העור והרוטב
פרק תשיעי חולין
קכח.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
רבי
מאיר אומר אם אוחז בקטן וגדול עולה עמו. ה"ג בספרים
ואם לאו. חבירו טהור ואע"פ שנוגעין זה בזה אין שלישי עושה
עד א
א)
ב)
רביעי בתרומה. וגבי טבול יום תנינא לה במסכת יומא :
ובפי' ר"ת ובמסכת טבול יום אינו כן דגרסינן ר"מ
(א) ג]
ג)
מוחלפת השיטה. כאן החליף ר"מ שיטתו אבל בעלמא ס"ל אוחז
אומר אם אוחז בגדול וקטן עולה עמו הרי הוא כמוהו רבי יהודה אומר
עה ב
ד)
בקטן ואין גדול עולה עמו הרי הוא
כמוהו ומדקאמר רבי יוחנן
אם אוחז בקטן וגדול עולה עמו הרי הוא כמוהו ולהך גירסא תימה
ה)
ו)
ג
הכי ש"מ דס"ל דבאוחז בקטן ואין
מאי פריך הכא דר"מ אדר"מ ט)ולא
עו ד
גדול עולה עמו קא מיפלגי: ומהדר
מסתבר לפרש דר' יוחנן דאמר באוחז
❖
רבי מאיר אומר אם אוחז בקטן וגדול עולה
ז) ח)
א
הש"ס ומאי קשיא. ליה לרבי יוחנן
בקטן ואין גדול עולה עמו אליבא דר"מ
עמו הרי הוא כמוהו ואם לאו אינו כמוהו
לאו דוקא אלא גם הקטן אין עולה
דלמא אע"ג דמיקל ר"מ בטבול יום
ואמר רבי יוחנן מוחלפת השיטה ומאי
לעזי רש"י
$ שהוא טומאה דרבנן ו) מחמיר הוא
עם הגדול דלא משמע הכי:
ט)
קושיא דילמא שני ליה לר"מ בין טבול יום
בהמה
❖
❖
בחייה מהו שתעשה יד
בטומאה חמורה: תניא רבי אומר.
קרישפיל"א. עולש.
לשאר טומאות תניא רבי אומר אחד טבול יום
לאבר. תימה מאי מבעיא
תירוצא הוא כלומר הא תני רבי דלא
ואחד שאר טומאות ודילמא לרבי לא שני
שני ליה: אחד טבול יום ואחד שאר
ליה אי משום דבהמה בחייה לאו בת
גליון הש"ס
שיטה מקובצת
ליה ולר' מאיר שני ליה אמר ר' יאשיה הכי
טומאות. אין חילוק בנגיעתם דהקרויה
קבולי טומאה היא כל ידות שבעולם
גמ' צריכות הכשר שני.
א] רב פפא אמר בהכשר.
אמר ר' יוחנן לדברי רבי מוחלפת השיטה
בשאר טומאות נגיעה הוי בטבול יום
נמי לא מקבלי טומאה אלא שמכניסות
נ"ב עי' תוס' בכורות דף
נמי נגיעה: לדברי רבי דלא שני ליה.
ומוציאות טומאה וי"ל דלא דמי לשאר
רש"י ד"ה
רבא אמר ביש יד
לטומאה ואין יד להכשר
י ע"א ד"ה נבלת בהמה:
ב] דתניא אמר רבי יהודה:
ומהדר וכו' שהוא טומאה
ידות דמאי דלא מקבלי טומאה משום
החליף ר"מ שיטתו דהא כל היכא
ד]
קמיפלגי מר סבר יש יד לטומאה ואין יד
ג] תנינא לה במס' טבול
דרבנן.
שאינן אוכל אבל בעלי חיים כי נמי
דהויא נגיעה בטבול יום הויא נגיעה
יום הס"ד: ד] החליף ר"מ
להכשר ומר סבר
יש יד לטומאה ולהכשר
הוי אוכל כגון בן פקועה איכא למ"ד
בשאר טומאות והא שמעינן לר"מ
שיטתו דאמר כל היכא
א] רב פפא אמר
בהכשר קודם מחשבה
דהויא: ה] שלקטן לבהמה
פרק בהמה המקשה דלא
דמתניתין דאע"ג דאין גדול עולה עמו
קמיפלגי ב] דתנן אמר ר' יהודה כך היה רבי
והוכשרו ואח"כ וכו'. נ"ב
קישות
שנטעה
חבור הוא: רבא אמר ביש יד להכשר.
