קכא:
העור והרוטב פרק תשיעי חולין
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
הואיל
ויכול לגוררה ולהעמידה על פחות מכזית. פ"ה שיכול
שסופה לטמא טומאה חמורה. אדם ובגדים אם יאכלנה הילכך אינה
לו א ב ג ד
א)
ב)
לחותכה בחתיכות קטנות פחותות מכזית בעודה מפרכסת
צריכה הכשר דילפינן מזרעים. וטעמא דמחשבה משום דסתמא
ב]
ג) ד)
ולא היה צריך לפרש כן אלא אפילו חתיכות גדולות ובלבד שלא יהיו
לאו לאכילה קיימא ובכפרים קיימינן שאין רגילים לאכול עופות אבל
לז ה
ה)
אברים דבשר מן החי לא מטמא כדאמר לקמן בפרקין ועל
בכרכים תנןג] דאין צריכין מחשבה דסתמא לאכילת
ו) ז)
ח)
עובדי כוכבים עומדת: אמר חזקיה.
הנבלה הוא דקאמר צריך שישייר
❖
לח ו
ויעמיד על ז) (טומאה) פחות מכזית:
שאני מתניתין דבמפרכסת קיימינן
שסופה לטמא טומאה חמורה אמר חזקיה
ולהעמידה על פחות מכזית.
שעדיין אין בה טומאה חמורה וסופה
הואיל ויכול לגוררה ולהעמידה על פחות
לט ז
וא"ת השתא נמי
נמי שמא לא תבא לידי טומאה חמורה
גליון הש"ס
מכזית א"ל ר' ירמיה לרבי זירא ומי אמר
סופו לטמא טומאה חמורה כיון דאילו
שהרי הוא יכול לגוררה לגירורים
מ ח
תוס' ד"ה ומי וכו' ניחא
חזקיה הכי והא איתמר שחט בה שנים או
מצטרף ליה עם חצי זית אחר מטמא
דקים פחותים פחותים מכזית עד
ליה.
❖
רוב שנים ועדיין היא מפרכסת חזקיה אמר
מא ט
כדאמר פ' דם שחיטה
שתכלה כולה ושוב לא תטמא טומאת
אינה לאברים ר' יוחנן אמר ישנה לאברים
וי"ל דהתם בנבלה שמתה לגמרי מהני
נבלות אבל נבלת עוף טהור כבר
❖
מב י
חזקיה אמר אינה לאברים מתה היא רבי
צירוף אבל הכא הואיל וסופו לטמא
מתה וראויה לטמא טומאה חמורה:
הגהות הב"ח
ומי אמר חזקיה הכי. אלמא סבירא
יוחנן אמר ישנה לאברים לאו מתה היא
טומאה חמורה אחר שתמות שיצרפנה
(א) רש"י
ומי
לכזית לא אמרי': אמר חזקיה הכי.
ליה לחזקיה הא דתנן דאין טומאת
א"ל יצתה מכלל חיה ולכלל מתה לא באת
ומצלת
שיטה מקובצת
❖
נבלות במפרכסת: שחט בה.
דחזקיה אחזקיה $ניחא ליה לאקשויי
גופא שחט בה שנים או רוב שנים ועדיין
א] מטמאה טומאת
בטמאה: אינה לאברים. אין בן נח
אע"ג דהוי מצי לאקשויי בלאו הכי
היא מפרכסת חזקיה אמר אינה לאברים ר'
אוכלים. נ"ב עי' תוס'
ממתניתין דקתני אבל לא טומאת
מוזהר עליה משום אבר מן החי וכ"ש
לעיל דף כ"ב: ב] וטעמא
מוסף רש"י
יוחנן אמר ישנה לאברים אמר ר' אלעזר נקוט
דצריכה מחשבה משום:
נבילות אחזקיה דאמר מתה היא:
בטהורה דליכא מידי דלישראל שרי
ג] אבל בכרכים תנן
הרוצה לאכול כו'.
להא דר' יוחנן בידך דתני רב אושעיא כוותיה
נחרה
אין בה טומאה של כלום.
