כל הבשר פרק שמיני חולין
קטו.
מסורת הש"ס
תורה אור השלם
מעשה שבת. כגון המבשל בשבת ליתסרו באכילה לכל ישראל דהא
אלתחת ובזבחים בפ"ב דפליגי תנאי גבי ולקח הכהן מדם
א)
1. וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת
ב) ג)
הזהרתיך לתעבו ולהתרחק ממנו ואנן תנן במזיד לא יאכל הוא משום
החטאת באצבעו ונתן דאיכא דמוקי אצבע אשלפניו אולקח ולא
כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם
מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת כִּי
קנס אבל אחרים אוכלין בפ"ק : ליתסרו. הזרעים והדישה
אנתינה של אחריו ואיכא דמוקי לה אנתינה של אחריו ולא אלקיחה
ד) ה)
כָּל הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה
דהא הרחקתיך מהם כל הנך דקאמר ליתסרו באכילה ובהנאה קאמר
דלפניו ואיכא דמוקי לה אתרוייהו היינו טעמא דפשטיה דקרא
וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא
ו)
דליתסרו: הני לא כ"ש. אבל בבשר
משמע טפי אלקיחה דלקמיה ואשכחן
מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ:
שמות לא יד
בחלב לא אמרינן האי ק"ו דהא כתיב
בדוכתא אחרינא ולקחת מדם הפר
מעשה שבת ליתסרו דהא תיעבתי לך
ז)
2. לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ
לא תאכל כל שתיעבתי לך ומסתברא
ונתת על קרנות המזבח באצבעך
הוא אמר קרא כי קדש היא לכם היא
כִּלְאָיִם פֶּן תִּקְדַּשׁ
1
הַמְלֵאָה הַזֶּרַע אֲשֶׁר
דאיסורא דקרא עליה קאמר דהא
דהוי אצבע אנתינה והשתא פליגי
קדש ואין מעשיה קדש חורש בשור ובחמור
ח)
תִּזְרָע וּתְבוּאַת הַכָּרֶם:
דחד מוקי אלקיחה כמשמעותיה דקרא
אכיל תועבה גופה אבל האי לא אכיל
דברים כב ט
וחוסם פי פרה ודש בה ליתסרו דהא תיעבתי
ט) י)
החרישה עצמה אלא הבא ממנה
וחד מוקי לה אנתינה דיליף סתום מן
3. אֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ
לך הוא השתא ומה שבת דחמירא מעשיה
בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ
והחוסם והדש נמי לאו חסימה גופה
המפורש ולא בעי נמי לאוקומי
כִּלְאַיִם שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע
מותרים הני לא כל שכן א] כלאי זרעים
קאכיל אלא מעשה הבא על ידה
אלקיחה דלא שייך לקיחה אאצבע אלא
כִּלְאָיִם וּבֶגֶד כִּלְאַיִם
❖
ליתסרו דהא תיעבתי לך הוא מדגלי רחמנא
וילפינן משבת דאין הבא מכחה קדש:
בדעבד אוזן לשפת המזרק והך דמוקי
שַׁעַטְנֵז לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ:
ויקרא יט יט
כלאי זרעים. הן עצמן תועבה וליתסרו:
גבי כלאי הכרם פן תקדש פן תוקד אש
אתרוייהו אלקיחה משום משמעותא
2
4. אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא
כלאים. אסירי לגבוה דתניא שור או
ואנתינה דיליף נמי מן המפורש ה)וצריך
מכלל דכלאי זרעים שרו ואימא כלאי כרם
וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם כִּי
הגהות הב"ח
כשב או עז ד) פרט לכלאים בגמרא
עיון כל היכא דאמר מקרא נדרש לפניו
אִם צְלִי אֵשׁ רֹאשׁוֹ עַל
אסורין בין באכילה בין בהנאה כלאי זרעים
(א) תוס'
כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּוֹ:
דהשוחט : אותו ואת בנו.
ולאחריו אם נוכל ליישב שלא יקשה
❖
מדשרי (ב) ד"ה
באכילה אסירי בהנאה שרו איתקוש לכלאי
שמות יב ט
אינו אלא מחוסר זמן שהיום אסור
למה ידרשנו לפניו ולאחריו יותר
❖
בהמה דכתיב 3 בהמתך לא תרביע כלאים
לאסור
ומחר מותר: שילוח הקן ליתסר.
מאותם שאין להם הכרע: (לעיל)
כל שתיעבתי לך הרי הוא בבל
שדך לא תזרע כלאים מה בהמתך היוצא
שיטה מקובצת
כגון נטל את האם מעל הבנים ובא
ממנה מותרת אף שדך היוצא ממנו מותר
תאכל.
וא"ת היאך אנו אוכלין
לפנינו וחייבנוהו לשלח כדתנן לקמן
א] כלאי זרעים ליתסרו.
