הכל
שוחטין פרק
ראשון חולין
יד.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
השוחט
מתני' ביום הכפורים. מתחייב כרת:
גמ' אסורה באכילה.
בשבת כו'. אפילו במזיד ג] בעי
לאוקומי ז) תימא אי
ק א
א)
ב) ג)
משום שחיטת שבת: ליומא. ואפילו בא
לאכול בשר חי: ונסבין
במזיד היאך שחיטתו כשרה והא מומר לחלל שבתות אסור
א]
חבריא. בני הישיבה עלה על דעתם לומר דמתני' דפירשה רב דאסורה
לאכול משחיטתו כדמוכח לעיל ועוד דבגמ' בעי ד]לאוקומי במזיד
ד) ה)
קא ב
ורבי מאיר $ורבי מאיר אית ליה בפ' עד כמה ובפ' זה בורר
באכילה ליומא משום דקסבר מתני' רבי יהודה היא ודייק טעמא לקמן
מדקתני שבת דומיא דיום הכפורים
דמומר לדבר אחד
מתני' השוחט בשבת וביום הכיפורים
אלמא אסורה באכילה ליומא ב] ס"ל
הוה מומר לכל התורה כולה וי"ל דהתם
א
לתנא דמתניתין: הי רבי יהודה. מאיזו
בפרהסיא והכא בצינעא ומיהו למאי
ו) ז)
ג
אף על פי שמתחייב בנפשו שחיטתו כשרה:
❖
ח)
גמ' אמר רב הונא דרש חייא בר רב משמיה
משנת רבי יהודה שמע רב דאסורה
דמוקי כרבי מאיר קשה ועוד י"ל דמשום
באכילה ליומא: את הדילועין. התלושין:
פעם אחת לא חשיב מומר וכן משמע
ט)
דרב אסורה באכילה ליומא ונסבין חבריא
ואת הנבלה. אפילו מתה היום בשבת:
בפרק ב' לקמן
דאמר השוחט
שיטה מקובצת
למימר רבי יהודה היא הי רבי יהודה א"ר
שאינה מן המוכן. אתמול כשקדש היום
את הבהמה לזרוק דמה לעבודת כוכבים
י)
א] ליומא כל היום ואפי' בא
אבא רבי יהודה דהכנה היא דתנן במחתכין
לא היתה עומדת למאכל כלבים: דלא
ר"ל אמר מותרת ופירש בקונטרס
לאכול בשר חי: ב] אלמא
כ) ל)
את הדילועין לפני הבהמה ואת הנבלה לפני
איתכן. דלא אזדמנה לכך: הכא.
מותרת באכילה והתם גברא בר קטלא
אסורה באכילה ליומא ס"ל.
מ)
נ"ב נ"א אלמא אסורה
הכלבים רבי יהודה אומר אם לא היתה נבלה
הוא כדאמרינן בפ' ד' מיתות
במתניתין נמי אתמול לא היתה עומדת
❖
באכילה ליומיה משום
דמודה ר"ל דבר קטלא הוא
לכך כדמפרש ואזיל לקמיה דלגדל
מערב שבת אסורה לפי שאינה מן המוכן
דקסבר דס"ל לתנא דמתני'
כר' יהודה: ג] אפי' במזיד
מידי דהוה אמשתחוה להר דהר מותר
ולדות היתה עומדת ואסורה משום
אלמא כיון דלא איתכן מאתמול אסורה ה"נ
בעי לאוקומיה בגמ' תימה אי
גליון הש"ס
ועובדו בסייף ועוד אמרינן לקמן בסוף
מוקצה ומוקצה אסורה מדרבנן:
במזיד: ד] בעי לאוקומיה
כיון דלא איתכן מאתמול אסורה א"ל אביי
נשחטה. כשהיא שחוטה מבורר
פרק שני אפי' למ"ד אדם
תוס' ד"ה השוחט וכו'
במזיד דר"מ ורבי מאיר אית
מי דמי התם מעיקרא מוכן לאדם והשתא
ליה: ה] דחלטי ליה בחלא
ור"מ אית ליה וכו'.
דלאכילה עומדת: לא נשחטה. כגון
אוסר דבר שאינו שלו ה"מ עובד כוכבים
ושרי איהו וחלייה: ו] ואמרי'
מוכן לכלבים הכא מעיקרא מוכן לאדם
זו שלא שחטה אתמול ומסתמא לא
אבל ישראל לצעורי בעלמא קא מכוין
ד"ה ונסבין וכו' אבל כל זמן
נמי התם ככר שחתך עליו
והשתא מוכן לאדם מי סברת בהמה בחייה
הניחה על מנת לשחטה בשבת הלכך
ופריך מב' אוחזין בסכין ושוחטין אחד
שלא פירש.
