העור והרוטב
פרק
תשיעי חולין
קכט.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
וטומאת
בית הסתרים לא מטמא. פירושה בפרק בהמה
טומאת בית הסתרים היא. היאך קבל טומאה א] במחובר והלא
מגעו
א)
א
המקשה : ולא שני ליה לר' מאיר בין
ב)
בסתר וקיי"ל בנדה מקרא דטומאת בית הסתרים לא
ג)
ב
טומאה דבעי הכשר כו'. הלשון אין מיושב דלא ה"ל למימר טפי
מטמיא: ר"מ היא. בבהמה המקשה הוציא עובר
את ידו
ד)
למה
אלא הכא לא הוכשר: לי הכשר והא מטמא טומאה חמורה
ושחט את אמו ואח"כ חתכו בשר העובר מגע נבילה שקבל טומאה
ג
❖
אגב אביו. תימה אמאי לא פריך למה
מאבר היוצא שהיה מחובר לו והוא
ה)
מטמא כאבר מן החי: א"ל. רבי אסי
ליה לאוקומיה כר"מ הא מטמא טומאה
טומאת בית הסתרים היא וטומאת בית
ו)
לר' זירא בהא דר' אבא בר ממל לא
חמורה אגב אביו ואין צריך לא הכשר
ז)
הסתרים לא מטמא אמר ליה אף לדידי
לעזי רש"י
ח)
איכפת לי דהא זימנין סגיאין אמרה
מים ולא הכשר שרץ כדאמר פרק בא
❖
קשיא לי ושאילתיה לרבי אבא בר ממל
ט) י)
מוטי"ל. גוש (של שאור).
להאי טעמא קמאי ואמרי ליה אנא:
סימן כ):
כ)
ואמר לי הא מני רבי מאיר היא דאמר
כששימש
❖
מעשה עץ שימש.
שני ליה לר"מ בין טומאה דבעיא
טומאת בית הסתרים מטמא אמר ליה ולאו
הכשר כו'. ההיא דבהמה המקשה
פירוש מאותו שם
שיטה מקובצת
זימנין סגיאין אמרה קמאי ואמרי ליה שני
הוכשר העובר בשחיטת אמו ועדיין
שהיה מטמא טומאה חמורה דהיינו
א] היאך קבל טומאה
תורה אור השלם
ליה לר' מאיר בין טומאה דבעיא הכשר ובין
מאביו במחובר: ב] וכ"ש
האבר הטמא מחובר בו וטמאו אבל
משום אבר מן החי עתה אין אבר
1. מִכָּל הָאֹכֶל אֲשֶׁר
זה שכבר טימא לאבר
טומאה דלא בעיא הכשר אמר רבא ומאי
משנתינו תנן הבשר צריך הכשר וכיון
מן החי שאין בו אלא בשר ואין
שמטמא כנבלה הס"ד
יֵאָכֵל אֲשֶׁר יָבוֹא עָלָיו
דצריך הכשר לא הוכשר קודם חתיכה
קרוי אבר ול"ד לנבלת עוף טהור
קושיא דלמא בשהוכשר אמר ליה רבה בר
כששימש וכו' וכן כתוב
מַיִם יִטְמָא וְכָל מַשְׁקֶה
בספרי כ"י: ג] שאין
והיאך מקבל טומאה מאביו: בשהוכשר.
ופרים הנשרפים שכשטימא טומאה
אֲשֶׁר יִשָּׁתֶה בְּכָל כְּלִי
רב חנן לרבא למה לי הכשר הרי מטמא
❖
יִטְמָא: ויקרא יא לד
האבר מטמא כלום ע"י
חמורה היה משום שורף פרים והשתא
קודם חתיכה קתני הך ברייתא
טומאה חמורה אגב אביו אמר ליה כששימש
אותו בשר. נ"ב שבספר
דטמאה: הרי מטמא טומאה חמורה
נמי הם פרים וה"פ כששימש מעשה
כ"י לא נמצאו מלות
מעשה עץ שימש אמר אביי הרי אמרו
אלו: ד] שהרי יחדה לכך
אגב אביו. בעודו מחובר באבר היה
עץ שימש לא מתורת אוכל כמו
גליון הש"ס
אכופת שאור שיחדה לישיבה בטלה טומאתה
ולא להחמיץ שאר עיסות
שהוא עתה אלא מתורת עץ בעלמא
אב הטומאה לטמא אדם וכלים ותנא
גמ' אמר אביי הרי אמרו.
