קיא:
כל הבשר פרק שמיני חולין
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
מליח
אינו כרותח. והא דתניא דטמא מליח וטהור
שפיד. נותן בשפוד ולא היה חש למה שהכבד יהיה עליון: בי דוגי.
עז א ב
א)
תפל אסור היינו בדגים דרפו קרמייהו: אמר אביי
שנותנין כלי לקבל השומן כדרך שאנו עושין לאווזין והוא נקרא
ב)
האי היתרא בלע כו'. נ) לא ר"ל משום דהוי נותן טעם בר נותן
בי דוגי בלשון ארמי: בשרא עילוי כבדא נמי אסור. לפי שדם
עח ג
הכבד נוטף לתוך הבי דוגי ונמצא אוכלו: ומ"ש מדמא דבשרא.
טעם כמו דגים שעלו בקערה דאביי לטעמיה דחשיב ליה חד טעמא
ג)
משום חורפיה דצנון ואע"ג דלקמן
והרי אף דם הבשר כשאין שם כבד
אסר אביי אליבא דרב כהנא קאמר
זב עם השומן ואנו אוכלין אותו:
שפיד כבדא עילוי בשרא אמר כמה יהיר האי
עט ד
ולא
לה: היא שאני התם דנפיש
ומשני דמא דבשרא שכן. יורד לשולי
מרבנן אימר דאמור רבנן דיעבד לכתחלה
מרריה. כלומר מכאן אין להוכיח אבל
הכלי והשומן צף למעלה ומניחין לתוך
מי אמור ואי איכא בי דוגי בשרא עילוי
ד)
הכלי מראה אדמומית שבשולים: קפי.
הוא בפירוש אמרה כדמוכח בסמוך:
פ ה
ה)
כבדא נמי אסיר ומ"ש מדמא דבשרא דמא
אבא בר אבא. אבוה דשמואל הוה
צף למעלה כמו
ויצף
דבשרא שכן דמא דכבדא קפי אמר רב
ו) ז)
כדאמרינן בפרק מי שמתו
הברזל ומתרגמינן וקפא פרזלא.
פא ו
ח)
: כרבי חייא בר
נחמן אמר שמואל א] א סכין ששחט בה אסור
והלכות כחל כבר למדנו למעלה לצלי
ט)
לחתוך בה רותח צונן אמרי לה בעיא
י)
אבא ס"ל. אין הלכה כן אלא כדפסקינן
בעי קריעה שתי וערב ואם לא קרעו
מ)
(א) ב
כ) ל)
הדחה ואמרי לה לא בעיא הדחה אמר רב
מותר כלישנא קמא דרב דהא תניא
בפרק כיצד מברכין :
פב ז
מ)
הלכתא
❖
דגים שעלו בקערה.
כוותיה ולקדרה קורעו שתי וערב
נ)
יהודה אמר שמואל קערה שמלח בה בשר
ג
❖
וטחו בכותל: סכין ששחט בה. איידי
של בשר מותר לאוכלן
אסור לאכול בה רותח ושמואל לטעמיה
בכותח אם הקערה והדגים צוננים לא
דבית השחיטה רותח בולע הסכין
דאמר שמואל מליח הרי הוא כרותח וכבוש
הגהות הב"ח
איצטריך לפסוק דליכא מאן דפליג
מן הדם ואסור לחתוך בה רותח
רבינו גרשום
הרי הוא כמבושל כי אתא רבין א"ר יוחנן
(א) גמ' בעי
מפני שחוזר ופולט בו: צונן. ואם
אלא כשהאחד מהן רותח דבין עלאה
בעי
מליח אינו כרותח וכבוש אינו כמבושל
אסור לחתוך בה רותח:
חתך בה צונן: בעי הדחה. ההוא
גבר בין תתאה גבר קליפה מיהא בעי
(ב) שם
ואי איכא בי דוגי. כלי
אמר אביי הא דרבין ליתא דההיא פינכא
❖
צונן: קערה שמלח בה בשר אסור דלא
כדאמרי' בפ' כיצד צולין
שמשימין תחת השפוד
לקבל בו השומן אסור
דהוה בי ר' אמי דמלח ביה בשרא ותבריה
לאכול בה. דבר רותח לפי שנבלע
אדמיקר ליה בלע. בשם רש"י ב] פי'
משום דמא דכבדא: ומ"ש
ריב"ן חתנו דוקא עלו שרו אבל נתבשלו
בה הדם ונותן טעם ראשון הוי
מכדי רבי אמי תלמיד דר' יוחנן הוה מאי
מדמא דבשרא. כלומר
לעזי רש"י
כאיסור גמור: הא דרבין. דאמר
אסור דכחד טעמא חשיב ובא מעשה
שמשימין כלי תחת הבשר
טעמא תבריה לאו משום דשמיעא ליה
איגרי"ש. מרירות,
לקבל בו את השומן.