בשר אסור לאוכלו אבל:
ז] ונפלט כל הדם מן הבשר
לאכילה עומדת בהמה בחייה לגדל עומדת
הובררה כשקדש היום דלגדל עומדת:
לשם אחד מכל אלו ואחד לשם דבר
בא"ד והא דאמרי' כו' גבי
דשרי באכילה לכתחילה אלא
והא לית ליה לרבי יהודה ברירה. ואי
כשר שחיטתו פסולה ומשני הכא במאי
א"ה בהמה לרבי יהודה בי"ט היכי שחטינן
אפי' לא נצלה: ח] אומר ר"ת
רב ששת דמלח גרמא גרמא.
עסקינן בישראל מומר והשתא כיון
בהמה בחייה לאו לאכילה לחודה קיימא
דמיירי כשנתלשו מן
אמר לו עומדת לאכילה ועומדת לגדל
המחובר: ט] דמילי דחיתוך
כי שחיט לה ביום טוב היכי מישתריא
דמומר הוא בלא שום אחד מכל אלו
נשחטה הובררה דלאכילה עומדת לא
תני בהדי הדדי ואצטריך
דלמא מאתמול דעתיה לגדל הוה:
תיפוק ליה דפסול אבל אי בחדא זימנא
לאשמועינן דלועין משום
נשחטה הובררה דלגדל עומדת והא לית ליה
❖
אמר
דאקושי טפי: י] משמע
לא איתסר שחיטתו ניחאח): רב
הלוקח יין מבין הכותים. לאשמועינן
לרבי יהודה ברירה מנא לן אי נימא מדתניא
דקסבר אביי דסתמא לאכילה
הונא דרש חייא בר רב משמיה כו'.
דכותים חשודין על התרומה ואינן
עומדת אע"ג דגבי תרנגולת
הלוקח יין מבין הכותים אומר שני לוגין שאני
❖
כעמי הארץ שהלוקח מהן א"צ להפריש
תימה דבכל דוכתי משמע דרב הונא היה
קאמר אביי:
הגהות הב"ח
עתיד להפריש הרי הן תרומה עשרה מעשר
תרומה גדולה כדתנן לפי
גדול ממנו בפ' יש בערכין
(א) תוס'
ראשון תשעה מעשר שני ומיחל ושותה מיד
דהוה מצער ליה רב הונא לחייא בר רב
ששלח יוחנן כהן גדול בכל גבול ישראל
❖
שרי
רבינו גרשום
ובפ' הלוקח בהמה
וראה שאין מפרישין אלא תרומה גדולה
דברי ר"מ רבי יהודה ורבי יוסי ור"ש גאוסרין
מי דמי התם מעיקרא מוכן
בלבד אלמא אתרומה לא חשידי
דא"ל חייא בר רב לרב הונא רבי פרש
התם
לאדם והשתא מוכן כו'
ונסבין
מוסף רש"י
חבריא למימר
ואשמועי' הכא דכותים חשידי אתרומה
את דבריךט):
כלומר לענין נבלה והוה
רבי יהודה היא. אבל לרבנן שרי באכילה אפילו בו ביום וא"ת והא אין
כדקתני שני לוגין שאני עתיד להפריש כו'. ומשנה זו קודם תקנה דגזרו
מחתכין את הדילועין.
ליה כנולד ואסיר והתם
רבי יהודה אוסר אבל הכא
על יינם נשנית: אומר שני לוגין כו'. אם אין לו כלים להפריש (כו')ו)
יכול למולחה בשבת וי"ל כגון שעבר ומלחה אי נמי בלא מליחה נמי
מעיקר' מוכן לאדם לעיקר
או שהיתה חשיכה בליל שבת שאין שהות להפריש: הרי הן תרומה.
שריא באומצא אע"ג דאיכא לאו בדם הנבלע באברים כדאמר בפרק
(שבת קנו:)
שחיט' ולאו הלכה זו כמותו
בתוכו למאה לוג: ומיחל. המעשר שני הואיל ויכול לתקנו באמירה
דם שחיטה ה"מ היכא דפירש לחוץ $אבל כל זמן שלא
מה דאמרי' שאסורה באכילה
(שם קנה:)
ליומיה. מי סברת בהמה
בעלמא ולומר הרי הוא מחולל על מעות שיש לי בתוך הבית לא התירו
פירש מותר כדמוכח בפ' כל הבשר שהיו אוכלין כבד
בחייה לאכילה עומדת דאת
לו חכמים לשתותו ולסמוך על הברירה אבל בתרומה ושאר מעשרות
עד שלא נפלט דמו דחלטי ליה בחלא ה] ואיהו שרי וחלייה (א) דאי
(ביצה ב.) ואת הנבלה.
