העור והרוטב פרק תשיעי חולין
קכא.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
והדר
מייתי [לה] לערלה פרי פרי מבכורים. וא"ת דבפ' כל שעה
מרטקא. גיד השדרה והצואר והוא רחב ולבן וקשה מאד וקורין
לא א
א)
ב)
אותו ייבו"ל: בשר שפלטתו סכין. כשמפשיטין את הבהמה פעמים
פשיט מהך משנה דכל איסורים שבתורה אין
ג)
שהסכין פולט מן הבשר אצל העור ולא חשיב. ולקמיה פריך היכי דמי
לוקין עליהם אלא כדרך הנאתן והכא קאמר משום דגמר לה
לב ב ג
ד)
דאצרופי מצרף ובאפי נפשיה אין מקבל טומאה: ואולם אתם טופלי
מבכורים כ) וי"ל דרבוי דהכא צריכי דלא נימא זיעה בעלמא הוא:
ה)
מרטקא. פי' ר"ח בשר מת וכן
ו)
שקר. איוב אמר לחביריו מחברי
לג ד
ז)
דברי שקר אתם ודבר שאין בו רפואה
נראה לר"ת ולא כפי'
והדר מייתי לה לערלה פרי פרי מבכורים:
אתם אומרין לרפואתי. ומרטקא
הקונטרס שפי' גידי הצואר מדאמרינן
ח)
והאלל: מאי אלל רבי יוחנן אמר מרטקא
ט)
משנפסק אין לו רפואה להחבר עוד:
פרק כל הפסולים פגל
ור"ל אמר בשר שפלטתו סכין מיתיבי ואולם
לד ה ו
1
בשר שפלטתו סכין בר רפואה הוא.
באלל נתפגלה מוראה פגל במוראה לא
אתם טופלי שקר רופאי אליל כולכם בשלמא
❖
לה ז
י)
נתפגלה אלל ובעוף אין גידי צואר קשין
המדלדל בשר מן החי פעמים שקושרין
למאן דאמר מרטקא היינו דלאו בר רפואה
כ)
אותו במקומו והוא נדבק ומעלה
ומוראה לא שייך אלא בעוף ולמאן
הוא אלא למאן דאמר בשר שפלטתו סכין
ארוכה: המכונס. הנאסף יחד ב]יפה:
דמפרש בשר שפלטתו סכין לא קשה
לעזי רש"י
בר רפואה הוא באלל דקרא דכ"ע לא פליגי
חייבין עליו. משום נבלה בין שאוכלו
ליה מהתם דהא אמרי' בסמוך דלכ"ע
❖
ר'
ייבו"ל [יינו"ל]. גיד
מרטקא נמי הוי אלל: יהודה אומר
כי פליגי באלל דמתניתין ת"ש ר' יהודה
בין שנוגע בו ונכנס למקדש ופליג
הצואר של חיות.
❖
חייבים עליו. הא דלא קאמר מטמא
אמתני'ה) דקתני אבל לא טומאת נבלות:
אומר האלל המכונס אם יש כזית במקום
בי"ק. חרטום.
