30/231

קיז:

כל

הבשר פרק שמיני

חולין

עין משפט

מסורת הש"ס

נר מצוה

תרי

מיעוטי כתיבי. תימה דבחד סגי וכן לעיל גבי העזים

ח) מיעוטי כתיבי.

אפילו למ"ד בעלמא מלמדין הני אין מלמדין

קכג א מיי' פי"ח מהל'

א) [יומא ס.], ב) זבחים מג.

(דף קיג: ): חד למעוטי מנותר וחד למעוטי מטומאה.

[מו. יומא ס.], ג) (מעילה

פסולי המוקדשין

דמיעוטי כתיבי בהו דמשמע הני ולא אחריני: תלתא קראי בדם.

ע)

יז) [טהרות פ"א מ"ד],

הלכה יז:

לכם לכפר הוא: לנותר. שאם נתותר ושגג בין בדם ובין בנותר

תימה דלנותר וטומאה סגי בחד מיעוטא דילפינן מהדדי חלול חלול

קכד ב מיי' פ"ב מהל'

ד) [טהרות שם] לעיל ל.

ואכלו אינו חייב אלא משום דם: מטומאה. אם אכלו בטומאת

אף לקולא פ) כדמוכח בסוף פרק בית שמאי בזבחים (דף מה:):

מעילה הלכה יא:

[ע"ש בתוס' ד"ה והתנן],

קכה ג מיי' פי"ח מהל'

ה) [תוס' פ"ח ה"ו לקמן

הדרן עלך כל הבשר

הגוף אינו חייב אלא משום דם: אבל

קכא.], ו) [ע' תוס' לקמן

פסולי המוקדשין

העור

והרוטב. משום דתנן פרק

מפגול לא צריך. למעוטי דשאםט) היה

מיעוטי כתיבי הכא כתיב ושמו התם כתיב

הלכה יז:

קכא. ד"ה ר' יהודה וכו'],

קכו ד מיי' שם הל"ז:

בהמה המקשה (לעיל דף

הזבח פגול ואכל מדמו פשיטא לן

ז) [מנחות ע: לקמן קיט:],

2הערופה א)ותלתא קראי ל"ל בדם חד למעוטי

א ה מיי' פ"ד מהל'

ח) [צ"ל תרי מיעוטי וכן

דאין בו משום פגול: דתנן כל שיש

עז.) אשליא ואינה מטמאה טומאת

מנותר וחד למעוטי ממעילה וחד למעוטי

איתא בכל מקום], ט) [צ"ל

טומאת אוכלין הל"ד:

לו מתירין. שדבר

אוכלין ולא טומאת נבלות תנא העור

אחר מתיר אותו

ב ו מיי' פ"א מהל' שאר

שאם. רש"ל], י) [דף קכא.],

ג מטומאה אבל מפגול לא צריך קרא ב) דתנן

כ) [לעיל עז:], ל) [לקמן

והרוטב ומאי דאפסקיה משום דתנא

בין שהוא מתירו לאדם כגון בשר

אבות הטומאה הל"ז:

כל שיש לו מתירין בין לאדם ובין למזבח

ג ז מיי' פ"ב מהל' טומאת

קכא:], מ) צ"ל כבשר,

פרק בהמה המקשה

קדשים שהדם מתירו לכהנים

(לעיל דף עד.)

נ) בס"א: ועצמות, ס) שייך

אוכלין הל"ו ופ"ג הל"ד:

חייבין עליו משום פגול ודם גופיה מתיר הוא:

מצא בה בן ט' חי טעון שחיטה

בזריקתו ובין שיש לו מתירין למזבח

ד ח מיי' פ"ב מהלכות שאר

לדף שאח"ז, ע) [ע"ש מ"ש

❖

שם על הגליון], פ) [ועיין

הדרן עלך כל הבשר

אבות הטומאה הל"א:

וחייב באותו ואת בנו תנא אח"כ

ולא לאדם כגון עולה שדמה מתירה

היטב תוס' קדושין ג: סוף

אותו ואת בנו ואיידי דאיירי ביה

למזבח דאם לא נזרק דמה אין אבריה

ד"ה ואשה בפחות וכו' וראוי

העור והרוטב והקיפה והאלל והעצמות

בשחיטה שאינה ראויה תנא בתריה

נקטרים כדכתיב (ויקרא יז) וזרק

ליישב], צ) [כלומר דתנא נמי

ג)