אמרת הכא מעיקרא מוכן
סמכינן אברירה ולאחר השבת כשיפרישם אמרינן הוברר הדבר שזו
חלייה אסור איהו נמי אסור דכי היכי דפליט הדר בלע ואמר נמי
ו]
לאדם וכו' ולאו הלכה זו
כמותו בהמה בחייה לגדל
היא התרומה וזה לא שתה אלא חולין: אוסרין. אלמא לרבי יהודה לית
התם י) ככר שחתך עליה בשר אסור לאוכלה אבל הבשר עצמו מותר
(שבת קנו:)
עומדת ולאו מעיקרא מוכן
ליה ברירה וחייש שמא תרומה שתה:
ובפרק מפנין גבי בשר תפל אסור לטלטלו אמרינן דבר
לאדם [והוי] דומיא דנבלה
אווזא שרי משום דחזי לאומצא ולקמן בשמעתין אמר השוחט לחולה
דמעיקרא לא מוכן לכלבים
התם
כ)
ואסר ר' יהודה דאמר אם לא
בשבת מותר לבריא באומצא ומתוך כך נראה דבשר לצלי לא בעי מליחה כלל דדם האברים שלא פירש שרי וכן אומר ר"ת ולא מבעיא כשנצלה
היתה נבלה מע"ש שאסורה
הבשר יפה ונפלט כל הדם מן הבשר דשרי ז]אלא אפי' לא נצלה כ"כ מותר ואע"פ שנפלט מבפנים מצד זה לצד זה אינו אסור עד שיפרוש לחוץ
(ביצה ב.) הלוקח יין מבין
היא לפי שאינה מן המוכן
הכותים.
הכא נמי כיון דמע"ש לא
כדאמרינן גבי ככר שחתך עליה בשר דאפי' מאן דאסר הככר שרי הבשר אע"פ שלא יצא דמו עדיין $והא דאמרינן בפ' כל הבשר
ל)
היתה מוכנת לאדם אסורה
גבי רב ששת דמלח גרמא גרמא תרי מ"ט לא משום דפריש מהאי ובלע האי חדא נמי פריש מהאי גיסא ובלע בהאי גיסא התם
והלכה זו כמותו סבירא.
פריש לגמרי לחוץ מהאי גיסא קאמר והא דאמרינן בפ"ק דביצה ושוין שמולחין עליו בשר לצלי לא משום דליתסר בלא מליחה אלא מנהג
(ערובין לו: וכעי"ז
אי הכי בהמה לר' יהודה
סוכה כג:)
היכי שחטינן כלומר כיון
הוא למלוח בשר לצלי ובהקומץ רבה דאמר מולחו והופכו וחוזר ומולחו גרסינן אמר רבה וכן לקדירה ולא גרסינן וכן לצלי מ):
דבהמה בחייה לגדל עומדת
מחתכין
את הדילועין לפני הבהמה. אומר ר"ת דמיירי ח]כשנתלש מן המחובר בשבת דומיא דנבלה שנתנבלה בשבת וצ"ל לפירושו דאיירי
ולאו הוו מוכן לר' יהודה
בענין שאין לאסור הדילועין לא משום שמא יעלה ויתלוש ולא משום דלהוי כגרוגרות וצימוקין דתרי טעמי איכא לאסור דבר הנלקט
דבעי הכנה היכי שחטינן
(ב"ק סט:)
ביו"ט מוקצה הוא אלא תדע
מן המחובר דבריש ביצה אסרינן פירות הנושרין משום שמא יעלה ויתלוש ובריש אין צדין גבי עובד כוכבים שהביא דורון
דמוכנת היתה לר' יהודה
לישראל אם יש מאותו מין במחובר אסור ופי' בקונטרס דאפילו רבי שמעון מודה דהוי כגרוגרות וצימוקין דמדלא לקטן מאתמול אקצינהו וכן
כגון הכי: עומדת לאכילה
נראה דבספק מוכן איירי כולה שמעתתא ואיירי הכא כגון שיש לו בהמה דהוי מוכן לבהמה אפילו במחובר והא דאמרינן בפ' כל כתבי
ועומדת לגדל נשחטה הוברר
[דלאכילה עומדת] והלכה
דלא יעמיד אדם בהמתו על גבי מוקצה פי' עשבים שנתלשו בשבת הא פירש בקונטרס התם כגון שהיו עומדין בחיבורן במקום שלא
זו דאסורה באכילה לר'
היתה הבהמה יכולה לבא שם אי נמי הכא איירי ביושב ומצפה מתי יתלשו ובהמה נמי איירי ביושב ומצפה שמא ישחטנה חש"ו ואחרים רואין
יהודה סבירא ליה דהוא
אותם וכן צ"ל על כרחך דהא בריש המביא בביצה מוכח דכל היכא דאין יושב ומצפה אית ליה לרבי שמעון מוקצה וליכא למיחש נמי
בעי הכנה מע"ש: אי
(גיטין
הכי הא לית ליה ברירה
שמא יתלוש אלא בפירות האילן שהם קלים להשיר ועוד דאדם מתאוה להם ושוכח וכן במשקה שמא יסחוט שקל לסחוט אבל בדבר דבעי
שני לוגין שאני
מדתנן הלוקח וכו' (ע"ש)
כה.)
