כל
הבשר פרק
שמיני חולין
קיב.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
קישות. מתוקה היא ואינו נבלע בתוכה אלא השמנונית צף ועומד
והא דאמרינן פרק כל שעה אין טשין התנור באליה
פג א ב
א)
ב)
על מקום החתך הלכך גריר לבי פסקיה למקום חתך גורר מעט
ואם טש כל הפת אסורה עד שיוסק התנור ולא סגי בקנוח אין ראיה
ג)
בסכין ואכיל אף בכותח. הלכך דגים שעלו בקערה מותר לאוכלן
משם דנתבשל אסור מדלא חשיב ליה בקנוח נותן טעם בר נותן
פד ג
בכותח כדאמר דאין נותן טעם הבא מן
הממש אלא נותן טעם הבא
טעם דאומר ר"ת דאי אפשר לתנור להתקנח יפה כשנדבק בו
ד)
ה)
מנותן טעם דסתם קערה מקנחין
השמנונית והוי בעין עד שיוסק ויש
אותה משומן הקרוש עליה משום
לדקדק דאפילו נתבשלו שרי כדאמרינן
דאגב חורפיה בלע אבל קישות גריר לבי
פה ד
א
❖
מיאוס אבל (א) לסכין פעמים
פרק דם חטאת דכל
פסקיה ואכיל ב קילחי דליפתא שרי ג דסילקא
שהשמנונית קרוש עליו ואינו ניכר
יום ויום נעשה גיעול לחבירו ומותר
אסירי ואי פתך בהו דליפתא שפיר דמי
פו ה ו
ד
וכשחותך בצנון הוי נותן טעם הבא
לבשל שלמים האידנא בקדרה שבשל
בעא מיניה רב דימי מרב נחמן מהו לאנוחי
הגהות הב"ח
מן הממש ועוד דמשום חורפיה בלע
בה שלמים אתמול דלא אמרינן דקא
כדא דמלחא גבי כדא דכמכא אמר ליה
(א) רש"י
טפי מדגים הרותחים ואגב דוחקא
ממעט באכילת שלמים דהאידנא
פז ז
סכין
ה אסור דחלא מאי אמר ליה ו שרי ומאי שנא
דסכינא פליט סכינא ובלע צנון:
משום דטעם שני הוא ונתבטל קודם
(ב) תוס'
לכי תיכול עלה כורא דמלחא מאי טעמא
שנפלט
קלחי. קלחים: ליפתא. לפת אינו
שיבא לידי איסור ואין לומר דשאני
(ג) ד"ה
❖
האי איתיה איסורא בעיניה והאי ליתיה
חריף אלא מתוק ואין טעם שומן
התם דהוי טעם שלישי לפי שיש מים
פח ח ט י
ומותר
ניכר בו: דסילקא אסירי. לפי שנותן
בקדרה מטעם זה יהיו נמי הביצים
איסורא בעיניה ההוא בר גוזלא דנפל לכדא
טעם בהן: ואי פתך בהו דליפתא.
מותרים שנתבשלו במים בקדרה ועוד
דכמכא שרייה רב חיננא בריה דרבא
פט כ
הגהות מהר"ב
דגבי שפוד ואסכלה מייתי בסוף מסכ'
ערבן בעת חתוכן שחתך אחת של
מפשרוניא אמר רבא מאן חכים למישרי כי
רנשבורג
ע"ז ההיא דכל יום ויום
לפת ואחת של תרדין הלפת מבטל
האי גוונא אי לאו רב חיננא בריה דרבא
א] תוס'
נעשה גיעול לחבירו א] ומיהו ע"כ
טעם השמנונית מן הסכין ואין
צ ל
מפשרוניא קסבר ז כי אמר שמואל מליח
התרדין מקבלין טעם הימנו: כמכא.
אין ראיה משם דהא אפילו בשל בה
❖
הרי הוא כרותח הני מילי היכא דאינו נאכל
כותח. מי חיישינן שמא יפול מן
חטאת שרי לבשל באותה קדרה
❖
מחמת מלחו אבל האי כותחא הרי נאכל
הכותח במלח והוא לא ידע וימלחו
שלמים בסוף מסכת ע"ז והרי
לעזי רש"י
ממנו קדרת בשר: דחלא מאי. דרך
ממעט באכילתה דמתסרי לזרים
מחמת מלחו והני מילי חי אבל צלי בעי
ח
לתת חומץ לתוך התבשיל. מי חיישינן
ולנשים ולעבדים דאין נאכלת אלא
שנקטרוד"א
קליפה ואי אית ביה פילי כוליה אסור ואי
מוסף רש"י
ט
י
❖
[שנקטירו"ד]. רווי-דם.