רבי יוחנן מיקל ליתא: דההיא פינכא
לפניו בביצים שנתבשלו בקדרה של
❖
מיניה דר' יוחנן דאמר מליח הרי הוא כרותח
דמא דבשרא שכן ולא
חמיצות.
חלב ואסר לעשות מהם מולייתא של
גרסינן. קערה של חרס שאין לה
מתערב בהדי שומן אלא
יתיב רב כהנא אחוה דרב יהודה קמיה
תקנה בהגעלה: מכדי רבי אמי
בשר ויש להביא ראיה לדבריו מצנון
שכן לתחת ומישרא כל
דרב הונא ויתיב וקאמר קערה שמלח בה
השומן ולא יאכל דם אבל
תלמיד דר' יוחנן כו'. אביי מסיק ליה
שחתכו בסכין דאסור לאוכלו בכותח
מוסף רש"י
דמא דכבדא קפי ומתערב
בשר אסור לאכול בה רותח וצנון שחתכו
למילתיה: וצנון שחתכו בסכין. אע"ג
משום דאגב חורפיה בלע טפי וחשיב
מליח הרי הוא כרותח
בהדי שומן ואסור: אסור
בסכין מותר לאכלו בכותח מאי טעמא
וכבוש הרי הוא
דאגב חורפיה דצנון איגר"ש בלע"ז
כחד טעמא ונתבשלו לא גרע מצנון
לחתוך כו'. כלומר דמחמת
כמבושל.
דהוא רותח בולע הדם
אמר אביי האי היתרא בלע והאי איסורא
הוא בולע משמנונית הסכין הקרוש
ומיהו לפירוש לשון אחר שפי' בקונט'
תרומה כו' ואם בשל
שבסכין: צונן אמרי לה
עליו והוי האי צנון נתינת טעם
דטעמא דאסור משום שהשומן קרוש
בלע א"ל רבא כי בלע היתרא מאי הוי סוף
בנותן טעם.
בעי הדחה. הסכין: אסור
(זבחים
לאכול בה רותח. כלומר
ראשון שהרי בלע איסור ממש והוי
על הסכין ואינו ניכר והוי טעם ראשון
סוף האי היתרא דאתי לידי איסורא הוא
צו:) טעים לה כהן.
דמחמת רתיחא בולע
כבשר: מותר לאכלו. לאותו צנון בכותח
בצנון אין ראיה משם ומתוך לשון הקונט'
דאיסורא קאכיל אלא אמר רבא האי אפשר
הדם שבקערה: שמואל
משמע דאין חלוק בין עלו לנתבשלו
שיש בו נסיובי דחלבא כדמפרש
(שם) יתמא.
לטעמיה דאמר מלוח
למטעמיה והאי לא אפשר למטעמיה א"ל
(ע"ז יג:) פת
הרי הוא כרותח. כלומר
דלעיל גבי נותן טעם בר נותן טעם
טעמא דכיון שבלע מן השמנונית
פוטרת כל מיני מאכל.
מחמת מלח בלעה הקערה
רב פפא לרבא וליטעמיה קפילא ארמאה
דהיתרא בלע: והאי איסורא בלע.
פירש בקונטרס דאם היו מבושלים
הדם: כבוש הרי הוא
❖
מי לא תנן קדרה שבישל בה בשר לא
קערה בלעה דם: סוף סוף האי
עם בשר ממש או לאכול חלב
(ברכות מא:)
כמבושל לענין בישולי
עובדי כוכבים דאם עובד
יבשל בה חלב ואם בשל בנותן טעם בשל
היתירא לידי איסורא אתי. כשנותנו
בקערה מודה שמואל דאסור דהוי
כוכבים כובש שלקות
בכותח: האי. צנון אפשר לו לישראל
נותן טעם ראשון משמע מתוך
בה תרומה לא יבשל בה חולין ואם בשל
כאילו מבשלן: צנון
שיטה מקובצת
לטועמו קודם שיתננו בכותח והאי
פירושו דמבושלים עם בשר הוא
שחתכו בסכין שחתך בה
בנותן טעם ואמרינן בשלמא תרומה טעים
א] סכין ששחט בה. נ"ב
בשר מותר לאכול אותו
מותר דקאמר כגון שטעמו בתחלה
דאסור אבל מבושלים עם הקערה שרי
לה כהן אלא בשר בחלב מאן טעים לה
עי' תוס' לעיל דף ח' ע"ב:
צנון בכותח. מ"ט (אמר
ולא היה בו טעם שמנונית: והאי.
והא
ב] פי' ריב"ן חתנו. נ"ב עי'
אביי האי היתירא בלע
ואמר לן ליטעמיה קפילא ה"נ ליטעמיה
דם הקערה: לא אפשר למטעמיה.