ואומר אני: ה] ומשני
לאו דאורייתא דאי סלקא דעתך דאורייתא
וא"ת אע"ג דמעשה עץ שימש ליטמא
דבי ר' ישמעאל לעיל בפירקין
תלמודא לעולם וכו':
❖
ו] הרי אמרו תקרובת
מצינו לאוכלין שמטמאין טומאה חמורה
דנגמר מזרעים שאין סופן לטמא
מה זרעים שאין סופן לטמא
ע"ז של אוכלין מטמא
טומאה חמורה צריך הכשר אף כל
טומאה חמורה בשום ענין וי"ל דזרעים
כששימש מעשה עץ שימש $ אמר אביי הרי
באהל דילפינן לה מויאכלו
נמי סופן לטמא טומאה חמורה ע"י
שאין סופו לטמא טומאה חמורה צריך
זבחי מתים מה מת מטמא
אמרו תקרובת עבודת כוכבים של אוכלין
מוסף רש"י
באהל אף תקרובת ע"ז
שמוש עץ כדאמר בסמוך כופת שאור
הכשר אבל מי שסופו לטמא טומאה
מטמאין באוהל טומאתה לאו דאורייתא
כופת.
מטמא באהל וקאמר אביי
שיחדה לישב עליה בטלה ומטמאה
חמורה כגון נבלת עוף טהור לא
אומר אני דטומאה זו:
דאי סלקא דעתך דאורייתא מצינו לאוכלין
ז] משום מגע נבלה אגב
וכ"ש זה שכבר טימאב]: כששימש. אותו
טומאת מדרס:
טומאתה לאו דאורייתא. תימה
שמטמאין טומאה חמורה כששימש מעשה
(פסחים
כוליא כשהכוליא טמונה:
שמוש טומאה חמורה לאו בתורת
ח] טמונה בו מטמאה
מה:) אי מיתה עושה
עץ שימש אמר אביי הרי אמרו ב חבורי
אוכל שמשה ג]שאין האבר מטמא כלום
דאי לאו מדאורייתא
והד"א: ט] (אין צריך
ניפול.
אוכלין ככלים דמו טומאתן לאו דאורייתא
ע"י אותו בשר אלא בתורת עץ שימש
בטלה אמאי מותר להניחה בביתו:
הכשר וזה לענין טומאת
בית שסככו בזרעים טהרו.
אוכלין אוכל הוא וקתני
דאי סלקא דעתך דאורייתא מצינו לאוכל
שנחשב ונמנה עם הגידין והעצמות
צריך הכשר הס"ד כך
מכאן קשה על פירוש רבינו
ליעשות אבר והן כעץ והשתא אתעביד
מצאתי בכ"י ישן): י] הרי
שמטמא טומאה חמורה כששימש מעשה
אמרו בית שסככו בזרעים
שמואל בפ"ק דסוכה דאמר
ליה אוכל ופנים חדשות באו לכאן
עץ שימש א"ל רב פפא לרבא הא דתניא
דהוי בית כלומר הרי:
ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו
ולא דמי לנבלת עוף טהור שהיא
יא] בטלו הזרעים ונעשה
חלב נבלה בכפרים צריך מחשבה והכשר
מטמאה אדם על ידי אכילה: הרי
בפסח אין חוצצין בפני הטומאה אבל
אהל: יב] כותליו ואהל
טומאתו אגב כוליא לאו דאורייתא דאי סלקא
שלו ומטמא אדם וכלים:
אמרו. בפסחים באלו עוברין
מביאין הטומאה ופוסלין הסוכה משום
יג] לטמא אדם וכלים לאו
דעתך דאורייתא מצינו לאוכל שמטמא
: כופת שאור. מוטיי"ל בלע"ז:
אויר פירוש ולא משום סכך פסול
(לעיל עג:)
דאורייתא היא ואית דגרסי
טומאה חמורה כששימש מעשה עץ שימש
שיחדה לישיבה בטלה. מתורת חמץ
דסכך פסול בארבעה ואויר בשלשה
שאתה יכול להאכילו
בית שסככו בזרעים טהרו
לאחרים.
כלומר טהרו מטומאת
אמר רב מתנה הרי אמרו בית שסככו
ואינו עובר עליו בפסח משום שאור
ואמר התם מאי טעמא כיון דכי יבשי
ג
אוכלים ונעשו עץ:
נפלי כמאן דמפרשי דמו ופירש רבינו
לא ימצא בבתיכםט) אלמא לאו אוכל הוא
בזרעים טהרו טומאתו לאו דאורייתא דאי
(בכורות ט:) שאי
ונעשית כלי ומטמאה מושב הזב שהרי
שמואל דהא דקאמר מאי טעמא לאו
אתה יכול להאכילו
סלקא דעתך דאורייתא מצינו לזרעים שמטמא
לאחרים.