שמא יפול מן הכותח בחומץ ויחזור
לזכרי כהונה וגם מפסלי ביוצא דהוי
מתבל בתבלין כוליה אסור אמר רב נחמן
לכי תיכול עלה כורא
ויתן ממנו לתבשיל: לכי תיכול.
טעם שני באיסור ועל כרחיך התם
דמלחא.
אמר שמואל ככר שחתך עליה בשר אסור
כשתמדוד לי עליה כור של מלח בשכרי
הוי טעמא משום דמין במינו
רבינו גרשום (המשך)
לאכלה והני מילי דאסמיק והני מילי דאבריה
אומר לך טעמו של דבר: האי. כותח
מדאורייתא בטל ברוב ובכלי מקדש
(שבת ד. וכעי"ז ערובין
דמחמת צלייה בלע: ואי
והני מילי דאסמכיה אבל קלישתא לית לן בה
הנופל במלח נראה וניכר מפני שהוא
אוקמוה אדאורייתא וקערות
לו. ולעיל יב.)
מתבל בתבלי כוליה אסור.
שמואל שדי ליה לכלביה רב הונא יהיב ליה
עב ולא בטיל אבל כותח הנופל בחומץ
שמשתמשין בהן בשר שהודחו במחבת
כלומר דמחמת תבלין
בולע: הני מילי דאסמיק.
לשמעיה מה נפשך אי שרי לכולי עלמא
ליתיה בעיניה וטעמא נמי לא יהיב
של חלב בכלי ראשון ושניהם בני יומן
(שבת שם)
כלומר דאסמיק הבשר
כותח בחומץ: שרייה רב חיננא.
יש לאסור אפילו אם נאמר לאו דוקא
שרי אי אסור לכולי עלמא אסור שאני רב
דכמכא.
מחיים שהכו הבהמה
(פסחים עו.)
באותו מקום ונצרר הדם:
אע"פ שהכותח מליח הוא: דאינו
עלו אלא אפילו נתבשלו אם השמנונית
הונא דאנינא דעתיה רבא אכיל ליה וקרי
כ
מליח הרי הוא כרותח.
והני מילי דאבריה. כלומר
נאכל מחמת מלחו. אינו נוח ליאכל
בעין על הקערות דהוי כסכין שלא
❖
ליה חמר בשר אמר רב נחמן אמר שמואל
שהדם נקבה להלחם:
מרוב מלח שבו עד ששורין ומדיחין
נתקנח דאסר בקונטרס ללשון אחר
והני מילי קלישתא אבל
אין מניחין כלי תחת בשר עד שיכלה כל
ל
סמיכתא לא. כלומר אם
אותו במים כעין מליחת בשר להצניע:
ואפילו אין שמנונית בעין אסור
הלחם קלוש ודאי הלך
מראה אדמומית שבו מנא ידעינן מר זוטרא
רבינו גרשום
נאכל מחמת מלחו הוא. כלומר נאכל
דהקערות נוגעות במחבת ונפלט
הדם בכל הלחם ופשט
משמיה דרב פפא אמר משתעלה תימרתו
במלחו הוא: קליפה. מלמעלה סביב:
טעם מזה לזה והוי טעם שני באיסור
איסורו בכל אבל סמיכתא
אבל קישות גריד ליה
שעבר הלחם קולפו
לפסקיה. כלומר גורד
מתקיף לה רב אשי ודלמא תתאה מטא
ואי אית ביה פילי. בקעים והוא
ועוד דלא דמי כלל לדגים שעלו
מלמעלה והשאר מותר:
קישות במקום חתך ואח"כ
צלי לא סגיא ליה בקליפה לפי שבולע
בקערה דהא כשהטעם שני של בשר
עילאה לא מטא אלא אמר רב אשי לית ליה
שמואל שדי להו לכלבא.
מותר לאוכלה בכותח:
דרך הנקבים וכולו אסור: ואי מתבל
ושל חלב נכנס במים מיד נאסרו
ד)
כלומר הככר שחתך עליה
קולסי דליפתא שרי.
