בקדרה או אסור
להו שבקוהו דתניא כל מצות עשה שמתן
כ) ל)
בחוצה לארץ כל שלשים יום פטור
מפני שפולט דם ואע"פ שכולו דם
❖
שכרה בצדה אין בית דין שלמטה מוזהרין
מן המזוזה אע"ג דסתם שכירות לא
אפ"ה לאחר שפירש ויצא הרי הוא דם
❖
עליה אמר ליה חזינא לך דחריפת טובא אמר
ואסור: כי סליק. רב ספרא: אשכחיה
הויא שלשים יום ולענין ברכה נראה
ליה אי הוית באתריה דרב יהודה אחוינא
לרבי זריקא. ובעא מיניה: אמר ליה.
שאין לברך על השאולה אע"פ שאומר
גליון הש"ס
ר' זריקא: אנא שלקי לר' אמי ואכל.
רבינו גרשום
לך חורפאי אמר ליה אביי לרב ספרא כי
ר"ת $ דנשים מברכות אסוכה אע"ג
גמ' מ"ש למיסר נפשה.
בשלתי לו הכבד ואכלו: כי אתא. רב
דפטורות דהוי אינה מצווה ועושה
סלקת להתם בעי מינייהו כבדא מה אתון
אין ב"ד שלמטה מוזהרין
רש"י ד"ה
ספרא: לגביה. דאביי סיפר לו מה
עליה. כלומר וזו מתן
מדאשכחן רב יוסף דאמר מאן
ב)
ביה כי סליק אשכחיה לרב זריקא אמר
כפתוהו וכו' אבל מצות
שכרה בצידה למען
ששמע: א"ל. אביי: למיסר נפשה.
דאמר לי הלכה כרבי יהודה דאמר
ליה אנא שלקי ליה לרבי אמי ואכל כי
עשה.
יאריכון: דלמא התם
שיהא דם הנפלט ממנה חוזר לתוכה
סומא פטור מן המצות עבידנא יומא
בכבדא דאיסורא. לרב
אתא לגביה אמר ליה למיסר נפשה לא
תוס' ד"ה טלית וכו'
ספרא לא מיירי באינה
ואוסרת: לא מיבעיא לי. דפשיטא לי
טבא לרבנן ואם לא היה יכול לברך
דנשים מברכות.
קא מיבעיא לי כי קמבעיא לי למיסר חבירתה
נאסרת אלא הכי קאמר ליה
דכיון דטרודה היא לפלוט ולהוציא כל
כל הברכות לא היה שמח בדבר מ"מ
לר' זירא דלמא מה דאמר
$ מ"ש למיסר נפשה דלא מיבעיא לך דתנן
שעה לא בלעה: כי קמיבעיא לי למיסר
לא דמי לטלית שאולה דהתם אדם
אוסרת בכבדא דאיסורא
ומשום שמנונית:
אינה נאסרת למיסר חבירתה נמי לא
חבירתה. אם דם היוצא ממנה אוסר
אחר היה חייב שאינו סומא או שאינה
בשר אחר המתבשל עמו: דתנן
אשה אבל הכא כל אדם פטור כשאינו
תבעי לך דתנן הכבד אוסרת ואינה
ג
הכבד [אוסרת] ואינה נאסרת.
