קכז:
העור והרוטב
פרק תשיעי חולין
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
דרחמנא
אמר כי יפול עד שיפול. תימה מאי משמע כי יפול
נשחטה הבהמה. נטהרו מלטמא עוד משום נבילה ואע"פ שאסורין
סח א ב ג ד
א) ב)
ג)
לענין זה דאבר המדולדל ועוד דהאי קרא בשרצים
באכילה כדאמרינן בבהמה המקשה מובשר בשדה
ד)
טרפה (א) ומידי נבלה טהרו דאין שחיטה עושה ניפול והוכשרו
כתיב ונראה דהכי דריש כי יפול מהם במותם ואמר בפרק בהמה
סט ה
ה)
בדמיה לקבל טומאה בלא הכשר אחר: מתה הבהמה הבשר. שנדלדל
המקשה מיתה עושה ניפול וא"כ ממילא שמעינן דקודם
ו)
ז)
מיתה אינה ט] עושה ניפול ואבהמה
צריך הכשר לקבל טומאה מן השרץ
ע ו
ח)
דרשי ליה דאמר התם מיתה עושה
אם לא הוכשר משנדלדל דטומאת
נשחטה הבהמה הוכשרו בדמיה דברי רבי
ט)
א
❖
עא ז ח
ניפול ואין שחיטה עושה ניפול ופירש
נבלה אין בו כדאמר בבהמה המקשה
מאיר רבי שמעון אומר לא הוכשרו במתה
בקונטרס דמקרא יתירא דרשינן ואם
דמיתה עושה ניפול
הבהמה הבשר צריך הכשר האבר מטמא
עב ט
ג
עג י אינו ענין לשרצים תנהו ענין לבהמה
ואינו כמתנבל עמה במיתתה אלא
❖
משום אבר מן החי ואינו מטמא משום אבר
תורה אור השלם
דבת שחיטה היא: טומאת נבלה.
כפרוש מחיים ובשר הפורש מן החי
נבלה דברי ר' מאיר ור' שמעון מטהר: גמ'
1. וְכִי יִפֹּל מִנִּבְלָתָם עַל
טהור: האבר מטמא משום אבר מן
שמזכיר כאן הש"ס לאו דוקא אלא
כָּל זֶרַע זֵרוּעַ אֲשֶׁר יִזָּרֵעַ
טומאת אוכלין אין טומאת נבלה לא היכי
שיטה מקובצת
❖
החי כו'. כדפרישית טעמא דמיתה
היינו טומאת אבר מן החי:
טָהוֹר הוּא: ויקרא יא לז
מסייע ליה לרב חייא כו'. וא"ת
דמי אי דמעלין ארוכה אפילו טומאת אוכלין
א] וכי יפול מנבלתם
עושה ניפול כמו שנופל סמוך למיתה
אינו קרוי: ב] ובתרי
נמי לא ליטמו ואי דאין מעלין ארוכה טומאת
למאי מייתי ליה סייעתא
ואינו נבלה הלכך אינו מטמא משום
קראי כתיב גבי שרצים כי
גליון הש"ס
אי להא דאמר תאנים שצמקו באיביהן
נבלה. ובגמרא מפרש מאי איכא בין
ה)
נבלה נמי ליטמו לעולם דאין מעלין ארוכה
יפול חד וכל אשר יפול
ד
גמ' והתולש מהן.
אבר מן החי לאבר מן הנבלה: ור"ש
מנבלתם עליו יטמא וכתיב
מטמאין טומאת אוכלין טפי הוה ליה
ושאני טומאת נבלה דרחמנא אמר כי יפול
1
וכי יפול וכו' וממלת
מטהר. בגמרא מפרש טעמיה:
למסייעיה ממתניתין ונראה דמייתי
❖
עד שיפול תניא נמי הכי האבר והבשר
ובתרי עד סוף אותו דבור
גמ'
טומאת נבלות לא. דלא הוי
סייעתא אמאי דקאמר התולש מהן
נרשם עליו ונ"ב שלא
המדולדלין בבהמה ומעורין בחוט השערה
נמצא בפי' כ"י ואולי
בשבת חייב חטאת דמשמע נמי
כתלושין לגמרי דליטמא האבר כשאר
יכול יטמאו טומאת נבלה תלמוד לומר יפול
הוא הגהה של אחד מן
הגהות הב"ח
מברייתא דלאו לכל מילי הוה כתלוש
אבר מן החי דאמר לקמן שהוא
האחרונים: ג] לימא מסייע
עד שיפול ואפילו הכי טומאת אוכלין מיטמו
מטמא אדם וכלים: א] כי יפול
מדקא ממעט טומאת נבלה כלומר
(א) רש"י
ליה לשמואל מלות אלו
מידי
נמחקו וכצ"ל מטמאים
מסייע ליה לרב חייא בר אשי דאמר רב חייא
מנבלתם. אינו קרוי נבלה עד שיפול
טומאת אבר מן החי ומקרא ממעט
ו) ❖
טומאת אוכלים הואיל
ליה ובמתניתין ליתיה בפירוש אלא
לגמרי וגבי שרצים כתיב דאבר מן
בר אשי אמר שמואל תאנים שצמקו באיביהן
ה
ואין מחוברין כל צרכן
מדיוקא שמעינן ליה טומאת אוכלין
החי דידהו נמי מטמא כדלקמן ובתרי
והסו"ד: כגון הכרוב
מטמאות טומאת אוכלין $ והתולש מהן
ו
וכו' כך נמצא בפירושי
אין טומאת נבלות לא:
קראי כתיב גבי שרצים כי יפול חד
מוסף רש"י
בשבת חייב חטאת לימא מסייע ליה ירקות
ז
רש"י ז"ל כ"י הישנים:
לימא
מסייע ליה ירקות שצמקו.