הגהות מהר"י
נ"ב עי' תוס' בכורות דף
וכלאי בהמה גופייהו מנא לן מדאסר רחמנא
משלח ואינו לוקה תאסר
אילים אפילו סירסן עובד כוכבים מ"ש
לנדא
❖
נד ע"א:
לאכילה עולמית דהא נעבדה בה
מבשר בחלב וי"ל מדאסר רחמנא
כלאים לגבוה מכלל דלהדיוט שרי אותו
[א] תוד"ה
עבירה: לא אמרה תורה שלח לתקלה.
מעוך וכתות לגבוה מכלל דלהדיוט
ואת בנו ליתסר מדאסר רחמנא מחוסר זמן
וכאן הרי אמרה שלח דכתיב
שרי [א] וא"ת צורם אוזן בכור ליתסר
רבינו גרשום
לגבוה מכלל דלהדיוט שרי שילוח הקן
לא תקח האם והדר שלח תשלח
אפילו צרמו עובד כוכבים וי"ל
מדאסר רחמנא כלאים
ליתסר לא אמרה תורה שלח לתקלה אמר
דאם לקחת אותה חזור ושלחה ואם
(א) דשרי רחמנא קדשים שהוממו כצבי
לגבוה. והיכן אסר רחמנא
ריש לקיש מנין לבשר בחלב שאסור ת"ל
שור או כשב פרט
היתה אסורה לא היה אומר לך
ואיל א"כ אינו דבר מתועב ו):
לכלאים: מדאסר רחמנא
4 אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל שאין
היא
❖
קדש ואין מעשיה קדש. וא"ת
שלחנה ויכשלו בה בני אדם וה"ה
מחוסר זמן לגבוה. דכתיב
תלמוד לומר מבושל מה תלמוד לומר
ואימא למשרי בהנאה אבל
דמצי למימר נמי בכל הני מה שבת
מיום השמיני והלאה:
מבושל לומר לך יש
לך בשול אחר שהוא
באכילה אסירי כדפריך בסמוך גבי
דחמירא כו' ומיהו מידי דמשכח
הגהות מהר"ב
זרעים וי"ל דהיתר הנאה נפקא לן
פירוקא מגופיה לא יליף מאחריני
כזה ואי זה זה בשר
בחלב א"ל רבי יוחנן
רנשבורג
מלכם כדאמר במרובה
לישנא אחרינא שילוח הקן ליתסר
כעורה
א] תוד"ה
ובאלו נערות אפילו לרבי
כל שילוח הקן ליתסר האם לעולם
יוחנן הסנדלר דאוסר במבשל בשבת וקצת תימה לרבי יוחנן למה ליה
ואפילו שלחה דהא כל שתיעבתי לך הרי הוא לך לעולם בבל תאכל והרי
למימר מקדש דמעשה שבת אסירי תיפוק ליה מכל שתיעבתי והיתר
אסרתיה לך באותה שעה וזה נראה לי עיקר דהא לא קאמר רב אשי דכל
חורש
בשור וחמור וחוסם פי פרה ודש בה
הנאה מלכם ז):
דבר שנעבדה בו עבירה ומתחלה הוא מותר אסור דאם כן החורש בשור
ב] בא"ד
ליתסרו. פי' השור והחמור ויש ספרים דגרסי השתא לגבוה שרו
וחמור והמרביע כלאים והחוסם יאסרו הבהמות ואנן לא פרכינן
מינייהו מידי אלא מן היוצא מהן: שהוא כזה. שאסור באכילה כזה:
להדיוט מבעיא א] ולגבוה מנא לן דשרו דכתיב ומיד בן נכר
לא תקריבו את לחם אלהיכם מכל אלה מכל אלה אי אתה מקריב
כעורה
פי' מעוך וכתות ונתוק וכרות אבל אתה מקריב קדשים שנעבדה בהן עבירה וא"ת הזרעים והדישה ליתסרו דמקרא דאלה על כרחך לא
מישתרו לגבוה אלא בעלי חיים דאי כל מילי א"כ כל מעשה שבת נמי תיפוק ליה מאלה ול"ל היא קדש וי"ל דלא שייך (ב) מכל שתיעבתי לך
הזרעים והדישה דלא תחסום אסור משום בהמה וכן לא תחרוש ולא משום חרישה וזריעה דאפילו בלאו חרישה אסור להנהיג בשור וחמור
ב] וא"ת ובסמוך בסוגיין פריך שילוח הקן ליתסר תיפוק ליה דאף לגבוה שרי מהאי קרא דאלה וי"ל דקרא דאלה בבהמה כתיב ולא בעופות
ועוף מבהמה לא אתי משום דאין גדלות וקטנות פוסל בבהמה כמו בתורים ובני יונה ח) וא"ת למה לי קרא דאלה הא מדאיצטריך קרא
