קכב:
העור והרוטב
פרק תשיעי חולין
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
ואם
איתא והוא שיונק מבעי ליה. תימה אכתי ה"מ למבעי
וקאמר ליה ר' יוחנן כל זמן שיונק. ואפילו לאחר שנתו דבהנקה נמי
א) ב)
א
או דילמא ה"ק עולא בן שנתו בין יונק בין שאין יונק ואמר
תליא מילתא דחדא הוא דבעינן וה"ק ר' יוחנן בבן שנתו שפיר קאמרת
ג)
ב
ליה ר' יוחנן כל זמן שיונק בין בן שנתו בין שאין בן שנתו וי"ל דלא
דהוי רך אבל הנקה לא הוזכר לפחות דאם פירש בתוך שנתו לא יהא
מד ג
ד)
שנתו: או דילמא עולא בן שנתו קאמר.
מסתברא דבעי לאיפלוגי כולי האי ולהכי לא בעי הכי וה"ר יעקב
רך אלא להוסיף אפילו לאחר
ה)
מה ד
מקורבי"ל תירץ דכולה שמעתין סברה
אבל הנקה לא מעלה ולא מוריד וקאמר
דיותר קשה אפילו תוך שנתו כשאין
ליה ר' יוחנן אף הנקה נמי בעינן:
ואמר ליה ר' יוחנן כל
זמן שיונק או דלמא
כל זמן. משמע להוסיף בא: אל
יונק מיונק אחר שנתו ולכך כיון דר'
ו)
עולא בן שנתו קאמר בין יונק ובין שאינו
ז) ח)
תקניטני. להשיב לי ממנה: שבלשון
יוחנן כל זמן שיונק קאמר א"כ פשיטא
יונק ואמר ליה ר' יוחנן בן שנתו והוא שיונק
מו ה
יחיד אני שונה אותה. משנה ולא
דעולא והוא שיונק קאמר דאי תוך
ת"ש ר' יוחנן אמר כל זמן שיונק ואם איתא
ט)
שנתו בין יונק בין שאינו יונק קאמר
בלשון סתם משנה שאני אומר אלעזר
והוא שיונק מיבעי ליה ש"מ בעא מיניה
י)
א"כ כ"ש לאחר שנתו אם הוא יונק
בן יהודה אמרה כדתניא ב]: המחשב
❖
כ)
ריש לקיש מר' יוחנן עור הראש של עגל
דחשיב ליה רך א"כ מה הוסיף ר' יוחנן
בדבר שאין דרכו לאכול כגון לאכול
ל)
הרך מהו שיטמא אמר ליה אינו מטמא
מ)
כל זמן שיונק הא עולא מודה דכל שכן
למחר דבר שאין דרכו לכך כגון חלב או
❖
הוא: עור הראש של עגל הרך מהו
מוסף רש"י
אמר ליה לימדתנו רבינו אלו שעורותיהן
להקטיר למחר דבר שאין דרכו להקטיר
שיטמא. על מעשה היה שואל היאך
כגון בשר שלמים וחטאת ואשם
כבשרן ועור הראש של עגל הרך א"ל אל
מהו שיטמא.
הלכה דמתני' הוה ידע כדפריך מינה
ושירי מנחה או עור העולה אינה
תורה אור השלם
תקניטני בלשון יחיד אני שונה אותה
לרבי יוחנן בסמוך:
ג]לא לפסול ולא לפגל עד (א) שישחט
1. אֵלֶּה הַטְּמֵאִים לָכֶם
דתניא השוחט את העולה להקטיר כזית
(פסחים
למינהו
הפסיק הענין. תימה
לאכול למחר דבר שדרכו לאכול או
פד.) אינו מטמא.
בְּכָל הַשָּׁרֶץ כָּל הַנֹּגֵעַ
מעור שתחת האליה חוץ למקומו פסול
(לעיל
דאמר לעיל
להקטיר למחר דבר שדרכו להקטיר
בָּהֶם בְּמֹתָם יִטְמָא עַד
❖
עז.) לימדתנו רבינו
ואין בו כרת חוץ לזמנו פיגול וחייבין עליו
הָעָרֶב: ויקרא יא לא
דהאי הטמאים לאסור צירן ורוטבן
ועור שתחת האליה הרי הוא כבשר
כו' ועור הראש של
כרת אלעזר בן יהודה איש אבלום אומר
דהתם נמי למינהו הפסיק הענין
ודבר שדרכו להקטיר קרינא ביה אם
עגל הרך.
(פסחים
משום ר' יעקב וכן היה ר' שמעון בן יהודה
דפסוק אחד הוא לפירוש הקונט' וי"ל
עולה היא ומועיל לפגל את הקרבן
גליון הש"ס
שם) שבלשון יחיד
דהכא כל הנהו דממעטינן אית להו
במחשבת חוץ לזמנו או לפסול במחשבת
איש כפר עיכום אומר משום רבי שמעון
תוס' ד"ה לגבל כו'
אני שונה אותה.
חוץ למקומו: וחייבין עליו כרת.