והוא שכנסו. דאחשביה וגלי דעתיה
טומאת נבלות דלא תימא מדרבנן
תורה אור השלם
אחד חייבין עליו ואמר רב הונא והוא שכנסו
דלא בטליה מעיקרא ג] אבל מתכנס
להכי קאמר חייבין עליו:
1. וְאוּלָם אַתֶּם טֹפְלֵי
בשלמא למ"ד בשר שפלטתו סכין היינו
והוא שכנסו. תימה מה שייכא
שיטה מקובצת
מאליו או ע"י תינוקות שלא במתכוין
שָׁקֶר רֹפְאֵי אֱלִל כֻּלְּכֶם:
דכי איכא כזית מיחייב אלא למ"ד מרטקא
א] והכשר ממקום אחר:
איוב יג ד
לא פליג ר' יהודה דליהוי נבלה: בשלמא
מחשבה לאיסור דגבי טומאה
ב] המכונס הנאסף יחד
2. וְכִי יֻתַּן מַיִם עַל זֶרַע
כי איכא כזית מאי הוי עץ בעלמא הוא
למ"ד. אלל היינו בשר שפלטתו סכין
שייך לחלק דאי מבטל ליה עץ בעלמא
הס"ד ותיבת יפה נמחק:
וְנָפַל מִנִּבְלָתָם עָלָיו טָמֵא
אליבא דר' יהודה לא פליגי כי פליגי אליבא
❖
הוא אבל (ב) משום דבטליה לא משתרי
היינו דמחייב דאיכא למימר כיון
ג] והוא שכנסו דאחשביה
הוּא לָכֶם: ויקרא יא לח
וכו' אבל נתכנס מאליו
דרבנן ר' יוחנן אמר מרטקא נמי מצטרף
באכילה לכך נראה דחייבין עליו לא
דכנסו אחשביה והדר למילתיה וגלי
כגון ע"י תינוקות. ונ"ב
דעתיה דלא בטליה מעיקרא: באלל דר'
מיירי לענין אכילה דלא צריך כנסו
וריש לקיש אמר דוקא בשר שפלטתו סכין
נ"א בס"י כגון שלא
הגהות הב"ח
יהודה לא פליגי. דודאי רבי יהודה
אלא לענין אם נכנס למקדש כמו שפי'
במתכוין או ע"י תינוקות
אבל מרטקא לא מצטרף האי בשר שפלטתו
(א) רש"י
וכו': ד] דבשר שפלטתו
אבשר שפלטתו סכין קאי ורבי יוחנן
בקונטרס בלשון אחר והא דלא נקט
סכין היכי דמי אי דחשיב עליה אפי' באנפי
אפי' הן
א
סכין נמי איקרי אלל:
נמי מודי דבשר שפלטתו סכיןד] איקרי
טמא דלא תימא מדרבנן כדפי' וכן
(ב) תוס'
ה] לענין נבלות אבל
נפשיה מיטמא ואי דלא חשיב עליה בטוליה
גבי
אלל ובמרטקא הוא דפליגי ולת"ק ר'
נראה דאי אאכילה הא כיון דאכלו אין
באלל שפלטתו סכין:
לך כינוס גדול מזה: ורבי יוחנן
בטליה רבי אבין ורבי מיישא חד אמר
ו] דקי"ל דמחשבה משויא
איסור
יוחנן אמר מרטקא נמי מקרי אלל
(ג) ד"ה
אוכלא: ז] דהא בשחיטה
ב מקצתו חישב עליו וחד אמר ג מקצתו
❖
אמר יא] אף מרטקא מצטרף. ולאו
כדאשכחן בקרא ואלל דמתני' דקאמר
הלא
תליא מלתא השתא
פלטתו חיה ומקצתו פלטתו סכין תנן התם
נמי: ח] אפ"ה מהניא
מצטרף בכולהו אלל קאמר דמצטרפי
בכה"ג דהוי שומר דא"כ מ"ט דר"ל
(ג)
מחשבת ישראל שחישב
החרטום והצפרנים מיטמאין ומטמאין
יב] עור ועצם מצטרפים משום שומר
ובאפי נפשייהו לא מטמו ואתא רבי
ד
הגהות מהר"ב
להאכילה לנכרי לשווייה
וצירוף שומר מקראי דרשינן לעיל
יהודה למימר באלל מרטקא מודינא
אוכלא: ט] במפרכסת
ומצטרפין חרטום עץ בעלמא הוא אמר
רנשבורג
כי שחטה ישראל השתא
אלא מיירי כגון שיש בראשו כזית
דלא הוי בשר באנפי נפשיה לענין
רבי אלעזר בחרטום תחתון תחתון נמי עץ
רש"י ד"ה
נמי: י] נבלה תטמאם
נבלות אבל ה] בשר שפלטתו סכין אם
בשר דאע"ג דלא הוי שומר מצטרף
בעלמא הוא אמר רב פפא תחתון של
הס"ד ומה"ד שונים
❖
חזר וכינסו גלי אדעתיה דלא בטליה
דראוי הוא שיאכל אגב בשר וריש לקיש
יש כו' בטהורה אבל
עליון צפרנים אמר רבי אלעזר מקום
ישראל בטהורה אין צריכה
וחייבין עליו משום נבלה: אבל
סבר דלא מצטרף דאין ראוי לאכילה
מחשבה כו' דלא אשכחן
המובלעים בבשר קרנים אמר רב פפא
ה"ג
במשנה
מרטקא לא מצטרף. דעץ בעלמא
דעץ בעלמא הוא:
היתר בדכוותה הס"ד
מוסף רש"י
במקום שחותכין ויוצא מהן דם: כיוצא בו
הוא: אי דחשיב עליה. אפילו בתר
בטהרות החרטום והצפרנים מטמאין
ומה"ד והכשר: יא] ור'
האלל המכונס.