תקנתא אלא משדא
ביה תרתי גללי מלחא
בשר: שאני רב הונא
כלומר סכין שחתך בה
בתבלין. התבלין שנתבשלו עמו
המים וחוזרין ואוסרין הקערות
ומשפייה
דאנינא דעתיה. כלומר
בשר ופסק בה קולסא
מרככין אותו ונוח לבלוע וכשנפל
והמחבת ואם האחד אינו בן יומו אז
ודאי לכ"ע שרי אבל הוא
דליפתא שרי למיכליה
אותו שהוא בן יומו מותר: אגב חורפיה בלע. יש ליזהר שלא
לכותח היה צמא לבלוע ובלע: שחתך עליה בשר. כשהוא חותך מן
לא יכיל למיכליה: אין
בכותח דאין בה חורפא כל
מניחין כלי תחת הבשר.
כך ולא בלע אבל דסילקא
הצלי: אסור לאכלה. מפני שהדם יוצא ונבלע בו: וה"מ דאסמיק.
לחתוך שומין כרישין ובצלים בסכין חולבת משום דחריפי טובא
כלומר תחת השפוד בשעת
לא דבלע: ואי פתק בהו
שהיה הבשר אדום שנקטרוד"א: והני מילי דאבריה. שנקב הדם
והיכא דחתך ונתנן בקדרה מלאה מים רותחת מותר בששים לבטל
צלייתו: משיעלה תמרתו.
דליפתא כו'. כלומר סכין
כלומר משיתחילו הפחמין
שחתך בה בשר וקודם
טעם הבלוע בירק ונפלט מן הסכין אבל חתכו בסכין של עובד
את הככר כלומר עבר מצדו לצדו עד שנראה משני צדדין:
(ב)
ƒ «ליכaוֹת תחתיו מפני
שנחתך סלקא חתך בו
מילי דאסמכיה. שהיה אותו מוהל היוצא מן
הכי גרסינן והני
כוכבים נעשה הירק כולו נבלה וצריך ששים לבטל הירק וצריך עיון
שמנו: דלמא תתאה מיטוי
דליפתא דמה שהיה בו
הבשר עבה אבל צלול לאו דם הוא: שדי ליה לכלביה. לההוא
אם הסכין מקונח ואין בן יומו אי חורפא דידהו מחליא לשבח
עילאה לא מיטוי. כלומר
טעם בשר בסכין העביר
תתאה דבקרוב לאור נצלה
הליפתא אחרי כן שרי
ככר: מה נפשך. דאיהו לא בעי למיכליה ולשמעיה ספי ליה
כדאמר גבי חלתית פרק אין מעמידין :
מהו לאנוחי כדא דמלחא בהדי כדא דכמכא א"ל אסור. אין
כל צרכו וכלה אדמומית
למיפסקיה סלקא ומיכליה
איסורא: דאנינא דעתיה. האי דלא אכיל ליה משום דאיסטניס
שבו אבל עליונה חתיכה
בכותח: מהו לאנוחי כדא
הוה ולאו משום איסורא: חמר בשר. יין הבשר: אין מניחין
לאסור מטעם זה להניח בתבה אחת כד של בשר אצל כד של
שאינה קרובה לאור כל
דמלחא. כלומר מילחא
כך אימא עדיין לא כלה
שמולחין בו בשר מהו
כלי. בי דוגי דלעיל : עד שיכלה. שיהא כל דמו
חלב דהתם נזהר יפה שלא יפול מזה על זה אבל הכא לא מסקי
אדמומית שבו: אלא אמר
לאנוחי גבי כדא דכמכא.
כבר נפלט ממנו: משתעלה תימרתו. שהבשר מעלה עשן.
אדעתייהו ליזהר שלא יפול מן הכותח במלח ולא ידע וימלח ממנו
רב אשי לית ליה תקנתא.
כלומר כמכא עשוי הוא
לישנא אחרינא שיהו הגחלים מעלין עשן שכל זמן שהדם שותת
בשר וכן דחלא כי דרך לתת חומץ בתבשיל וחיישינן שמא יפול מן
כלומר אין בו תקנה לשומן
מחלב ומיבעיא ליה מי
הכותח לתוכו ויחזור ויתן לתוך התבשיל: הני מילי דאינו נאכל
שמקבלין תחת השפוד
חיישינן אי מניחו גבי כדא
עליהן אינן אלא כבין והולכים אבל כשהשומן נוטף הן מעלין עשן.