ב] כי יפול מנבלתם עליו יטמא
ד] הנאכלין בצמוקן וצמקו
הוכשרו בדמיה.
שצמקו באיביהן כגון הכרוב והדלעת אין
הא מייתי שפיר אפילו
וכתיב
וכי יפול
(לעיל עג:
באיביהן מקבלים טומאה:
מטמאין טומאת אוכלין קצצן ויבשן מטמאין
ה] אביי אמר אי טעמייהו:
עו:) מתה הבהמה.
אטומאת אוכלין ומייתי סייעתא אהא
מנבלתם על כל זרע וגו' חד לאבר
ו] דכולה חדא חשיב
טומאת אוכלין קצצן ויבשן ס"ד עץ בעלמא
דצמקו הוי כמדולדלים:
מן הבהמה דמיתה עושה ניפול
ליה ואע"ג דכי אוחז
וקצצן על מנת ליבשן איצטריכא
הוא וא"ר יצחק בעל מנת ליבשן טעמא
הבשר צריך
אתא: ואפ"ה טומאת אוכלין מטמו.
בקטן דהיינו באבר ובשר
ח
הכשר.
המדולדל אין גדול עולה
ליה. וא"ת ליתני הכי כרוב
דכרוב ודלעת הוא כיון דיבשן לאו בני אכילה
בניחותא. כלומר ואע"ג דמחוברין
עמו אלא הבהמה נתלש
ודלעת שקצצן על מנת ליבשן מטמא
חשיבי לענין טומאת נבלות קתני
מיד הואיל: ז] לשון פרוסה
נינהו הא שאר פירות מטמאי היכי דמי אי
שנשבר: ח] ואם נגע
טומאת אוכלין למה ליה למתני רישא
מתניתין דלענין טומאת אוכלין תלושין
דיבשן הן ועוקציהן פשיטא אלא לאו בלא
טבול יום באחד מהם
שצמקו באיביהן וי"ל דהכי מתני ליה
נינהו ומקבלין טומאה כשאר אוכלין:
פסל את חברו: ט] דקודם
עוקציהן לעולם הן ועוקציהן וקצצן על מנת
מסייע ליה כו' שצמקו באיביהן.
טפי שפיר הכרוב והדלעת שצמקו כו'
(לעיל עג:) ואינו
מיתה אינה ניפול ואבהמה
ליבשן איצטריכא ליה ת"ש אילן שנפשח ובו
ט
מטמא משום אבר
דרשי כו':
שיבשו באילן: חייב חטאת. אם לא
ואם לא צמקו אלא קצצן ע"מ ליבש
מן הנבלה.
פירות הרי הן כתלושין יבשו הרי הן כמחוברין
ומר
כו': סבר אין בהמה נעשית
יבשו עוקציהן. אלמא אע"ג דלענין
מאי לאו מה תלושין לכל דבריהן אף מחוברין
יד לאבר. נראה דרבה מצי סבר
שבת מחוברין נינהו מטמאין טומאת
לכל דבריהן מידי איריא הא כדאיתא והא
אוכלין: ג] לימא מסייע ליה.
דלר"ש שחיטה מכשרת ולא דם וה"ק
(שם)
לשמואל: כגון הכרוב והדלעת.