שיטה מקובצת

ביה שחיטה שאינה ראויה

כסוי הדם ואיידי דתנא בכסוי הדם

הכהן את הדם על מזבח ה' והדר

והגידין והקרנים והטלפים מצטרפין

צ)

א] על כל זרע זרוע אשר

תוי"ט], ק) עיין ברש"א,

והקטיר החלב לריח ניחוח: חייבין

ונוהג בחיה ובעוף תנא גיד הנשה

❖

לטמא טומאת אוכלין אבל לא טומאת

יזרע כדרך: ב] טומאת

ר) [לקמן קכא.],

עליו משום פגול. אם פיגל את הזבח

דנוהג בחיה ולא בעוף ואיידי דאיירי

אוכלין קרי טומאה קלה

נבלות ד)כיוצא בו השוחט בהמה טמאה לעובד

דאינה מטמאה אדם וכלים:

באחת מארבע עבודות הדם ואח"כ

ביה בירך שנתבשל בה גיד הנשה

כוכבים ומפרכסת מטמאה טומאת אוכלין

ג] אבל מצטרפת להשלים

תורה אור השלם

אכל מן הבשר שהיה בכלל היתר

בבליעת איסור תנא כל הבשר ובתריה

לכביצה לפי שדרך לאכלה:

אבל לא ח טומאת נבלות עד שתמות או עד

הדם או מן האימורים שאף הן בהיתר

הדר לעניינא קמייתא:

ד] והקרנים משום שומר

1. וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד

האלל. איכא דמפרש בגמרא

שיתיז את ראשה ריבה לטמא טומאת אוכלין

מפרש בגמ' כל שחותכן:

וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל

הדם חייב כרת אבל כל דבר שאין אחר

ה] ומיהו באנפי נפשייהו

ממה שריבה לטמא טומאת נבלות ר' יהודה

בְּשָׂרוֹ וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן

ה)

אף מרטקא ופי'

מתירו אלא הוא מתיר עצמו כגון הדם

(א) ק)

לאו אוכלין נינהו אבל

אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת

אומר האלל המכונס אם יש בו כזית במקום

בקונטרס גיד הצואר ואי תנא גידין

והקומץ והקטורת ומנחת כהנים שכולה

מצטרפין להשלים הס"ד:

הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ וְשָׂמוֹ

אחד חייב עליו: גמ' תנינא להא דת"ר

ו] כיוצא בו יש עוד שהוא

אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ: ויקרא ו ג

כליל אין חייבין עליהם משום פגול

ולא מרטקא הוה אמינא דמרטקא

ו)

מטמא: ז] שחיטה מעלייתא

2. וְכֹל זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא

משום דעיקר פגול בשלמים כתיב

שהיא קשה לא מצטרף דלא הוי בכלל

שומרים לטומאה קלה ולא שומרים לטומאה

היא דאשכחן: ח] והכי

הַקְּרֹבִים אֶל הֶחָלָל יִרְחֲצוּ

ומינייהו ילפינן מה שלמים יש להם

שאר גידים ואי תנא אלל ה"א שאר

תניא בגמרא נחרה אין

חמורה שומרים לטומאה קלה מנלן דתנא

אֶת יְדֵיהֶם עַל הָעֶגְלָה

בה: ט] ובטהו' לישראל

הָעֲרוּפָה בַנָּחַל:

מתירין לאדם ולמזבח חייבין עליהם

גידים מטמו אפילו טומאת נבילות

דבי רבי ישמעאל על כל זרע זרוע א] כדרך

ז)

או לעובד כוכבי' לא

דברים כא ו

הקרנים.

בגמרא ר)

משום פגול אף כל כו':

בצירוף:

איצטריך: י] דה"ל עשאה

3. וְכִי יִפֹּל מִנִּבְלָתָם עַל

שבני אדם מוציאין לזריעה חטה בקליפתה

הדרן עלך כל הבשר

גיסטרא: יא] ואחשביה

מפרש מקום שחותכו ויוצא דם:

