כל הבשר
פרק
שמיני חולין
קיא.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
כי
הא דרב הונא חלטי ליה בחלא ורב נחמן חלטי ליה ברותחין.
ומשום שמנונית. קאמר דאוסרת את המתבשל עמה לפי
שבולע
עג א ב
א) ב)
ג)
מן הטרפה ואינה נאסרת אם של היתר היא ובשלה עם
טרפה
וא"ת ותפשוט מינה דאסור מדהוו צריכי למחלטיה וי"ל דלדידהו
ד)
אינה נאסרת לפי שטרודה לפלוט כל שעה ואינה בולעת כלום אבל
נמי הוה מספקא להו ולכך היו מחמירין ודוקא לבשל עם הבשר
ה)
עד ג
דמא דנפיק מינה דכשרה מיבעיא לי אי אסיר אחריני אי לא דאיכא
הוו חלטי ליה שלא תאסור
הבשר אבל בפני עצמה אינה נאסרת:
רב בר שבא איקלע לבי רב נחמן
ו) ז)
למימר דמא דהיתירא הוא שהרי
❖
עה ד
עיקרה דם וכל זמן שלא פירש
ומשום שמנוניתא משום דמא מאי כי הדר אייתו ליה כבדא שליקא ולא
אכל. צריך לומר שלא היה נחלט
פשיטא לי דמותר וכי פירש מיבעיא
סליק אשכחיה לר' זריקא אמר ליה האי נמי
עו ה
לי מאי: קניא בקופיה. הקנה עם
ברותחין ולפי שלא היה בשר אחר עמו
תורה אור השלם
לא תבעי לך דאנא וינאי בריה דרבי אמי
כל המחובר לו הריאה והלב וכבד
לא הוצרכו לחלטו אע"פ שפולט דם
1. אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת
איקלען לבי יהודה בריה דר' שמעון בן פזי
❖
וכולן נתבשלו יחד: דלמא פי קנה
ואוסר הרוטב והכלים מזה לא היו
רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם
וקריבו לן קניא בקופיה ואכלנא מתקיף לה
קָדְשִׁי וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג
חוץ לקדרה הוה. וסימפוני הכבד
חוששין כיון שהכבד עצמו מותר שאין
לִקְדוֹשׁ יְיָ מְכֻבָּד וְכִבַּדְתּוֹ
רב אשי ואיתימא ר' שמואל מזרוקיניא
שופכין דרך קנה הכבד לתוך קנה
לומר שנחלט וע"י כן היה רב נחמן
מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא
לעזי רש"י
ודלמא פי קנה חוץ לקדרה הוה אי נמי
הגדול של ריאה ויוצא דם דרך חללו
מתירו אבל אם לא נחלט היה אוסרו
חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר:
❖
ישעיהו נח יג
אשטרוינ"ט
חוץ לקדרה: אי נמי חליט הוה
מיחלט הוה חליט ליה מעיקרא כי הא דרב
ובר שבא היה סבור דחליטה אינה
❖
א
[אישטריינ"ט]. סוגר.
מעיקרא. ונתבשל דמו בתוכו כדי
מועלת א"כ לא מייתי שפיר כתנאי
הונא חלטי ליה בחלא ורב נחמן חלטי ליה
דתנאים לא נחלקו בזה:
שלא יפלוט עוד כשיבשלהו עם
הגהות הב"ח
ברותחין וסבר רב פפא קמיה דרבא למימר
ב
וחתוכיה לתחת. לבשלו בקדרה
שיטה מקובצת
האחר ודמו המובלע בתוכו מותר
(א) תוס'
חלא אסיר אמר ליה אי חלא אסיר איהו
כל זמן שלא יצא: חלטי ליה בחלא.
אחר צלייתו או מליחתו
א] שלוקה אוסרת ונאסרת.
כדאמרי'
❖
נמי אסיר כי היכי דפליט הדר בלע רב בר
נ"ב עי' תוס' זבחים דף צ'
צומתו בחומץ שהחומץ צומתו
איירי דאי לאוכלו צלי למה לי חתוכה
ע"ב: ב] דמה שפולט
שבא איקלע לבי רב נחמן אייתו ליה כבדא
דמה שפולט שריק ונופל ב] ד)דמה שלא
אשטרוינ"ט ושוב אינו פולט עולמית
שריק ונופל ומה שלא
שליקא ולא אכל אמרו ליה בר בי רב דלגיו
והדר מבשלי ליה עם בשר אחר: חלא
נפלט הוי דם האברים שלא פירש
הגהות מהר"ב
נפלט הוי דם האברים שלא
פירש ושרי ואפי' מצות
לא אכיל ומנו רב בר שבא אמר להו רב
אסיר. אותו חומץ שנצמת בו אסור
ושרי (א) פ' דם שחיטה ה)
רנשבורג
פרוש אין בו כדאמרי' פ'
דקסבר מוציא מקצת מן הדם: כי
ואי משום דם סמפונות הכבד
נחמן גאמו לשבא כתנאי ר' אליעזר אומר
א] תוס'
דם שחיטה ואי: ג] אע"פ
❖
היכי דפליט הדר בלע. מאותו חומץ
צריך קריעה אף לצלי דהוי בכרת
שיש בו שפע דם דם הלב
הכבד אוסרת ואינה נאסרת מפני שפולטת
❖
מתבשל:
עצמו דכיון שנצמת ואינו טרוד לפלוט
אע"פ שלא פירש א"כ בטחול נמי
ואינה בולעת ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן
חוזר ובולע: אמרו ליה בר בי רב
אי איכא סמפונות למה לא יצטרך
בן ברוקה אומר מתובלת אוסרת ונאסרת
מוסף רש"י
דלגיו לא אכיל. אמרו לו לרב נחמן
קריעה ועוד דסברא הוא דאין בטחול
רבינו גרשום
שלוקה אוסרת ונאסרת רבה בר רב הונא
טחאי.