תוס' זבחים דף צ"ו ע"א:
מאי) אמרי' קערה שמלח
קפילא ה"נ כי קאמינא דליכא קפילא: איתמר דגים שעלו בקערה
בה בשר אסור לאכול
לפי שאסור הוא הלכך אין לו תקנת
רותח דאמרי' מחמת מלח
רב אמר אסור לאכלן בכותח ושמואל אמר מותר לאכלן בכותח רב אמר
היתר: קפילא. נחתום עובד
בלע קערה הדם והכא
אסור נותן טעם הוא ושמואל אמר מותר נותן טעם בר נ"ט הוא והא דרב לאו
כוכבים: כי קאמינא. דאסור לאכול
לענין סכין מקילין בצנון:
אמר אביי האי היתירא
בה רותח בדליכא קפילא: דגים
בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר דרב איקלע לבי רב שימי בר חייא בר
בלע. כלומר סכין בלע
שעלו בקערה. מן הצלי כשהיו רותחין
בריה חש בעיניו עבדו ליה שייפא בצעא בתר הכי רמו ליה בשולא בגווה
דהיתירא הבשר שמותר
לאכול אבל הקערה בלעה
נתנן לתוך הקערה שאכלו בה בשר:
טעים ליה טעמא דשייפא אמר יהיב טעמא כולי האי ולא היא שאני התם
דם דאסור: סוף סוף
אסור לאוכלן בכותח. לפי שהבשר
דנפיש מררה טפי רבי אלעזר הוה קאים קמיה דמר שמואל אייתו לקמיה
איסור קא בלע אכיל.
נותן בהם טעם: נותן טעם בר
כלומר כי חתך הצנון
דגים שעלו בקערה וקא אכיל בכותח יהיב ליה ולא אכל א"ל לרבך יהיבי
בסכין ויש בו טעם בשר
נותן טעם הוא. אם היו מבושלים
דבלע צנון מחמת חורפיה
ליה ואכל ואת לא אכלת אתא לקמיה דרב א"ל הדר ביה מר משמעתיה א"ל
עם בשר ממש היה אסור לאוכלן
כי אכיל ליה בכותח
חס ליה לזרעיה דאבא בר אבא דליספי לי מידי ולא סבירא לי רב הונא
בכותח אי נמי מודה שמואל שאסור
(ב)
איסורא אכיל. האי אפשר
למיטעמיה דאיטעמיה
ורב חייא בר אשי הוו יתבי חד בהאי גיסא דמברא דסורא וחד בהאי גיסא
לאכול חלב רותח בקערה דנותן טעם
אוכל דם: קפילא. אופה:
ראשון הוי כבשר גמור אבל קערה זו
דמברא למר אייתו ליה דגים שעלו בקערה ואכל בכותח למר אייתו ליה
דגים שעלו בקערה. כלומר
היא עצמה אינה בשר אלא על ידי
קערה שאוכלין בה תבשיל
תאנים וענבים בתוך הסעודה ואכל ולא בריך מר א"ל לחבריה יתמא
של בשר אסור לאוכלן
נותן טעם ואינה כבשר: שייפא.
עבד רבך הכי ומר א"ל לחבריה יתמא עבד רבך
הכי מר א"ל לחבריה
בכותח בקערה יש בה נותן
משיחה מסממנים: בצעא. קערה:
טעם בשר. נותן טעם בר
אנא כשמואל סבירא לי ומר א"ל לחבריה אנא כר' חייא סבירא לי דתני
רמו בישולא. באותה קערה לאחר
נותן טעם הוא: שייפא.
ר' חייא פת
פוטרת כל מיני מאכל ויין פוטר
כל מיני משקין אמר
קילורית: בצעא. כלומר
ד
ה
זמן: אמר יהיב טעמא. בקערה:
קערה: א"ל הדר ליה מר
חזקיה משום אביי הלכתא דגים שעלו בקערה מותר לאוכלן בכותח
ו
כולי האי. שחוזר ונותן טעם בבישול.
משמעתיה. דהוא היה בר
צנון שחתכו
בסכין שחתך בה בשר אסור לאוכלו בכותח וה"מ צנון
אבא: אנא עבדי כשמואל.
ומאן דשמע סבר דאית ליה לרב
ז
דאמר דגים שעלו בקערה
דאגב
נתינת טעם בר נתינת טעם נמי
מותר לאוכלן בכותח:
בעלמא: ולא היא. דגבי סממנים נפיש מררייהו מרים הם מאד: קאים קמיה. משמש לפניו בסעודה: לרבך. רב שלמדת ממנו שאסור:
אבא בר אבא. אבוה דשמואל הוה וחסיד גדול היה: דליספי לי מידי דלא סבירא לי. לא היו דברים מעולם: בהך גיסא דמברא דסורא. שהיה
הנהר מפסיקן: תאנים וענבים. לא אתו לליפתן וקיימא לן
דברים הבאים לאחר סעודה כלומר הרגילים לבא לאחר
יתמא. בלא דעת:
סעודה טעונין ברכה בין
לפניהם ובין
לאחריהם
אפילו הביאן בתוך
הסעודה דכיון דאינן ליפתן
אין הפת פוטרתן:
קישות