גישתא סברא הוא (ב) לאוקומי אהנך
דמדת המיל ז' ומחצה
אחד עור פרסות ואחד עור הראש של עגל
ריס.
האוכל ממנו אפילו בזמנו: וכל שמנו
דכתיב בתר למינהו ואע"ג דכתיבא
❖
הרך ואחד עור של תחת האליה וכל שמנו
חכמים לענין טומאה. שהוא כבשר
תנשמת בהדייהו דיש לה גישתא
חכמים גבי טומאה שעורותיהן כבשרן
(לעיל נה:) חוץ
ומרבינן לה אבל צירן ורוטבן דלעיל
שלא מצינו כאן וישנו בבהמה טהורה:
להביא עור של בית הבושת חוץ למקומו
למקומו פסול ואין בו
להביא עור בית הבושת. של נקבה
סברא הוא לאוקומי בכולהו:
הגהות הב"ח
כרת חוץ לזמנו פגול
למינהו
פסול ואין בו כרת חוץ לזמנו פיגול וחייבין
הפסיק הענין. קצת תימה
בחטאת או בשלמים והאי דלא מנייה
(א) רש"י
וחייבין עליו כרת.
עליו כרת: ועור בית הפרסות: מאי בית
שיחשב
כיון דהפסיק הענין למה
ברישא כי הנך משום דליתיה בעולה
(ב) תוס'
כרבי
יהודה דאזיל
הפרסות רב אמר בית הפרסות ממש רבי
לי אלה: (ג)
ותנא בעולה קאי. אלמא האי תנא הוא
בתר גישתא. פירש בקונטרס דלית
דחשיב להו בשר אבל ת"ק לא קרי
חנינא אמר רכובה הנמכרת עם הראש:
(ג) ד"ה
ליה דרשה דהטמאים ולפירושו לא
בשר אלא עור שתחת האליה
ה]
ועור האנקה: א] תנו רבנן הטמאים
1
לחודיה: עור הפרסות ממש. ולא
הוי תנא דברייתא לא רבי יהודה ולא
לרבות עורותיהן כבשרן יכול אפי'
כולן
❖
עור שעל עצם השוק מן הקרסולים
בר פלוגתיה ובחנם קאמר רב תנא
ת"ל אלה והא אלה אכולהו כתיבי אמר
1
עד הארכובה: רכובה הנמכרת עם
הוא ופליג דהא תנא דברייתא כוותיה
רב למינהו הפסיק הענין וליחשוב
נמי
הראש. כל עור שעל עצם השוק
ויש לפרש דכולהו אית להו דרשה
הגהות מהר"ב
תנשמת אמר רב שמואל בר יצחק רב
מרכובה התחתונה שחותכין בשעת
דהטמאים ומוקי מסברא רבויא
רנשבורג
תנא הוא ותני תנשמת והא תנא דידן לא
הפשטת בהמה: הטמאים. ה"א
בהנהו דלית להו גישתא ומיעוטא
א] גמ'
יתירא קדריש: לרבות. עורות שרצים
בהנהו דאית להו גישתא ולית להו
תני תנשמת אמר רב ששת בריה דרב אידי
ב] רש"י
הרכין שיהו כבשר ומהאי ה"א יתירא
למינהו הפסיק הענין אבל רב דאית
(לעיל
תנא דידן סבר לה כר' יהודה דאזיל בתר
נה:) אבלום. (שם,
נמי רבינן צירן ורוטבן
ליה למינהו הפסיק הענין ע"כ פליג
❖
גישתא ובגישתא דהלטאה קמיפלגי: וכולן
להביא
ושם: איבליס)
וקיפה שלהן ועור הרך נמי איתא
עלייהו וחשיב תנשמת:
עור בית הבושת.
שעיבדן [וכו']: הילך אין לא הילך לא
אוזן
חמור שטלאה לקופה טהור.
בהדייהו דהי מינייהו מפקת איהו נמי
והא תני ר' חייא אוזן חמור שטלאה
א
שיטה מקובצת
ונתבטל הבשר שהיה באזן פ"ה
אוכלא הוא: האי הטמאים בתר
לקופתו טהורה טלאה אע"ג דלא הילך
דחשבינהו לכולהו כתיב: ד] הפסיק
דפריך דהכא נמי במתני' להוי סגי
א] ת"ר הטמאים. נ"ב
(זבחים כח.)
לא טלאה הילך אין לא הילך לא א] כמה
הענין. ולא קאי האי אלה אלא
עי' תוס' בכורות דף ו'
בהנחה לפני הדורסן בלא הלוך
ע"ב: ב] כדתניא המחשב
כדי עבוד אמר רב הונא אמר רבי ינאי
אקרא בתרא האנקה והכח והלטאה
ותימה א"כ מאי משני טלאה אפילו
לאכול למחר בדבר שאין
והחומט והתנשמת אלה הטמאים וגו'
דלא הילך דאכתי תקשה ליתני במתני'
ארבעת מילין (רבי אבהו משום דריש
דרכו בכך כגון לאכול
ב
(לעיל נו.)