יוחנן אמר מרטקא נמי
השוחט בהמה: אמר רבי אסי שונין
כו'. ולא גרסינן בה קרנים וקרנים
הכי: באנפי נפשיה. נמי ליטמא
ה
מצטרף: יב] מ"ט דר"ל
טומאת אוכלין דקי"ל דמחשבה ו]שויא
דמפרש בה רב פפא בסמוך אמתני'
ישראל בטמאה ועובד כוכבים בטהורה
הא עור ועצם:
אוכלא כל מידי דמצי למיכליה ואע"ג
דהכא קאי:
צריכין מחשבה והכשר מים ממקום אחר
א]
דלאו אורחיה כדאמרן בפרק בהמה
הואיל
ו הכשר למה לי סופו לטמא טומאה חמורה
המקשה עור ששלקו
(לעיל קיז:) מה זרעים
ז וכל שסופו לטמא טומאה חמורה לא בעי הכשר דתני דבי רבי ישמעאל
שאין סופן לטמא
ושליא שחישב עליה מטמא טומאת
וכי יותן מים על זרע מה זרעים שאין סופן לטמא טומאה חמורה צריכין
טומאה חמורה.
2
אוכלין ונהי דתו לא הדר הוי בשר
צריכין
הכשר אף כל שאין סופו לטמא טומאה חמורה צריך הכשר ותניא א"ר יוסי
לענין טומאת נבלות דהא נעשה עור
הכשר.
בבטולו הראשון אבל לאוכלו מיהא מפני מה אמרו נבלת עוף טהור צריכה מחשבה ואינה צריכה הכשר מפני
ו)
אף
שסופה
הוי לטמא טומאת אוכלין אם נגע
כל כו'.
בשרץ דלא גרע מעור ששלקו: ז) מקצתו חישב עליו. ולא פי' איזה קצת הלכך כביצה מיניה לא מקבל טומאה דהא לא חישב על כולו אבל
(זבחים קה.) ואינה
צריכה הכשר.