ולעובד כוכבים אסור ואפילו רבי
בבכורות דאין צריכין:
דתני רב אושעיא ישראל ששחט בהמה
יוחנן מודי בה בטהורה: א"ל. מודה
היינו נמי אין מטמאה
א
ד] ולהכי הוי כפורש מן
החי שאסור: ה] בעי ר"א
(לעיל לג.) מבית
טמאה לעובד כוכבים שחט בה שנים או רוב
טומאת אוכלין דקתני גבי שחט בה
חזקיה דאינה מטמאה כנבילה ואע"פ
מתניתא: ו] כיון דאינה
שחיטתה.
סימן אחד אלא משום דלא עשה בה
שמותרת לבני נח דיצאה מכלל חיה
שנים ומפרכסת א] מטמאה טומאת אוכלין
מטמאה טומאת [נבלות]
דרך שחיטה נקט האי לישנא כלומר
ולכלל מתה לא באת ובטומאת נבלות
חיה היא ומצלת או דלמא:
אבל לא טומאת נבלות אבר הפורש ממנה
ז] אבל נתכנס מאיליו כגון
כתיב ד) וכי ימות: דתני רב אושעיא
נחרה ח)והתם פשוט דאין בה טומאה
כפורש מן החי ובשר הפורש ממנה כבשר
שהכניסוהו תינוקות או
כוותיה. דאסורה לבני נח: מטמאה
כלל כיון דלא עבד כלל דרך שחיטה:
חיה אחר הפשט:
הפורש מן החי ואסור לבני נח ואפי' לאחר
ועובד
כוכבים ששחט בהמה
טומאת אוכלין. אם נגעה בשרץ
שתצא נפשה שחט בה אחד או רוב אחד
ב
וחזרה ונגעה באוכלין הואיל וישראל
טהורה לישראל. רבותא נקט
אינה מטמאה טומאת אוכלין ג נחרה אין בה
דאפי' לישראל דבשחיטה תליא מילתא
שחטה שחיטה מעלייתא וחישב עליה
(לעיל לג.) אחד עובד
טומאה של כלום ועובד כוכבים ששחט
כוכבים כו'.
אבר הפורש ממנה כפורש מן החי:
להאכילה לעובד כוכבים כדפרישית
ד
אביי
אמר אינה מצלת כו'. וטעמא
לעיל ה): כפורש מן החי. ומטמא מיד
בהמה טהורה לישראל ומפרכסת מטמאה
(שם)
משום דכי חיה היא לכל
כאבר מן הנבלה דאמרי' בהאי פירקא
טומאת אוכלין אבל לא טומאת נבלה אבר
ומדיחו יפה יפה.
דבריה ולכך רובעה חייב ומ"מ מטמא
אבר מן החי מטמא
הפורש ממנה כפורש מן החי ובשר הפורש
(שם)
כנבלה: ובשר הפורש ממנה כפורש
טומאת אוכלין כיון דבת אכילה היא
ממנה כפורש מן החי ואסור לבני נח
מן החי. אין בו טומאה דבשר הפורש
ובקונט' פירש משום דלחומרא ותימה
ואפילו לאחר שתצא נפשה שחט בה אחד
מן החי טהור ולהכי הוי ד] כמן החי
אי ספיקא היא אמאי רובעה חייב:
אי או רוב אחד אינה מטמאה טומאת אוכלין
שאסור לבני נח: אפילו לאחר שתצא
נחרה אין בה טומאה של כלום השחט עובד כוכבים במקום שאין עושה אותה
נפשה. הואיל ונחתך מחיים והיינו כר'
טרפה ובא ישראל וגמרה כשרה שחט ישראל בין במקום שעושה אותה טרפה
יוחנן: שחט בה אחד אינה מטמאה
טומאת אוכלין. דלא אשכחן היתר
ובין במקום שאין עושה אותה טרפה ובא עובד כוכבים וגמר שחיטתו פסולה
אכילה בדכוותה לא לישראל ולא לבני
הרוצה שיאכל מבהמה קודם שתצא נפשה חותך כזית בשר מבית
ו
נח וכן בנחרה ועודה מפרכסת:
שחיטתה ומולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה וממתין לה עד שתצא נפשה ואוכלו
מטמאה טומאת אוכלין. הואיל ויש
אחד עובד כוכבים ואחד ישראל מותרין בו מסייע ליה לרב אידי בר אבין
היתר אכילה בדוגמתה אם שחטה