למחר דבר שאין דרכו
ולאו אקרא קמא דלמינהו האמור
הנחה לפני הדורס בלא הלוך ע"כ
לקיש אמר) לגבל ולתפלה ולנטילת ידים
ג
ד
ה
לאכול כגון חלב: ג] או
חוץ למקומו.
בסוף פסוק ראשון הפסיקו לומר
נראה דה"פ הילך אין טלאה לא
ארבעת מילין אמר
רב נחמן בר יצחק
עור העולה אינה מחשבה
שאינן מין אחד אותן האמורים בפסוק
מדלא קתני במתניתין טלאה דס"ד
(זבחים
לא לפסול ולא לפגל:
איבו
ד] למינהו הפסיק הענין
כח.) הטמאים.
ראשון חלוקים מהאמורים בפסוק
דטלאה גרע מהילך ומשני טלאה אף
ולא קאי האי הטמאים
השני: וליחשב נמי. במתניתין: תנשמת. דהא איהו נמי בקרא בתרא
על גב דלא הילך כלומר כך לי זה כמו זה ואין חדוש בזה יותר מבזה:
אלא אקרא בתרא האנקה
לגבל. פ"ה מי שיש לו לגבל עיסת חבירו בטהרה צריך לטרוח
כתיב: רב תנא הוא ותני תנשמת. רב דמשני למינהו הפסיק
והכח והלטאה והחומט
והתנשמת אלה הטמאים
עד ד' מילין להטביל כליו ולפי זה לא קאי לפניו ולאחריו
אלמא הטמאים אכל הני דקרא בתרא קאי תנא הוא ותני תנשמת
וגו' ולאו אקרא קמא
בעורותיהן כבשרן: תנא דידן סבר לה כרבי יהודה. כלומר לא
אגבל דאין רגילות להשכיר אדם בדרך לעשות לו עיסה ונראה
דהיינו החולד והעכבר
(שבת קז.) דאזיל בתר
יליף טעמא מהטמאים אלא מסברא דגישתא כל שאין ממש בעורן
כפירוש הערוך דפי' אם יש גבל העושה עיסה בטהרה ברחוק ד'
והצב למינהו יש להם עור
גישתא.
ואין עורן מטמא כבשר
שהוא רך ואין לו ממש עור קרי בשר כרבי יהודה דאמר הלטאה
מילין ימתין עד שיגיע לאותו גבל ומיירי באדם ההולך בדרך ומיהו
דלמינהו האמור בסוף
מה שפירש בערוךי) לתפלה לרחוץ ידיו לתפלה אין נראה דהיכי דמי
כחולדה אלמא לאו אקרא סמיך והאי דלא מודי ליה תנא דידן
ראשון הפסיקן: ה] ולפיכך
אי דמטא זמן צלויי הא לייט עלה אביי בברכות אמאן דמהדר
בהלטאה בהא פליגי תנא קמא סבר גישתא דידה לאו גישתא
לא הוי תנא דברייתא:
כ)
הוא ורבי יהודה סבר גישתא הוא: שטלאה. לשון טלאי. אלמא
אמיא בעידן צלותא דכתיב ארחץ בנקיון כפי כל מידי דמנקי ואי
לא מטא זמן תפלה מאי איריא ד' מילין אפילו טובא נמי ונראה
מכיון שנטלה מתורת בשר ונתנה לתורת עור בטלה והאי נמי
(שבת
כפירוש הקונטרס דלענין להתפלל בעשרה איירי ותימה דאמאי לא
כיון ששטחן לפני הדורסן או שכרכן על רגלו להלוך בהן אף
קז:) לגבל.
על פי שלא הילך: טלאה. הוי מעשה לבטלו: ב] (עבוד)
חשיב עבודה דבסמוך ועוד למאן דחשיב עבודה אמאי לא חשיב
לגבל. הלש עיסתו בטהרה והוא שכיר לבעל הבית וצריך למים
שלשים ריס דפרק לא יחפור ל) $דמדת המיל ז' ומחצה
ריס ור"ח פי' לתפלה לטבול לתפלתו דאע"ג דקי"ל
להטביל כליו יטריח עצמו ארבעה מילין עד שיגיע למקוה ויטביל
כרבי יהודה בן בתירא בדברי תורה ה"מ ללמוד ולק"ש אבל לתפלה
ויותר מכאן אין עליו לטרוח מן הסתם אלא אם כן נותן לו בעל
לתפלה,
הבית שכר הליכה: ולתפלה. המהלך בדרך וגמר בלבו ורוצה
מ) לא אי נמי לא סבירא ליה דרבי יהודה בן בתירא ולפירוש ר"ח
ניחא דלא חשיב עבודה דלא חשיב אלא הנך תלתא שהן ענין טהרה
ללון מבעוד יום אם יש בית הכנסת לפניו עד ארבעת מילין
יטריח וילך שם כדי שיתפלל: ולנטילת ידים.
מאן דחשיב עבודה שהיא כמו מענין טהרה שמטהר העור
מן
לאכילה ואין לו
הטומאה ולהכי חשיב לה ולא חשיב ההיא דשלשים ריס:
מים ויש מים לפניו
לסוף
ארבעה מילין ימתין
עד שיגיע למים:
טהור
איבו
(פסחים מו.)