מרא וחצינא לא וכן דגים שנצודו בי"ט דאסירי לא משום שמא יצוד אלא משום מוקצה כגרוגרות תדע דהא עובד כוכבים שמילא מים לבהמתו
עתיד להפריש.
[עשרה] מעשר ראשון כלומר
הרי הן. (ערובין לז.)
דסוף כל כתבי ועשה כבש לירד בו לא אסרינן לישראל גזרה שמא יעשנו ומה שמדמה לקמן שמא ישחוט לשמא יסחוט אפרש לקמן
ממאה חייב ליתן עשרים
תרומה.
ואחד חלקים צריך לאפרושי
בע"ה ועוד יש לפרש דאיירי בנתלשו מע"ש וכי תימא מאי למימרא קמ"ל דשרי למטרח באוכלא או לשוייה אוכלא לרב הונא כדאית ליה בפרק
תרומה תרי ממאה וצריך
בתרא דשבת ולרב יהודה כדאית ליה והא דלא תנא ליה התם גבי פקיעי עמיר ואינך דלעיל משום דמילי דחיתוך תני בהדי הדדיט]:
לאפרושי י' מעשר ראשון
אם לא היתה נבלה מע"ש. גרסינן ולא גרסינן מעיו"ט כדמוכח בריש מס' ביצה דקאמר גבי שבת סתם לן תנא כר"ש דתנן מחתכין
וצריך לאפרושי מתשעים
פחות שנים שנשתיירו תשעה
את הדילועין כו' והא דקרי ליה מוכן לאדם לא שהיה ראוי לשוחטה אלא כלומר עומדת לאדם ואם תאמר בפ"ק דביצה גבי אפרוח
(מעילה כב.) ומיחל.
שזו מעשר שני ועולה ואוכלו
שנולד בי"ט רב אמר אסור וקאמר התם אמרו לו מה בין זה לעגל שנולד מן הטרפה שתיק רב ופריך אמאי שתיק רב לימא להו הואיל ומוכן אגב
בירושלים ואם ברחוק מקום
הוא עליו נאמר ונתת הכסף
אמו לכלבים ומשני השתא מוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים דתנן אם לא היתה נבלה כו' מוכן לכלבים הוי מוכן לאדם והשתא אמאי לא מפרש
וצרת הכסף וכו' ועכשיו
טעמא משום דהוי מוקצה מחמת איסור וכי תימא בעוף וטלה שראוי ליתנו חי לפני נץ וארי למה ליה לאוקמיה בכי האי גוונא לוקמה דאין ראוי
(ערובין
מיחל ושותה כלומר דהוא
להאכילו חי דהוי מוקצה מחמת איסור ומפרש ה"ר יוסף דממשנה יתירא דייק דכיון דתנא אסור למה ליה למתני תו לפי שאינו מן המוכן אלא
לז. וכעי"ז ב"ק סט:) ושותה
אומר אפיק זו לחולין ואשתה
מיד.
מהן והשאר שנשתיירו יהא
משמע דאי ליכא טעמא דמוקצה מחמת איסור כגון בדבר שראוי להאכילו חי או בי"ט אסור מטעם שאינו מוכן ועומד למה שהיה עומד בתחלה:
תרומה (כולו) [ומעשר] ורבי
בהמה
לרבי יהודה בי"ט היכי שחטינן. משמע דקסבר אביי דסתמא לאכילה עומדת י]וגבי תרנגולת אמר אביי בריש ביצה דעומדת
יהודה אוסר כלו' מטעם
לאכילה ועומדת לגדל ביצים: מדתניא הלוקח יין. לא גרסינן דתנן דבמשנה לא תני אלא מילתיה דרבי מאיר וכולה ברירה
(ערובין שם)
זה אוסר דלית ליה ברירה
הי מעשר והי תרומה והי
מפורש בפרק כל הגט ובמרובה ובפרק בכל מערבין :
חולין לפיכך אינו רשאי
התם לאכול עד דיפריש כולו
(גיטין כח:) ושותה מיד.
דאינו יודע מאי זה אוכל ונמצא שזה שותה טבלים: לא לעולם לרבי יהודה אית ליה ברירה והתם
(מעילה כב.) (יומא נו.) ר' יהודה ור' יוסי ור"ש אוסרין.
(מעילה כב.) (ב"ק סט:)