שלו ואעפ"כ המברך לא הפסיד וי"מ
נאסרת מפני שהיא פולטת ואינה בולעת
כלומר מדפשוט לך בדידה דשריא
דאם היא של כלאים כגון תכלת
אמר ליה דילמא התם בכבדא דאיסורא
אלמא שמיעא לך הא מתני' אם כן
דאסורה כיון דפטורה מדאורייתא
ומשום
למיסר נמי חבירתה לא תיבעי לך
ואומר ר"ת דאין לחוש מדאמרינן
בריש התכלת ותכלת אין בה משום כלאים ואפילו
דהא הך משנה גופה תנן בה דאוסרת ובסדר זרעים היא:
אמר ליה דלמא ההיא בכבדא דאיסורא. כגון דטרפה:
בטלית פטורה ומסיק כגון שהטיל למוטלת פירוש טלית שיש בה
ציצית כבר ולא בעי למימר כגון שאחר כך הסיר הראשונים וקמ"ל
ומשום
דלא הויא פסולה משום תעשה ולא מן העשוי דאם כן למה ליה למימר אין בה משום כלאים לימא הטיל למוטלת כשרה אלא הא
קמ"ל כל טלית דאשתרי בה כלאים דהיינו בתכלת מותר בכל ענינים בין להתעטף בין להציע תחתיו בין לו בין לחבירו בין לאשתו
בין ביום בין בלילה דלגמרי שרא ביה כלאים והא דאמרינן בפרק במה מדליקין גזירה משום כסות לילה לא כמו שפירש
בקונטרס ג) שמא יתכסה בה בלילה אלא גזירה משום כסות המיוחד ללילה דלא אשתרי בה כלאים כלל דאימעיט מוראיתם ור' אלעזר
ממי"ץ הקשה לו דאמר בריש ערכין הכל חייבים בציצית כהנים לוים וישראלים ומפרש דכהנים אצטריך ליה דסלקא דעתך אמינא
הואיל ואשתרי כלאים גבייהו לא ליחייבו קמ"ל נהי דאישתרי בעידן עבודה שלא בעידן עבודה לא אישתרי ולא אמרינן דאישתרי בכל
ענין ואומר ר"ת דהתם נמי אישתרו בכל ענין אפילו שלא בעידן עבודה כדאמרינן בפרק בא לו גבי בגדי כהונה ניתנו
ליהנות בהם או לא ת"ש לא היו ישנים בבגדי כהונה שינה הוא דלא הא הלוכי מהלכי ועוד תניא התם גבי בגדי כהונה דלצאת בהם
במדינה אסור פירוש משום איסור הקדש ובמקדש מותר בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה ד) והא דקאמר נהי דאשתרו בשעת
עבודה כלומר בגדים שלובשים בשעת עבודה שלא בשעת עבודה פירוש בגדי חול מי אישתרו בכלאים ומיהו משמע התם דלא שרו
אלא דרך לבישה דבעי למידק התם דניתנו ליהנות בהם מדקתני פושטים אותם ומקפלים ומניחין אותם תחת ראשיהם ודחי לא תימא
תחת ראשיהם אלא אימא כנגד ראשיהם וה"נ מסתברא דאי ס"ד תחת ראשיהם נהי דנתנו ליהנות בהם תיפוק ליה משום כלאים ולפי
זה בטלית שאולה היה אסור להציעו תחתיו ומיהו נראה שיש לחלק בין טלית שכל עיקר לבישתה לצורך הנאתו ובין בגדי כהונה שעיקר
לבישתן לצורך עבודה: כל מצות עשה שמתן שכרה כו'. וא"ת והרי צדקה דכתיב פתוח תפתח את ידך וגו' כי בגלל הדבר
הזה יברכך וגו' ואמרינן בפ"ק דב"ב דרבא אכפייה לרב נתן בר אמי ואפיק מיניה ארבע מאות זוז לצדקה ואומר
ר"ת דאכפייה היינו בדברים כדאשכחן פ' נערה בכתובות אכפייה ועל ועוד דבצדקה נמי איכא לאו לא תקפוץ ולא תאמץ ה):
כבדא מה אתון ביה. אומר ר"ת דכולה הך שמעתא איירי בכבד שלא נמלח דאי בתר מליחה ושהייה במלח פשיטא דשרי לבשלה
בהדי בשר שעל ידי מליחה יצא כל הדם שכך נוהגין העולם לבשל אחר צלייה והוא הדין דשרי אחר מליחה דשיעור מליחה