מקבל טומאה:
❖
נ"א בפירושי כ"י שלקטן
עקיבא שונה חלב שחוטה בכפרים צריך
בעציץ והגדילה ויצאה חוץ לעציץ
כי היכי דילפינן יד לטומאה בריש
למאכל בהמה והוכשרו
אין מקבל טומאה: עולשין
מחשבה ואין צריך הכשר שכבר הוכשר
טהורה. ואע"ג יג] דאמר בפרק המביא
פרקין קמיפלגי ודכ"ע
שלקטן והדיחן למאכל
הגהות הב"ח
בהמה נעשית יד לאבר: בהכשר קודם
גט אילן בארץ ונופו
בשחיטה אמרתי לפניו למדתנו רבינו
בהמה גרסי' רחצן במים
מחשבה קמיפלגי. ודכ"ע יש יד לטומאה
(א) רש"י
נוטה בחוצה לארץ בתר עיקרו אזלינן
ועשה בהן הדחה מן
עולשין שלקטן והדיחן לבהמה ונמלך
העפר הנתלש עם העשבים
ולהכשר אלא ששחטה קודם שחישב
התם מרובה יניקתו במקום העיקר
עליהן לאדם $ צריכות הכשר שני וחזר רבי
כדי שיהו יפים להאכילן
להאכילו לעובד כוכבים דקדם הכשר
אבל עיקרו בעציץ אין יניקת השרשים
לבהמתו ואח"כ נמלך
עקיבא להיות שונה ב כרבי יהודה מר סבר
למחשבה ר"ש סבר כיון דבשעת
מרובה ואין הנופות יונקות מן העציץ:
עליהם וכו'. כן כתוב
אלא הטמא בטומאתו והטהור
לה כמעיקרא ומר סבר לה כחזרה רב אחא
בפירושים ישנים ונראה
הכשר אכתי לאו בר קבולי טומאה
דהיינו מהדורא קמא:
בריה דרב איקא אמר בנתקנח הדם בין
בטהרתו. ואע"ג דבעציץ נקוב
הוא דסתמיה לאו לאכילה קאי שאף
ו] ר"מ ס"ל כדמעיקרא כי
סימן לסימן קמיפלגי מר סבר ישנה
אמרינן בהמצניע דלרבי
לבן נח אסור הוא הכשר נמי לא
היכי וכו'. ונ"ב בפירוש
ישנים כ"י כתוב ור"ש סבר
מקבל: חלב. אין דרכו לאוכלו
לשחיטה מתחלה ועד סוף והאי דם שחיטה
שמעון הוי כמחובר לענין הכשר
לה כחזרה דקתני מאכל
בכפרים מפני שהעם מועט ויש להם
זרעים ומסתמא הוא הדין לענין
הוא ומר סבר אינה לשחיטה אלא לסוף
בהמה אינו מקבל טומאה
ואותו הכשר אינו מועיל
בשר הרבה לצורך סיפוקן אבל
טומאה התם ע"י הנקב הוי כמחובר
והאי דם מכה הוא רב אשי אמר בשחיטה
עד שיוכשר פעם אחרת
בכרכים העם מרובה ואין להם בשר
אבל הכא ע"י מה שיוצא לחוץ לא
הס"ד: ז] אינו מכשיר דדם
מכשרת ולא דם קמיפלגי בעי רבה ג בהמה
לכל הצורך אוכלין אותו ע"י הדחק.
יהא מה שבפנים כמחובר: חללים: ח] דכ"ע אין יד
בחייה מהו שתעשה יד לאבר תיקו אמר
הרי אמרו המשתחוה לחצי דלעת
להכשר א"נ יש יד להכשר
א"נ משום הכי אין דרכן לאוכלו
האי אבר לית ליה יד דאין
אביי הרי אמרו ד קישות שנטעה בעציץ
אסרה בעי רבי זירא מהו
בכפרים משום דעניים הם אבל בני
בהמה נעשת: ט] ואין
והגדילה ויצאת חוץ לעציץ טהורה אמר ר"ש
שתעשה יד לחברתה.
לפי' שני
כרכים שהם עשירים אוכלין אותו:
גדול עולה עמו אינו
כמוהו וכשניתז דם: י] מהו
וכי מה טיבה לטהר אלא הטמא בטומאתו
הוכשר בשחיטה. ואע"ג דקדם הכשר
שבקונטרס דמבעיא ליה אי הויא חציה
שתעשה לה יד להכניס:
למחשבה: עולשים. עשב שקורין
שלא השתחוה לה יד להוציא טומאה
וטהור בטהרתו בעי אביי מהו שתעשה יד
יא] שבעציץ לפי שחוזרת
קרשפיל"א: שלקטן. לבהמה והוכשרו
או לא כלום נעשה יד אוכל לאוכל אחר
ה]
ויונקת מן הנוף הנוטה:
לחברתה תיקו אמר רבי ירמיה הרי אמרו
יב] דבעינן אוכל שאתה
ואח"כ נמלך עליהם לאדם צריכין
או לא תימה דבכולה שמעתין מוכח
המשתחוה לחצי דלעת אסרה בעי ר' ירמיה
יכול להאכילו: יג] ואע"ג
הכשר שני מפני שקדם הכשר למחשבה
דאוכל נעשה יד לאוכל לקמן כוליא
דאמרינן בפ' המביא תניין
מהו
ור"מ סבר לה כי היכי דא"ר עקיבא
של נבלה בחלבה נעשה החלב יד
אילן בארץ ונופו:
ו]
מעיקרא מאכל בהמה אינו מקבל טומאה: בנתקנח הדם כו'.