בפרק כל האסורין מן הבהמה להוציא הרובע והנרבע מכלל דשאר קדשים שנעבדה בהן עבירה לא אסירי מכל שתיעבתי וכי
תימא דלא אתא מן הבהמה אלא לאשמעינן מכלל דלהדיוט שרי ולא מיתסר מכל שתיעבתי מ"מ נילף חורש בשור וחמור וחוסם פי פרה
בק"ו מרובע ונרבע דבמיתה ושרי להדיוט וי"ל דאי לאו אלה הוה אסרינן להו מדכתיב מן הבקר כי היכי דממעטינן מיניה נעבד ואית ספרים
דגרסי ומה שבת דחמירא אמרת היא קדש ואין מעשיה קדש הני לא כל שכן וכן גריס בקונטרס ופי' דבבשר וחלב לא אמרינן האי ט)קושיא
דמסתברא דכל שתיעבתי עליה רמינן דקא אכיל תועבה גופה אבל האי לא אכיל החרישה עצמה וכן חוסם לאו חסימה גופה קאכיל אלא
הבא על ידה ממנה וילפינן משבת דאין הבא מכחה קודש וקשה דלמה לא יחשב בישול של שבת תועבה גופה כמו בישול של בשר בחלב
ונראה דהיינו טעמא משום דבבשר בחלב הבישול ניכר אבל מעשה שבת אין ניכר שנעשה בשבת ואותו ואת בנו ושילוח הקן דפריך ליה
מינייהו צ"ל דניכר בהם האיסור יותר ממה שניכר בחורש בשור וחמור וחוסם פי פרה ודש בה: פן תקדש פן תוקד אש. וא"ת והא איצטריך
לאשמועינן דמצותו בשריפה הא כלאי זרעים אין מצותן בשריפה אבל בהנאה אסירי וי"ל דבלאו הכי פריך שפיר א"נ ליכתוב פן תשרף
ומדכתיב תקדש משמע דאתא לאסור הנאה כקדש: כלאי זרעים באכילה אסירי בהנאה שרו. וא"ת לקמן גבי מעביר
עציץ דלא מיתסר כי אם בהוסיף מאתים אבל לא הוסיף שרי באכילה מדכתיב תרי קראי המלאה והזרע נימא ה"מ בהנאה אבל באכילה
אסירי מכל שתעבתי לך כדבעי למימר הכא וי"ל דמאחר דאשכחן כלאי זרעים דשרו באכילה דאיתקוש לבהמה וכלאי הכרם אסורין אם כן
סברא הוא בלא הוסיף כיון דלא מיתסר לגמרי כשאר כל כלאי הכרם יש לו להתיר אף באכילה כמו בכלאי זרעים: מדאסר רחמנא
כלאים לגבוה מכלל דלהדיוט שרי. וא"ת ודלמא איצטריך קרא להקדישה ואח"כ הרביעה כלאים כדאמר פרק כל האסורים גבי
טרפה דאיצטריך לאסור לגבוה היכא דהקדישה ואח"כ נטרפה וי"ל דמ"מ הכא אי אתינן למיסר של הדיוט מכל שתעבתי לך כ"ש דלגבוה
אסירא מכל שתעבתי לך אע"ג דהוקדש תחלה וכן י"ל גבי אותו ואת בנו בסמוך אי נמי מדגלי לך בטרפה שאין חילוק ה"ה בכלאים
ומחוסר זמן: מדאסר רחמנא מחוסר זמן לגבוה. דכתיב ומיום השמיני והלאה ירצה דאמר לעיל בפרק אותו ואת בנו
נתקו הכתוב ללאו דאותו ואת בנו לעשה: לא אמרה תורה שלח לתקלה. תימה דשרינן הכא מהא סברא בלא שום קרא ובסוף פרק שני
דקדושין גבי צפרי מצורע דריש כל צפור טהורה תאכלו לרבות המשולחת וזאת אשר לא תאכלו לרבות השחוטה ופריך ואיפוך אנא
ומשני רבא לא אמרה תורה שלח לתקלה והשתא למה לן קרא י) דכל צפור טהורה תאכלו להתיר דהכא שרינן מהאי טעמא שילוח הקן
וי"ל דהתם כיון דכתיב לא תאכלו לאסור האחת הוה אמינא דאידך נמי אסירא משום דאתקוש צפרים אהדדי ולא הוה שרינן מטעם דלא אמרה
תורה שלח לתקלה אי לאו דאיכא עדיין יתורא דכל צפור טהורה תאכלו ולא דמי לכל שתעבתי לך דהכא דלא כתיב בהדיא אשלוח
הקן ומהך סברא איכא לאוקומי במילי אחריני:
שאין ת"ל מבושל. לית ליה לר"ל הנך דרשות דדרשינן בסוף פרק כל שעה מינה צלאו ואח"כ בשלו או לשאר משקים כו':
בשני