כָּל זֶרַע זֵרוּעַ אֲשֶׁר יִזָּרֵעַ

ושעורה בקליפתה ועדשים בקליפתן ולא

והטלפים. ול"ג וצפרנים דלא

טָהוֹר הוּא: ויקרא יא לז

שכנסו לא בטיל וחשיב

העור והרוטב. העור של בהמה

4. וְכִי יָמוּת מִן הַבְּהֵמָה

כבשר נבלה וחייב עליו אם

שומרים לטומאה חמורה מנלן דתנו רבנן

שייכי אלא בעוף

שחוטה כגון פחות מכביצה

נגע בו ונכנס למקדש או

אֲשֶׁר הִיא לָכֶם לְאָכְלָה

בנבלתה ולא בעור

שאין עליו כזית בשר

אכל קדש: יב] ששומרי

ומתניתין לא איירי במילי דעוף מדלא

בשר ועורה אדוק בה ומשלימה

הַנֹּגֵעַ בְּנִבְלָתָהּ יִטְמָא עַד

❖

האוכל מצטרפין עמו

ויקרא יא לט

הָעָרֶב:

יכול

קתני והחרטום כדקתני במשנה

לכביצה מצטרף מפני שהוא שומר

לכביצה: יג] כשכותשין

ב]:

ואפשר דגרס וצפרנים וחרטום דלא פירש הכא

דמייתי בגמרא (שם)

ובגמרא ילפינן שהשומרים מצטרפין לטומאה קלה טומאת אוכלין

אותה במכתשת: יד] המלאי

שבשבלין: טו] מכלל

רוטב. גלייר"א שאינה אוכל לקבל טומאה בפני עצמה אבל מצטרפת

[פירש] במשנה אחריתי ועל צפרנים מפרש בגמרא מקום המובלע

הגהות הב"ח

דקליפה החיצונה הויא

להשלים ג] לפי שדרך לאוכלה כשהיא קרושה על הבשר: הקיפה.

בבשר ועל טלפים לא מפרש מידי ואפשר דבטלפים אף מה שאין

(א) תוס' ד"ה האלל וכו'

שומר וכן עדשים: טז] והדר

שומר

לטומאה קלה

תבלין והן עצמן לאו אוכלין חשיבי אבל לאצטרופי מצטרפין:

מובלע בבשר צריך לבשר טפי מבצפרנים:

בגמ' מרטקא כצ"ל ותיבת

תני דמטמא במאי איטמי

❖

אף נמחק:

ליה: ועוד וכו' כן כתוב

מנלן דתנא דבי רבי ישמעאל וכו'. יז] ולהוציא ולהכניס לא אצטריך

והאלל. בגמרא [קכא:] מפרש: והעצמות. שיש בהן מוח והוא אוכל

בקצת פירושי רש"י ז"ל:

חטה

בקליפתה.

והעצם שומר לו לפיכך מצטרף עמו: והקרנים. ד] מפרש בגמרא י)

דמטמי דמיד נפיק כדמסיק וכי אצטריך לצירוף:

יז] ולהכניס ולהוציא לחוד

❖

והא דאמר בסוף כתובות (דף קיא:) חטה שנקברה ערומה ה"ק

כל שחותכו ויוצא מהם דם אצל עיקרן מלמטה שהן רכין ומיהו

לא איצטריך דמטמא דמיד:

לעזי רש"י

באנפי נפשייהו לאו ה] אוכלא נינהו: והטלפים. משום שומר:

אף כשנקברה ערומה יוצאה בכמה לבושים:

❖

גלייר"א. ליחה.

ולא שומר לטומאה חמורה מנלן. וא"ת ל"ל קרא דמזרעים

אבל לא טומאת נבלות. אם מנבלה הן אין מטמאין ואין מצטרפין

רבינו גרשום

לא אתי שכן טומאתן מרובה כדפריך בסמוך וי"ל דס"ד לרבויי

לכזית להשלים שיעור נבלה לטמא דתניא כ)בנבלתה [ויקרא יא] ולא בעצמות

בהן ועכשיו לא הוו תרומת

מוסף רש"י

ולא בגידים ולא בעור ואע"ג דשומר הויא אין שומר מצטרף

מריבויא דיטמא וא"ת דאמר בפרק כל שעה (פסחים דף לג:) ענבים

הדשן ובגדי כהונה שני

שנטמאו דורכן פחות פחות מכביצה דקסבר משקין מפקד פקידי

לטומאה חמורה כדמפרש בגמרא וכן קיפה ורוטב לאו מנבלה

תרי מיעוטי כתיבי. לומר

כתובים הבאין כאחד: תרי

שאין למדין מהן (זבחים

מיעוטי כתיבי. כלומר בהני

ולא נטמאו המשקין עם האוכל ואמאי לא נטמאו בנגיעת הטומאה

נינהו ואלל וגידים לאו בשר הן אבל אוכלין בעלמא הוו בהדי

מו.). כתיב ושמו. מדהוה

תרתי מועלין בהן אבל

בשר: כיוצא בו. יש ו] שהוא מטמא טומאת אוכלין להיות

לקליפה משום שומר וי"ל דאין שם משקין עליהם עד שיצאו לחוץ:

ליה למכתב ושם וכתיב

לאחריני לא מועלין בהן:

מקבל טומאה מן השרץ ומטמא אוכלין אחרים ואינו מטמא

שומר

ושמו, לזה ולא לאחר (שם).