כי מצטרף בהדי שאר אוכלין מצטרף ההוא קצת מחשבה דאית ביה לאשלומי שיעורא: פלטתו חיה. נשכה כלב ודלדל מן הבשר לצד העור
ואח"כ שחטה והפליט גם הסכין עוד ואין ידוע אי זה מהן פלטה חיה ואיזה סכין וההוא דפלטתו חיה לא בטיל מסתמא וההוא דסכין בטליה
מדעת וכולה בדלא חשיב עליה הלכך כי הוי בהדי שאר אוכלין מצטרף ההוא קצת דחיה בהדייהו ולטומאת נבלות לא ואע"ג דפלטתו חיה
(נדה נ:)
דמתניתין רבי עקיבא היא דאמר העור מבטלו מטומאת נבלות ואפילו פלטתו חיה לקמן : תנן התם. במסכת טהרות
בסדר טהרות גבי נבלת עוף טהור: החרטום. בי"ק בלע"ז: מיטמאין. אם קבל העוף טומאה מן השרץ (א) אלו נעשין יד להכניס ולהוציא
טומאת. עוף אין לו טומאת מגע משום נבלה אא"כ קבלה מאחרים שהרי אין לך אלא האמור בה טומאת אכילה לטמא בבית הבליעה:
ומצטרפין. לכביצה: תחתון של עליון. קליפת רצועה דקה יש בתוך הפה דבוקה לחרטום בעליון לארכו: צפרנים. היכא הוו אוכל:
מקום המובלע בבשר. שרשי הצפרנים: השוחט בהמה טמאה לעובד כוכבים. הא פרישית לה דכיון דדכוותה בשחיטת ישראל
בטהורה משויא לה אוכלא בעודה מפרכסת ולישראל שריא דהא בשחיטה תליא ז]להו מילתא השתא נמי הואיל וישראל שחטה שחיטה מעליא
אע"ג דבטמאה לא שייכא שחיטה ולעובד כוכבים לא משתרי עד שתמות דאבר מן החי הוא לגביה אפ"ה מהניא מחשבת ישראלח] להאכילה
לעובד כוכבים לשויא אוכלא בעודה מפרכסת וכ"ש טהורה שאוכל היתר גמור הוא בעודה מפרכסת והא דאמרינן ח) אסור לאכול מבהמה
קודם שתצא נפשה מדרבנן הוא וכן עובד כוכבים בטהורה תניא נמי לקמן דהואיל וטהורה היא ואשכחן היתר בטהורה ט] מפרכסת
ששחטה ישראל השתא נמי כי שחטה עובד כוכבים הויא אוכל לטמא טומאת אוכלין מן השרץ שאם תחזור ותגע באוכלין אחרים קודם
שתמות ותעשה נבלה תטמאם י] אבל ישראל בטהורה אין צריכה מחשבה ועובד כוכבים בטמאה לא מהניא לה מחשבה בעודה מפרכסת
דלא אשכחן היתר בדכוותה: שונים. יש תנאים ששונים שישראל בטמאה צריך מחשבה להאכילה לעובד כוכבים ואי לא חישב לא הויא
אוכל עד שתמות וכן עובד כוכבים בטהורה: והכשר. ממקום אחר הכשר מים דדם שחיטה דילה לא מכשר לה דלא איקרי משקה
אלא דם חללים כדאמרינן בהשוחט ומיהו דם שחיטה הוגנת מכשיר דאיתקש למים דכתיב על הארץ תשפכנו כמים
כדאמרינן בהשוחט אבל דעובד כוכבים לאו דם חללים הוא ולא דם שחיטה הוא והוי כדם מגפתו וכדם המת דחלל לא מיקרי
אלא על ידי גיסטרא ומצואר כדאמרינן בסוטה ט) לתת אותה על צוארי חלל רשע: הרי סופה לטמא טומאה חמורה. אדם
וכלים בכזית ואפילו במשא כשתמות: זרעים. אינן נעשין אב הטומאה עולמית ואפילו נגעו במת שהוא אבי אבות ואינן י) נעשין אב
א] לטמא אדם וכלים דמהיכא נפקא דנוגע במת מטמא אדם מהאי קרא דכתיב וכל אשר יגע בו הטמא יטמא והנפש
הנוגעת באותו טמא תטמא עד הערב וכי כתיב האי קרא בדבר שיש לו טהרה בהזאה ובטבילה כתיב דכתיב לעיל מיניה והזה הטהור
על הטמא וגו' ובההוא טמא קאי והנפש הנוגעת יצאו אוכלין ומשקין וכלי חרס הואיל ואין להם טהרה במקוה אין נעשין אב
הטומאה: נבלת עוף טהור צריכה מחשבה. לקבל טומאת אוכלים מן השרץ שאם לא חישב עליה לאוכלה אינה מקבלת טומאה ואם חזרה
ונגעה באוכלים לא נטמאו: ואינה צריכה הכשר. משנה היא במסכת טהרות שלשה עשר דברים נאמרו בעוף טהור וזו אחת מהן:
שסופה