דאמר רב אידי בר אבין א"ר יצחק בר אשיין הרוצה שיבריא חותך כזית בשר
ישראל השתא נמי מהניא לה הך
מבית שחיטה ומולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה וממתין לה עד שתצא נפשה
מחשבת עובד כוכבים לצורך ישראל
אחד עובד כוכבים ואחד ישראל מותרים בו בעי ר' אלעזר שהה בה דרס בה
לשוייה אוכל: במקום שאין עושה
אותה טרפה. כגון חצי קנה: שחט
מהו א"ל ההוא סבא הכי א"ר יוחנן צריכה הכשר שחיטה כבהמה טהורה הכשר
ישראל. וגמר עובד כוכבים הואיל
למאי אמר רב שמואל בר יצחק בדיקת סכין בעא מיניה רבי זירא מרב
וגמרו ביד עובד כוכבים טרפה:
ששת מהו שתציל על הבלועין שבתוכה א"ל מטמאה טומאת אוכלין
יפה יפה. יותר מבשר אחר מפני
ומצלת א"ל אינה מטמאה טומאת נבלות ולא תציל אמר אביי זאינה מצלת על
שלא הספיק דמו לצאת וכשחותכו
הבלועים שבתוכה דהא מטמאה טומאת אוכלין ח והרובעה חייב דהא אינה
נבלע בתוכה לפי שכשהבהמה מוציאה
מטמאה טומאת נבלה: רבי יהודה אומר האלל [וכו']: אמר רב הונא
נשמה היא מתאנחת ומוציא דמה
ט והוא שכנסו ואמר רב הונא ישני חצאי זיתים שישנן על גבי העור העור מבטלן
יפה: וממתין לה עד שתצא נפשה.
אליבא
כדתניא בארבע מיתות
מנין לאוכל מבהמה קודם שתצא נפשה שהוא בלא תעשה שנאמר לא תאכלו על הדם ואסמכתא דרבנן בעלמא היא: אחד עובד
כוכבים ואחד ישראל מותרים בו. דהואיל ומותר לישראל הותר אף לעובד כוכבים דליכא מידי דלישראל שרי ולעובד כוכבים אסור.
אבל הנך דלעיל שחיטת טמאה וכן שחיטת עובד כוכבים בטהורה אין בה היתר לישראל ולעובד כוכבים נמי לא משתריא דחיה היא:
מסייע ליה לרב אידי. הא דקתני שאף העובד כוכבים מותר בו: שיבריא. בשר זה טוב לרפואה: בעי רבי אלעזר. ה] מתניתין דישראל
בטמאה ועובד כוכבים בטהורה דטעמא דמשוינן לה אוכלא משום שחיטה היא דהא נחרה אין בה טומאה: שהה בה או דרס מהו. מי
הוי כנחירה ולא מטמאה: כבהמה טהורה. כאילו מטהרה לאכילה: למאי. הלכתא קא דייק כולי האי הכשר שחיטה בטהורה ו): מהו שתציל
על הבלועין שבתוכה. ישראל בטמאה ועובד כוכבים בטהורה ומפרכסת ובלעה כלים בחייה והרי היא באהל המת מהו שתציל עליהן כדאמרן
בבהמה המקשה בלע טבעת טהורה ונכנס לאהל המת לא נטמאה הכא מאי כיון דאינה מטמאה טומאת ו] נבלות חיה
היא (א) או דילמא כיון דמטמאה טומאת אוכלין אינה מצלת דלאו בלוע הוא. ובישראל בטהורה לא מיבעי לן דודאי אינה מצלת הואיל ואף
באכילה מותרת ועובד כוכבים בטמאה פשיטא לן דמצלת הואיל ואין בה טומאה של כלום אלמא חיה היא: א"ל מטמאה טומאת אוכלין.
אלמא מתה היא: ומצלת. בתמיה: אמר אביי אינה מצלת כו'. לחומרא: חייב. מיתה במזיד וחטאת בשוגג: והוא שכנסו. דגלי
דעתיה דלא בטליה מעיקרא אבל נתכנס מאליו ז] כמו שכנסוהו תינוקות אחר הפשט לא הואיל ובטל מתחלה ונעשה עור תו לא הדר הוי
בשר דלטומאת אוכלין הוא דמהניא מחשבה לשויה אוכלא דאפילו עור ששלקו מטמא טומאת אוכלין אחרי שעשאו רך אבל לשויה בשר לא:
פלוגתא