אין בהמה נעשית יד לאבר הא אם
כדאיתא: נשחטה הבהמה [וכו']: במאי קא
שלאחר שהן יבשים הרי הן כעץ ואינן
נעשית יד לאבר היה מוכשר משחיטת
מיפלגי אמר רבה בבהמה נעשית יד לאבר
ראויין לאכילה: אין מטמאין טומאת
בהמה אע"פ שהוא אסור באכילה
קמיפלגי מר סבר אין בהמה נעשית יד לאבר
אוכלין. דהא לאו אוכל נינהו וקא ס"ד
מדרבנן וכן סברי כולהו אמוראי
ומר סבר בהמה ינעשית יד לאבר אביי אמר
דהיא גופה לא איצטריך דעץ לא יטמא
דמפרשי מתניתין לבר מר' אחא
באוחז בקטן ואין גדול עולה עמו קמיפלגי מר
אלא למימרא דהני הוא דכי צמקו
דאמר בנתקנח הדם בין סימן לסימן
סבר אוחז בקטן ואין גדול עולה עמו הרי הוא
באיביהן טהורין אבל שאר פירות
קמיפלגי דלדידיה דם מכשיר לר"ש
כמוהו ומר סבר אינו כמוהו ואף ר' יוחנן סבר
הנאכלין בצימוקן ד] מקבלין טומאה
וצ"ל דלרב אחא לא שמיע ליה ברייתא
ואשמעינן דכתלושין דמו: קצצן. לחין
באוחז בקטן ואין גדול עולה עמו קא מיפלגי
דהשוחט דשמעינן מיניה
דלר' שמעון שחיטה מכשיר ולא דם
על מנת ליבשן אע"פ שאין עומדין
דרבי יוחנן רמי דר"מ אדר"מ מי אמר ר' מאיר
אבל שאר אמוראי דהכא הוו
למאכל אלא לעץ כגון דלעת לעשות
אוחז בקטן ואין גדול עולה עמו הרי הוא
ידעי לה שפיר דהא רב פפא
הימנה כלי וכרוב להסקה אפ"ה כל
כמוהו ורמינהו אוכל שנפרס ומעורה במקצת
נמי מפרש לה לפלוגתייהו בסמוך
זמן שהן לחין מטמאין: קתני רישא
רבי
אמר רב פפא
ובפרק השוחט
מיהת ירקות שצמקו באיביהן כגון
עלה דברייתא הכל מודים היכא דאיתיה לדם כו' אלמא ידע לה: הכרוב והדלעת טעמא דהני כי יבשו לאו אוכלין נינהו הא שאר
פירות מטמאין באיביהן: והיכי דמי. הך מתניתא דקתני דכרוב
רבי
ודלעת הוא דלא מטמו הא אחריני מטמו: אי דיבשו הן ועוקציהן. דאף לענין שבת תלושין הן: פשיטא. דמטמו למה ליה למתנייה לא
איהי גופה איצטריך לאשמועינן דעץ לא יטמא ולאו דיוקא דידיה איצטריך לאשמועינן דאחריני מטמו דהא תלושין גמורין הן: אלא לאו בלא
עוקציהן. ומשום דוקיא דידיה אצטריך למתנייה דאע"פ דלענין שבת מחוברין הן לענין טומאה תלושין הן כדשמואל והיינו מסייע ליה: לעולם
הן ועוקציהן. ודקא קשיא לן מאי קמ"ל משום סיפא תנייה דאשמועינן קצצן לחין ע"מ ליבשן מטמאין טומאת אוכלים: שנפשח. נתלש ממנו
ענף ובאותו ענף יש פירות: הרי הן כתלושין. ואפילו הן לחין: יבשו. פירות האילן שלא נפשח הרי הן כמחוברין: מאי לאו אף
מחוברין. דקאמר לכל דבריהם קאמר ואפילו לענין טומאה וקשיא לשמואל: הא כדאיתא והא כדאיתא. תלושין שנפשח ז) לכל דבריהם הוו
תלושין בין לענין חיוב טומאה בין לענין שבת ח) ומחוברין דקתני גבי יבשו לשבת קאמר ולא לטומאה והיינו כשמואל: במאי קא מיפלגי. ר'
מאיר ור' שמעון לגבי הכשר: אמר רבה בבהמה נעשית יד לאבר קמיפלגי. ותרוייהו אית להו יש יד להכשר ומיהו רבי שמעון סבר אין בהמה
כולה נעשית יד לאבר אחד הלכך לא הביאה לו הכשר ורבי מאיר סבר בהמה נעשית יד לאבר: אביי אמר. ה] אין טעמייהו משום יד
דכ"ע אין בהמה נעשית יד לאבר אחד אלא טעמא דרבי מאיר משום דכולה חדא חשיב ליה ואע"ג דכי אוחז
ו] את הקטן באבר
ובשר המדולדל אין גדול עולה עמו אלא נתלש
מיד הואיל וכשאוחז
בגדול עולה קטן עמו חד הוא ור' שמעון
סבר אינו כמוהו:
אוכל. תרומה: שנפרס. לשון פרוסה ז] נשבר:
ט) הרי הוא
כמוהו.
ואם נגע טבול יום באחד ח] מן השברים
פסל את חבירו:
ואם