לכוליא ולעיל נמי לא פליגי אלא בבהמה אם נעשית יד לאבר
ודכ"ע אין יד להכשר אבל יש יד לטומאה ופלוגתייהו בשניתז הדם
משום שהבהמה דבר גדול ואינה ראויה להיות יד אבל אם היו שוין
על האבר וקינחו בין סימן לסימן: דם מכה. אינו מכשיר ז]דם חללים
הבהמה והאבר הויא יד לכ"ע ועוד אמאי נקט דלעת ליבעי בשתי
קרוי משקה ולא דם מכהז): רב אשי אמר. דכ"ע ח]אית יד להכשר והאי
חתיכות בשר המדובקין בעור ונטמאה אחת מהן בשרץ ואין לומר
אבר אית ליה יד דבהמה נעשית יד לאבר א"נ ס"ל אוחז בקטן ואין
נמי דבדלעת מחוברת איירי והחצי טמא מידי דהוה אאשרה וקא
גדול עולה עמו ט]הרי הוא כמוהו ח)וכשניתז הדם על האבר ולא נתקנח
מבעיא ליה אי הוי יד אידך להוציא טומאה כיון שהוא מחובר
קא מיפלגי ר"מ סבר דם מכשיר והרי הוכשר ור"ש לטעמיה דאמר
כדמבעיא ליה בקישות שנטעה בעציץ דאכתי אמאי נקט דלעת לימא
בפרק שני שחיטה מכשרת ולא דם והאי אבר כיון דלא
המשתחוה לחצי אילן ונראה כלשון ראשון שפירש בקונטרס דבעי אם
מהניא ליה שחיטה להתירו באכילה אע"ג דמהניא ליה לטהוריה מידי
נגע שרץ בחצי שהשתחוה אם נעשית יד לחצי האחר הואיל ואין ראוי
נבלה לא מכשרה ליה לטומאה דטעמא דשחיטה מכשרת היינו משום
לקבל טומאה לר"ש דאמר אוכל שאין יכול להאכילו לאחרים אינו אוכל
דכיון דמשויא ליה אוכלא לענין היתר אכילה משויא ליה נמי אוכלא
ולא דמי לשאר ידות דהתם אין מקבלות טומאה לפי שאינן ראויות לאכילה
לענין טומאה והכא ליכא למימר הכי: בעי רבה כו'. רבה אוקים
ועץ בעלמא הן אבל הכא אוכל גמור הוא אבל דבר אחר גורם לו שאין
פלוגתייהו לעיל בבהמה נעשית יד לאבר בעי רבה לר"מ דאמר
ראוי להאכילו לאחרים כדפרישית לעיל גבי בהמה בחייה מהו כו':
בהמה נעשית יד לאבר בשחיטה לענין הכשר בחייה מהו שתעשהי] יד
רבי
להכניס ולהוציא טומאה היכא דהוכשר במים לאחר דלדולו דאמרינן במתניתין דמקבלין טומאה במקומן ואם נגע טומאה בבהמה מהו שתעשה
יד להביא טומאה לאבר מי אמרינן כיון דבעלי חיים לא מקבלי טומאה יד נמי לא הוו או דילמא נהי דאיהי גופה טהורה יד לאבר מיהא הויא כי
היכי דאמרינן גבי עצם דבשר ואוכל עליו שהוא יד לבשר להכניס ולהוציא טומאה אע"פ שאין עצם בלא בשר מקבל טומאה: קישות שנטעה
בעציץ. שאינו נקוב כתלושה דמיא ומקבלת טומאה כשאר אוכלין או אם היתה טמאה הרי היא בטומאתה ואם הגדילה ויצאה נופה לחוץ ונוטה
על הארץ ויונק מריח הארץ דרך אויר כמחובר דמיא וטהרה כל הקישות שבעציץ לפי יא]שחוזרים ויונקין מן הנוף הנוטה חוץ לעציץ: הטמא
בטומאתו. מה שבתוך העציץ מקבל טומאה לפי שהוא כתלוש: והטהור. הנוף שיצא לחוץ ויונקת מריח הארץ דרך אויר כמחובר וטהורה: לר"ש
מהו שיעשה נוף הטהור יד לקישות להביא לה טומאה: המשתחוה לחצי דלעת אסרה. בהנאה משום עבודה זרה ולר"ש איסורי הנאה אין
מטמאין טומאת אוכלין דנפקא ליה לקמן מכל האוכל אשר יאכל דבעינן יב]שאתה יכול להאכילו לאחרים והא הדלעת איסורי הנאה היא
ותו לא מטמא טומאת אוכלין ונהי דטומאה יוצאה לה מגופה דהא עבודה זרה מטמאה כשרץ שנאמר שקץ תשקצנו ולר"ע מטמאה
כנדה שנאמר תזרם כמו דוה מיהו ההיא טומאה דרבנן היא כדאמרינן בפרק ר"ע וקרא אסמכתא בעלמא הוא:
מהו