אלא תלתא קראי דכתיב

הערופה. זו ולא אחרת

בדם למה לי כלומר תלתא

מאליו טומאת נבלות לטמא אחרים: השוחט בהמה טמאה לעובד כוכבים. ודוקא ישראל ודוקא שחיטה ודוקא טמאה

כזו (שם) דה"א קמייתא

מעוטי דכתיב ביה למה

ודוקא לעובד כוכבים ישראל ששחט בהמה טמאה לצורך עובד כוכבים ועודה מפרכסת אף על גב דלא חזיא לעובד

יתירא הוא, לומר לך הני

לי חד למעוטי מנותר

כוכבים דבמיתה תליא מילתא לבני נח ולא שריא להו שחיטה עד שתמות אפ"ה הואיל וישראל שחט שחיטה מעלייתא היא ז] ואשכחן

הוא דמועלין בהן לאחר

כלומר האוכלו כדאמרינן

שנעשית מצותם אבל אחריני

לעיל אבל מפגול לא צריך

לגבי ישראל דשחיטה שריא לגביה בטהורה הלכך משויא ליה מחשבתו אוכלא בשחיטה אף בטמאה לעובד כוכבים אבל עובד כוכבים

לא (מעילה יא:). ותלתא

קרא כלומר (דחייבין) [דאין

בשחיטה לא משויא ליה מחשבתו אוכלא דלא אשכחן שחיטה לגביה וכן ישראל בנחירה לאו אוכלא משויא לה דלא אשכחן נחירה גביה

קראי. לכם לכפר הוא

חייבין] עליו משום פגול

והכי תניא ח] ל) נחרה אין בה טומאה של כלום ובטהורה לישראל ט]לא איצטריך למתני דכ"ש דהויא אוכלא מיד בשחיטתה וטמאה לישראל

(זבחים מו.). חד למעוטי

דתנן כל שיש לו מתירין

מנותר כו'. שאם אכל דם

כו' לאדם קומץ דמתיר

לא משויא ליה אוכלא דבטלה מחשבתו: אבל לא טומאת נבלות עד שתמות. דהא וכי ימות מן הבהמה כתיב (ויקרא יא): עד שיתיז

נותר בשוגג אינו חייב אלא

שירי מנחה לכהנים אחר

את ראשה. דהוה ליה י] גיסטרא ונבלה היא דחשובה מתה ואפילו היא מפרכסת: ריבה. הכתוב לטמא טומאת אוכלין ממה שריבה

אחת משום דם, וכן אם אכל

הקטרתו למזבח. [למזבח

כו' דהא איכא כל הני דלגבי אוכלין אוכלא נינהו ונבלה לא מיקריא אע"ג דשייכי בה: המכונס. הנאסף במקום אחד דהואיל ואחשביה

דם קדשים בטומאת הגוף

דהיינו] הדם שאין מקטיר

שהיא בכרת אינו חייב אלא

יא] לא בטיל וחשיב מ) הבשר נבלה וחייב עליו אם נגע ונכנס למקדש או אכל קדש: גמ' תנינא. במתניתין דעור עצמו נ) אין מצטרף

אימורין עד שיזרוק הדם:

סליק פירקא

אחת משום דם, וכן אם

לכזית דנבלה אע"ג דשומרין הן: להא דתנו רבנן שומרין. יש לטומאה קלה יב] ששומרין האוכל מצטרפין לכביצה לטומאת אוכלין

העור והרוטב כו'

שגג בדם והזיד באחת מאלו

פטור מכרת (יומא ס.) לכם,

אבל לא לכזית דנבלה שהיא טומאה חמורה לטמאות אדם וכלים: על כל זרע זרוע. לגבי טומאת אוכלין כתיב ואע"ג דבההוא

כולן מפרש

כשאר חולין ולא כקדשים,

לקמן מצטרפין לטומאת

קרא טהור הוא כתיב ביה טעמא משום דלא הוכשר דסמיך ליה וכי יותן מים על זרע דהוכשר טמא הוא: קליפה. הוא שומר