א]
תלמיד שנתארח אצלך אינו אוכל מה
סמפונות וא"כ מה בא להשמיענו
קריבו ליה קניא בקופיה
אקלע לבי רבה בר רב נחמן אייתי לקמיה
שהביאו לפניו: גאמו לשבא. הגמיאהו
אבל דטחלא לא ובה"ג כתב האי מאן
(שבת קיט.) מי עדיפת
ואכלן. כלומר קריבו ליה
תלת סאוי טחאי אמר להו מי הוה ידעיתו
לן מינה.
והלעיטהו לשבא על כרחו. על שם
דמצלי כבדא בשלומיה צריך לחתוכיה
הכבד עם הריאה והקיבה
והלב דנשלק כמו שהוא
אביו קראו: מתובלת. התבלין מרככין
דאתינא אמרו ליה מי עדיפת לן מינה דכתיב
מ"ט דאזיל דמא ומכניס בסמפונות
ואכלן ש"מ דאינה נאסרת:
אותה: שלוקה. הרבה מאד: נאסרת.
והיכא דלא קרעיה לקרעיה לאחר
וקראת לשבת עונג אדהכי אשכח ההוא
(שם)
דלמא פי קנה חוץ
1
דטחלי.
לקדרה הוה. כלומר שהדם
לפי שלאחר שגמרה פליטתה חוזרת
בשולו וחותך ויצא דם הכנוס
כבדא דהוה בה סמפונא דבליעא דמא אמר
(שם קכט.)
פלט חוץ לקדרה: אי
ובולעת: תלת סאוי טחאי. שלש סאין
בסמפונות ולא חיישינן שמא דם
להו אמאי עבדיתו הכי אמרו ליה אלא היכי
נמי מחלט הוה חליט
פת נקיה פניה טוחין בשמן ודבש: מי
הסמפונות חזר ונבלע בכבד דהא
מעיקרא. כלומר חלטי ליה
נעביד אמר להו קרעו שתי וערב וחיתוכא
ג
בחלא מעיקרא דשלקי ליה
עדיפת לן מינה. יום השבת היה: אמאי
מסקינן בכיצד צולין
דנפק כולי דמא מעיקרא
לתחת וה"מ כבדא אבל ד טחלא שומנא
עבדיתו הכי. אע"פ שדם הנבלע בו
דכבולעו כך פולטו:
דשלקי לה: חלא אסיר.
אבל טחלא שומנא בעלמא הוא.
בעלמא הוא כי הא דשמואל עבדי ליה
היתר הוא מיהו דם הכנוס בסמפונות
כלומר דפליט דמא בחלא:
גמעוה לשבא. כלומר
תבשילא דטחלי ביומא דעביד מלתא אתמר
דם הוא: וחתוכא לתחת. חתוכו למטה
היינו דוקא גוף הטחול הוא
אכלוה בעל כרחיה:
כשנתנוהו בתנור לצלות כדי שיזוב
שומן אבל דם היוצא ממנו אסור
כבדא עילוי בשרא שרי דמא משרק שריק
מתובלת אוסרת ונאסרת.
הדם ויצא: והני מילי. דבעי קריעה
כדתניא פ' דם שחיטה :
כלומר דמחמת תבלין
כחלא עילוי בשרא אסור מאי טעמא חלב
כבדא
יש בה סדקין ובולעת:
עילוי בשרא א] אסור.