אין אומרין לו עמוד ונעשה מלאכתנו
אאין חוצצין בפני הטומאה קאי משום
טומאה חמורה כששימש מעשה עץ שימש:
(מנחות
שהרי יחדה ד]לכך אומר אני דטומאה
דהוי אוכל ומקבל טומאה ואין חוצץ
קא:)
מה נפשך אי מיתה עושה
ר"ש מטהר:
שאנו מטמאין אותו משום מושב הזב
בפני הטומאה אלא אפוסלים את
ניפול ליטמא משום אבר מן החי אי אין
לאו דאורייתא אלא דרבנן היא דאמור
הסוכה קאי וקשה לפירושו דהכא
מיתה עושה
ניפול ליטמא משום אבר מן
רבנן בטלה ונעשת כלי: דאי ס"ד
משמע דבטלי לגבי בית ולא מקבלי
הנבלה ר"ש ארישא קאי האבר והבשר
דאורייתא. א"כ מצינו אוכלין שסופן
טומאה ומיהו יש לומר לפירושו דמילי
המדולדלין בבהמה מטמא טומאת אוכלין
לטמא טומאה חמורה מאחר שירדו
מילי קתני ואין חוצצין לאו כשסכך בהם
לתורת אוכלים ואנן אמרינן מה זרעים
קאמר אבל מכל מקום לא היה צריך
במקומן וצריכין הכשר ורבי שמעון מטהר
שאין סופן לטמא טומאה חמורה כו':
לפרש כן דאיכא לפרושי כשסיכך בהן
אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן מ"ט דר"ש
ומשני ה] לעולם טומאתם דאורייתא
ולא מקבלי טומאה והאי דאין חוצצין
אמר קרא 1 מכל האוכל אשר יאכל
ודקאמרת מצינו לאוכלים שמטמאים
כדמפרש התם משום דכי יבשי נפלי
אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים קרוי
כו' כששימש אותו שימוש טומאה
וכן פירש בקונטרס שם:
אוכל אוכל שאי אתה יכול להאכילו
חמורה לאו בתורת אוכל שימשה אלא
כזית
לאחרים
מעשה עץ שימש ע"י מעשה עץ הוא
עץ: הרי אמרו תקרובת עבודת כוכבים של אוכלין מטמא באהל.
ו] וקאמר אביי אומר אני טומאה
עושה אותה שבטל מתורת אוכל ונעשה
זו לאו דאורייתא וקרא אסמכתא בעלמא: דאי דאורייתא. מצינו אוכלין שסופן לטמא אדם: מעשה עץ. שאסורים בהנאה ובטלו מאכילה
ונעשו כעצים הנעבדים: הרי אמרו. באלו עוברין : חבורי אוכלים. שבכלים הרי הם ככלים ואם נגעה טומאה באוכל נטמא
הכלי דתנן בצק שבסדקי עריבה לענין הטומאה אם רוצה בקיומו הרי הן כעריבה ואומר אני טומאתו זו שהוא נעשה כלי ואם
נגע במת חוזר ומטמא אדם לאו דאורייתא: חלב נבלה. דבהמה טהורה אינו מטמא כנבלה דנפקא לןי) מיעשה לכל מלאכה ולענין לקבל
טומאה מן הנבלה או מן השרץ: כפרים. שעמם מועטין וחלב לאו בר אכילה הוא אפילו לעובד כוכבים אלא ע"י דחק: צריך מחשבה.
והוי אוכל וכיון דחלב יורד לתורת אוכל אומר אני טומאתו אגב כוליא מה שהוא מטמא אדם משום מגע נבלה ז]שהוא שומר הכוליא כשהכוליא
טמונה בו כדאמר לעיל כמה חוטין נמשכים הימנה לאו דאורייתא דאי דאורייתא מצינו דבר שיורד לתורת אוכל כגון חלב
שחישב עליו ועדיין הכוליא טמונה בוח]: מטמא טומאה חמורה. ואנן תנן כל שסופו לטמא טומאה חמורה אין צריך הכשר ט] וזה לענין
טומאת אוכלין אוכל הוא וקתני צריך הכשר: מעשה עץ שימש. לאו בתורת אוכל הוא מטמא אלא בתורת שומר לאוכל כעצם וכקרנים
וכטלפים: הרי אמרו בית שסככו בזרעים י]. כלומר הרי הזכירו בית המסוכך בזרעים דהוי בית. ולא ידענא היכן אמרו: המסכך בזרעים.
כגון שסיכך ביתו בשבלים ובהם הזרעים וכיון שעשה מהם סכך יא] בטל הזרעים ונעשה אהל חשוב ואם פרחה צרעת באותו בית הרי
כל הבית טמא כתליו ואהל שלו יב]לטמא אדם וכלים: טומאתו לאו דאורייתא. אותה טומאה שהבית חשוב אהל לטמא אדםיג] לאו דאורייתא
היא. ואית דגרסי בית שסיככו בזרעים
טהרו כלומר טהרו מטומאת אוכלים ונעשו עץ דבטלו אצל
הסיכוך
טומאתו לאו דאורייתא
מיתה עושה ניפול.
נבלה: מ"ט דרבי שמעון. דמטהר
כדפרישית: אי אין
והרי נתנבל עמה
לטמא
משום
המעורה בבעלי חיים:
לאחרים