לכפר לכפרה נתתיו כקדשים

אוכלין לכביצה אבל לא

לאוכל והיא קליפה החיצונה החופה אותה בעודה שבולת אבל הנושרת כשכותשין יג] במכתשת אוכל גמור הוא מדתנן לקמן (דף קיט:)

ולא לדבר אחר כקדשים אלא

טומא' נבלות לכזית. כיוצא

כחולין, ולא יתחייבו עליו

בו השוחט בהמה טמאה

המלאין שבשבלין לא הוו שומר מכלל דהויא שומר וכן עדשין אותה קליפה שהעדשה חבויה לתוכה שאין מקפידין עליה בשעת

יד]

טו]

משום טומאה, והוא למעוטי

לעובד כוכבים כו' כלומר

זריעה אלא בשעת אכילה ומשום הכי נקט אשר יזרע: ס) מאי קאמר. רישא קתני ולא בעור אלמא לאו נבלה מיקרי ופחות

ממעילה כדאמרן (זבחים

אע"פ שעדיין מפרכסת

מכזית לאו שיעורא הוא והדר תני דמטמא טז]: ועורה משלימו לכזית. ואשמעינן דאין שומר מצטרף לטומאת נבלות:

שם). אבל מפגול לא

מטמא טומאת אוכלין:

צריך קרא. למעוטי שאם

תנינא להא דת"ר שומרין

יכול

אכל דם מפיגול ממילתא

לטומאה קלה כלומר תנינא

אחריתי נפקא לן דפטור מכרת דפיגול (יומא שם). בין לאדם בין למזבח. שאחרים מתירין אותן או לאכילת אדם, כגון

במתניתין מה דת"ר במקום אחר שומרין לטומאה כו' כלומר שומר מצטרף לאוכלין לטמא טומאת אוכלין שהוא (חשוב)

טומאה קלה: ואין מצטרף לטומאת נבלות שהיא טומאה חמורה שמטמא במשא. מנלן דשומר מצטרף לטומאה קלה דתנא בשר הקדשים הנאכל שתלוי בזריקת הדם, שכל זמן שלא נזרק אסור באכילה, כדכתיב ודם זבחיך ישפך והדר והבשר תאכל, או

דבי ר' ישמעאל כו' חטה בקליפתה ושעורה בקליפתה זהו שומר: ולא שומר לטומאה חמורה מנלן. כלומר דאין מצטרף מתירין למזבח, כגון אימורין שזריקת הדם מכשרתן למזבח, כדכתיב וזרק הכהן את הדם על מזבח ה' והדר והקטיר החלב לריח

ניחוח, חייבין עליו משום פיגול, אם אכל מהן מקרבן מפוגל חייב כרת, דכתיב והנפש האוכלת ממנה עונה תשא, אבל מתיר

שומר: דת"ר בנבלתה ולא בעור. כלומר עור זהו שומר לבשר: מאי קאמר כלומר בעור שאין עליו כזית בשר אמרינן:

את אחרים, כגון הדם והקומץ, איין חייבין עליו משום פיגול, דגמרינן משלמים, דפיגול בשלמים כתיב ושלמים יש להן מתירין

למזבח ומתירין לאדם, שהדם מתיר את אימוריהן למזבח ובשרם לאכילה (יומא שם). הדרן עלך כל הבשר

השוחט בהמה טמאה לעובד כוכבים ומפרכסת מטמאה טומאת אוכלין. שאם חזרה ונגעה באוכלים אחרים מטמאים אע"פ שמפרכסת, דמהניא לה שחיטת ישראל למהוי מחשבה הואיל ושחיטה דכוותה חזיא לה בבהמה טהורה, אי נמי אפילו

ערפה ממש דנבלה היא, איכא למימר בה טומאת אוכלין, כגון דאיכא פחות מכזית ממנה דלא חזי לטומאת נבלות מצטרף בהדי פחות מכביצה אוכלין ומשלימו לכביצה (בכורות ט:). האלל המכונס. הנאסף יחד יפה (לקמן קכא.). חייב עליו. משום נבלה, בין

שאוכלו בין שנוגע בו ונכנס למקדש, ופליג אמתני' דקתני אבל לא טומאת נבלות (שם). כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה. שאין מקפידין אם קליפתן סובבתן, כך הם מצטרפין לטומאה, דשומר האוכל מצטרף עמו (מנחות ע:).