בכבדא מפני שדם כנוס לתוכו אבל
סרוכי מסריך רב דימי מנהרדעא מתני אפכא
טחיי. מיני מאכל: דמא
טחלא אין בו דם ואפילו לקדרה שרי:
לכתחלה אסור לכ"ע אע"ג
משריק שריק. כלומר
כחלא עילוי בשרא שרי מ"ט חלב שחוטה
כי עביד מילתא. הקזה: כבדא עילוי
דבשרא עילוי בשרא שרי אפי' למאן
הדם של כבד משלשל
דרבנן כבדא עילוי בשרא אסור דם דאורייתא
למטה ואינו זב לבשר
בשרא. בתנור היו צולין כל צלי שלהן
דלית ליה בפרק כיצד צולין
שקרוב לו: חלבא מסריך
דרש מרימר ה הלכתא בין כבדא בין כחלא
וחודו של שפוד תלוי למטה וכשהכבד
כבולעו כך פולטו משום
סריך. כלומר אינו זב
תותי בשרא שרי עילוי בשרא דיעבד אין
למטה אלא סריך למעלה
נתון תחלה ואחר כך הבשר נמצא
דדם מישרק שריק בכבד שיש בו רוב
ונכנס לבשר ובולע הבשר:
הכבד עליון כשתולין אותו: דמא משרק
לכתחלה לא רב אשי איקלע לבי רמי בר אבא
דם שאינו יכול לצאת ע"י מליחה כמו
שריק. אע"פ שזב מן הכבד על הבשר
בשאר בשר כדמשמע כוליה שמעתין
חמוה חזייה לבריה
דרמי בר אבא דקא
אין בכך כלום לפי שהדם ע"י צלי
לא שריק שפיר ולפירוש ר"ת לא ניחא
שפיד
אינו נוח ליבלע אלא מחליק ונופל:
כולי האי דבכולה שמעתין לא נסתפק
מסרך סריך. נדבק ונבלע: הלכתא כו'. ולדידן אסור לגמרי
בדם הכבד כ"א להקל ולהתיר בלא מליחה ולא להחמיר ואע"פ שדברנו
לכתחלה לפי ששפודים שלנו אינן תלויין אלא שוכבות ופעמים
לעיל שאינה בולעת מחמת שטרודה לפלוט לעולם מ"מ עיקר
שמרים זנב השפוד ונמצא התחתון עליון ופעמים שמשפילו ונמצא חברו
השמועה אינה מדבר זה ולכאורה משמע שמאותו טעם שדברנו בכח
עליון הלכך בין שהכבד לצד הראש ובין שהוא לצד הזנב אסור:
השמועה הוא בא לאסור כבדא עילוי בישרא ומיהו י"ל דקאי אמאי
דאמרינן מקמי הך מילתא הני מילי כבדא שיש בו רוב דם אבל
שפיד
טחלא שומנא בעלמא הוא: דמא משרק שריק. וא"ת למה לי האי טעמא תיפוק ליה דכבולעו כך פולטו וכ"ת דאצטריך להתיר אפילו
למאן דלית ליה בכיצד צולין כבולעו כך פולטו אכתי קשה דמסקינן התם דמולייתא שריא אפילו לכתחלה מהאי טעמא והכא פסקינן
דאסור לכתחלה לכולי עלמא ואי משום דפעמים נצלה הבשר שלמטה מן הכבד תחלה והכבד עדיין פולטת ונופל על הבשר וכשמסירין
הבשר הרי בלע ולא היה לו שהות לפלוט א"כ בשרא עלוי בשרא נמי ליתסר מהאי טעמא כשהתחתון נצלה קודם ומסירין אותו מן השפוד
ויש לומר דכבד שיש בו שפע דם לא אמרינן כבולעו כך פולטו והא דאמרינן בכיצד צולין דלב קורעו אחר בישולו משום דכבולעו
דם
כך פולטו אע"פ שיש בו שפע דם ג] הלב מתבשל ומתייבש במקומו בחלל הלב: דאורייתא. אע"ג דאמר בהקומץ רבה
דם שבשלו אינו עובר עליו מ"מ תחלה כשנפלט עד שלא נתבשל היה דאורייתא אבל חלב שחוטה תחלתו דרבנן ומיהו קשה לפי מה
שפירש ו) הקונטרס לעיל ז) דדם כבד אפילו פירש לאו דאורייתא מדלא חשיב ליה בפרק דם שחיטה בהדי לב וטחול וכליות:
תותי בשרא שרי. וא"ת כחל היאך מותר תותי בשרא והלא שמנונית הבשר נוטף על הכחל ואי בקרעו שתי וערב וטחו בכותל א"כ
עילוי בשרא נמי לישתרי דהא מותר לבשלו עם הבשר בקדרה וי"ל דהכא גרע טפי דאע"פ שקרעו עדיין נוטף החלב מן הכחל על הבשר
וניכר שהוא בעין ויש ללמוד מכאן היתר פשוט דהיכא דקרעו שתי וערב וטחו בכותל דמותר לבשלו עם בשר בקדרה כדברי ר"ת ולא מצינו בקונט'
שחולק עליו בזה דהא בהדיא שרי הכא תותי בשרא אע"פ ששמנונית הבשר על הכחל ומה שנזהרים שלא לחתוך כחל רותח בסכין של בשר מנהג של
הבל הוא דאפי' בשפוד אחד שרינן הכא לכתחלה כשהכחל למטה ואפי' עילוי בשרא לכתחלה הוא דאסור מטעם דפרישית אבל בדיעבד שרי:
מליח