עד שיזרוק בו בכלי
דכמכא דלמא נפל (טפה)
מחמת מלחו. הר"ר יעקב ישראל התיר פעם אחת גיגית מלאה בשר
לשון מורי: ודילמא תתאה מטא. צד התחתון של צד גחלים
מעט מלח שישכון הדם
[מיניה] במילחא ומולח
נצלה והעליון לא נצלה: תרי גללי דמלחא. בין על
שנמלחה יפה עם חתיכת נבלה ואמר דלא חשיב אינו נאכל מחמת
שבו למטה מן השומן:
בו בשר ובלע הבשר
ובתר הכי שפי ליה.
חלב שבמלח: דחלא מאי.
הבשר ובין בתוך הכלי והדם נגרר אצל המלח לשוליים:
מלחו אא"כ נמלח כעין עבוד כדאמר פרק כלל גדול
כלומר אחר שיהיה הדם
כלומר חלא שחולטין בו
האי מאן דמלח בישרא בשבת חייב משום מעבד ומוקי לה דבעי
ומשפייה
למטה מן השומן יריקנו
בשר: האי אית ליה
לאורחא אבל לביתא לא משוי איניש מיכליה עץ ובקונטרס נמי פירש אינו נאכל מרוב מלח שבו עד ששורהו ומדיחו במים כעין בשר
מכלי אל כלי השומן
איסורא בעיניה. כלומר
וישאר הדם בכלי ומה
במלח [איתא] איסורא
שמולחים להצניע וקשיא לר"ת דאטו הנהו אטמהתא דאימליחו בגידא דנשיא בי ריש גלותא בפרק גיד הנשה דמייתי עלה
שיריק מכלי אל כלי הוא
בעיניה אבל בחלא ליתא
מליח הרי הוא כרותח וכי נמלחו לאורחא וכן קערה שנמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח וההיא פינכא דהוה בי רבי
מותר דודאי אין בו דם:
לאיסורא בעיניה דנימס
בחלא: ההוא בר יונה
אמי וכן רב מרי דאימלח ליה בשר שחוטה בהדי טרפה בסמוך אטו כל הני הוו לאורחא או להצניע כפי' הקונטרס ואור"ת דכל מליחות
דנפל לכדא דכמכא. חי
שאנו עושין לקדרה חשיבי אין נאכלין מחמת מלחן מדפירש בהלכות גדולות דשיעור מליחה כשיעור צלייה משום דמליח הרי הוא כרותח
נפל לא צלי ולא מבושל
דצלי וכן משמע בהקומץ רבה דקאמר טעמא דמעטיה קרא הא לאו הכי [הו"א] דם ליבעי מלח והא נפק ליה מתורת
אבל מליח היה: הני מילי
דאינו נאכל מחמת מלחו.
דם דאמר רב יהודה דם שמלחו אינו עובר עליו אלמא מליחת קדשים הוי אין נאכל מחמת מלחו מדפטר דם שמלחו כמו דם שבשלו
כלומר דמלוח יותר מדאי
דאמרינן התם דאין עובר עליו וקאמר התם רבה על מליחת קדשים וכן לקדרה אלמא למליחת קדרות צריך שלא יהו נאכלים מחמת מלחן ה):
דאין כל אדם יכול לאוכלו
תרי גללי דמלחא ומשפייה.
שהדם נגרר אצל המלח בשולים ואפילו למ"ד אפשר לסוחטו אסור יש להתיר כאן ולא
מפני מלח שבו: אבל
האי נאכל מחמת מלחו.
אמרינן מיד כשנוטף השומן מן הבשר נאסר מחמת דם המעורב בו ושוב לא יועיל לו תרי גללי דמלחא דכיון שהדם נפרש
כלומר האי בר יונה לא
ממנו לגמרי אין נשאר בו טעם ואפילו משהו דכך היו בקיאין בדבר (ג) המותר ולא דמי לאפשר לסוחטו דלעיל דהתם אין האיסור יוצא
היה מליח ביותר ולא בלע
לגמרי אלא שמתבטל ועכשיו אין להתיר על ידי תרי גללי דמלחא לפי מה שפירש בהלכות גדולות דדוקא נקט תרי גללי אבל הרבה
חי: והני מילי חי אבל
צלי בעי קליפה. כלומר
מלח
פוסק
כח הדם ואין אנו בקיאין
בדבר שלא להרבות ושלא
למעט:
דגים