פי' בה"ג דהוי כשיעור צלייה משום דמליח הרי הוא כרותח דצלי ופולט על ידי מליחה כמו שפולט על ידי צלייה ו) אבל בלא מליחה
מיבעיא ליה אי שרי לבשל עם בשר דשמא דם הכבד אע"פ שפירש מותר אע"פ שדם שאר האברים שפירש אסור כדאמרינן בפ' קמא
דכריתות חד לדם האברים ולכך אמרינן לקמן דאין מולחין בשר אלא בכלי מנוקב דם הכבד שמא שרי דהא כל
הכבד דם הוא ושרייה רחמנא כדאמר לעיל שרא לן כבדא ונראה דמדאורייתא פשיטא ליה דדם הכבד מותר אף על פי שפירש
משום דכולו דם הוא כדפירשתי מדלא חשיב ז) פרק דם שחיטה דם הכבד ח) דקתני דם הטחול ודם הלב ודם הכליות ודם
האברים הרי אלו בלא תעשה אלא מדרבנן מבעיא ליה ואפילו נאסור מדרבנן דם היוצא ממנו על ידי מליחה לפי שהוא בעין גזירה
אטו שאר דם כי היכי דגזרינן בדם מהלכי שתים דאמרינן שבין השינים מוצצו שעל הככר גוררו מ"מ מיבעיא ליה בבשול
לפי שאינו ניכר הדם כלל ולכך יהא מותר ולא נגזור בשול כבד אטו בשול בשר אחר בלא מליחה ועוד יש לומר בע"א דבלא מליחה
פשיטא דאסור ועל ידי מליחה הוא דמבעיא ליה כיון שיש בכבד רוב דם שמא אינו יוצא כולו על ידי מליחה או שמא יוצא ומיהו קשה
קצת דקאמר בסמוך למיסר חבירתה נמי לא תבעי לך דתנן הכבד אוסרת הא איכא לאוקמי בשלא נמלחה ולפירוש רבינו תם ניחא וי"ל
דמשמע ליה דמיירי אחר מליחה כמו שדרך לבשל בשר ולקמן גבי בר שבא דאייתו לקמיה כבדא שליקא ולא אכל לפירוש
ר"ת צריך לומר דיודע היה שלא נמלחה הכבד והא נמי דפשיט מההוא דקריבי קניא בקופיה יודע היה שלא נמלחה הכבד אף על פי
שצ"ל כי הריאה והלב שהיו עם הכבד נמלחו ואין לתמוה על זה דכמה דברים היו עושין כדי להראות הלכה לתלמידים אי נמי כל
שלשתן נמלחו אלא דלכבד לא מהניא מליחה אלא בקריעת שתי וערב וחתוכיה לתחת כדקאמר בסמוך ולקמן נמי דקאמר אבל
ט)לטחול שומנא בעלמא הוא ומייתי מדשמואל דעבדי ליה תבשילא דטחלי ביומא דהקזה היו יודעים דבלא מליחה היו עושין לו דבמליחה
כבדא נמי שרי א"נ התם קאי אקריעה שתי וערב הני מילי כבדא אבל טחלא לא בעי קריעה כי הא דשמואל כו' ויודעין היו דמטחול
שלם עבדי ליה ורב אלפס כתב שמנהג בכל ישראל שלא לבשל כבד אפילו אחר מליחה בלא צלייה:
דתנן הכבד אוסרת ואינה נאסרת מפני שהיא כו'. משנה היא במסכת תרומות ותימה רב ספרא מעיקרא מאי סבר שלא
הביא לו המשנה כמו שמביאה לבסוף דבסתמא גם מתחלה היה יודע דמשניות י)אפילו דזרעים ודטהרות היו שגורות בפיהם כדפי'
בפרק תולין גבי עתידה תורה שתשתכח מישראל הא נמי מתניתין היא השרץ שנמצא בתנור הפת שבתוכו שניה מפני
שהתנור תחלה ויש לומר דגם בתחלה היה יודע המשנה אבל היה סבור שאביי הוה מסופק בשלוקה אם נאסרת או אינה נאסרת
כמבושלת דפליגי בה תנאי בסמוך והיה מסופק היאך הלכה ועל כן הביא לו ראיה מר' זריקא ור' כ) אסי שלקו ליה ואכיל והשיב לו
אביי דלמיסר נפשה לא קמיבעיא ליה דאינה נאסרת כת"ק דרבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה וכסתם מתניתין דתרומות והשיב
לו למה אין פשוט לך מתוך אותה
משנה עצמה שאתה למד ממנה
שאינה נאסרת אפילו בשליקה ל) שאפילו בבישול אוסרת חבירתה:
כי