הזרוע והלחיים פרק עשירי
חולין
קלא.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
דאתו
דאתו לידיה. דכהן: בטבלייהו. שהופקד הטבל אצלו: כמי שהורמו
לידיה בטבלייהו וקסבר האי תנא מתנות שלא הורמו כמי
א) ב)
א
שהורמו דמיין. ומשעת הרמה ואילך היינו מכי אתו לידיה
דמיין. זכה בהם מן ההפקר שהרי קדם. ל"א שמסר לו את הטבל לזכות
טו ב
בתרומה שבו: אם בחובו. שהיה חייב לו דבר קצוב ממון: חייב לעשר.
אפילו בטבלייהו וא"ת אמאי לא משני דפשטא דברייתא דקתני פטור
ג)
ממקום אחר וליתן לכהן שהרי הוא כמוכר: ואם באנפרות. בהפסד
מן התשלומין היינו דאתו ליד כהן בטבלייהו וקסבר האי תנא מתנות
ד)
ה)
שלא הורמו לאו כמי שהורמו דמיין
ועל חנם פטור מלעשר. קתני מיהת אם
ו)
ומש"ה פטור דאין לו לכהן אלא משעת
בחובו חייב לעשר אלמא יש לו תובעין
דאתו לידיה בטבלייהו וקסבר האי תנא
ז)
טז ג
דאי לאו דינא הוא שישלם לו על כרחו
הרמה ממש והוה ניחא טפי דהוי לשון
ח) ט)
מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין תא
י)
מאי חיוב מצוה איכא הא לא פש גביה
הרמה דוקא וי"ל דאי הוה מוקי לה הכי
שמע הרי שאנסו בית המלך גרנו אם
כ) ל)
א
מידי: שאני התם דקא משתרשי ליה.
אז לא היה חדוש הדיוק כלל הא משעת
❖
יז ד
מ)
בחובו חייב לעשר אם באנפרות פטור
התם לאו בהוצאה בדיינין תנן בה אלא
הרמה ואילך משלם דהא פשיטא דמשלם
מלעשר שאני התם דקא משתרשי ליה
יח ה
חיובא בעלמא כשאר חיובי מעשרות
כיון דאתו ליד כהן והורמו אבל השתא
❖
ו
תא שמע אמר לו מכור לי בני מעיה של
תורה אור השלם
וחיובא ודאי איכא עליה דהא משתרשי
עיקר הברייתא משמיענו דמזיק
פרה והיה בהן מתנות כהונה נותנן לכהן
1. וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל
ליה כלומר משתכר הוא בה שהרי היה
מתנות כהונה או שאכלן פטור ודיוקא
וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט
צריך לפרוע מעות: א"ל. לטבח:
שיטה מקובצת
ואינו מנכה לו מן הדמים לקח הימנו
קמ"ל דאע"ג דאתו לידיה א] בטבלייהו
לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם
מכור לי בני מעיה. בני מעיה של פרה
חייב דכמי שהורמו דמיין: א] בטבלייהו חייב דכמי
במשקל נותנן לכהן ומנכה לו מן הדמים
אֲנִי יְיָ אֱלֹהֵיכֶם:
שאני התם דקא משתרשי ליה.
זו: והיו בהן מתנות. הקבה: נותנן.
ויקרא יט י
שהורמו דמיין ועוד י"ל
אמאי ליהוי כמזיק מתנות כהונה או שאכלן
2. כִּי תִבְצֹר כַּרְמְךָ לֹא
דאתו לידיה בטבלייהו
לוקח זה לכהן: ואין. המוכר מנכה לו
דבמקום זה הניח לו המלך
שאני התם דאיתנהו בעיניהו ת"ש תשעה
וקסבר מתנות שלא הורמו
תְעוֹלֵל אַחֲרֶיךָ לַגֵּר
ללוקח מן הדמים שהרי היה יודע
שאר ממון ואם תאמר מתנות כהונה
כמי שהורמו דמיין הלכך
לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה:
נכסי כהן תרומה ותרומת מעשר וחלה
דברים כד כא
אם אכלן אחר הרמה חייב
הלוקח שהמתנות שם וזה לא מכר לו
כשאכלם משתרשי ליה שבמקום זה לא
3. כִּי תַחְבֹּט זֵיתְךָ לֹא
ראשית הגז ומתנות והדמאי והבכורים
שכבר זכה בהן הכהן ואם
הקבה: לקח הימנו במשקל. הליטרא
אכל דבר אחר ואמאי פטור וי"ל דלא
קודם הרמה פטור דגזירת
תְפַאֵר אַחֲרֶיךָ לַגֵּר
והקרן והחומש למאי לאו להוציאן בדיינין
כך וכך ושקל לו הקבה: נותנן. לו
דמי לאנסו בית המלך גרנו דתחתיהן
הכתוב דאין לו בהן אלא
לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה:
❖
דברים כד כ
משעת הרמה ואילך עד
לא לכדתנן למה אמרו נכסי כהן שקונה
לוקח לכהן שהרי הגזל אצלו וצריך
לא לקח משלו אבל באכלו אפשר דלא
ב
שהוברר חלק של כהן
בהן עבדים וקרקעות ובהמה טמאה ובעל משתרשי ליה שהיה מתענה: ומיהו אחר הרמה אהניא
להשיב: והטבח ינכה לו מן הדמים. על
הכי גרסי' בפי' ר"ח שבעה נכסי
כרחו שמכר דבר שאינו שלו: ואמאי.
הא דאתא לידיה שזכה
חוב נוטלן בחובו ואשה בכתובתה וספר
גליון הש"ס
בהן הכהן וממונו הוא.
כהן. ולא חשיב הכא כל כ"ד
נותנן לכהן ליהוי כמזיק כו': תשעה
תורה ההוא ליואה דהוה חטף מתנתא
גמ' אי איקרו עם.
הרא"ש ז"ל:
נכסי כהן. לא ידעתי היכן שנויה
מתנות כהונה דחשיב לקמן בפירקין
אתו אמרו ליה לרב אמר להו לא מסתייה
❖
ובספרים אינה כתובה בשוה ומוצא
דלא חשיב הכא אלא הנך
דלא שקלינן מיניה אלא מיחטף נמי חטיף
אני ט"ו מתנות כהונה שכולן נכסי כהן
דאסורים לזרים והם ממון כהן והא
ורב $אי איקרו עם משקל נמי לשקול מינייהו
לעשות בהן כל צרכיו התרומה ותרומת
דחשיב מתנות אע"פ שמותרות לזרים
מוסף רש"י
אי לא איקרו עם רחמנא פטרינהו מספקא
מעשר ותרומת מעשר של דמאי והחלה
משום דטבלי ודמו לתרומה כדאמר
ג
חייב לעשר.
ליה אי איקרו עם אי לא איקרו עם יתיב רב
לקמן אע"ג דלית הלכתא הכי
והבכורים וראשית הגז ומתנות של חולין
(גיטין מד.)
היינו דלא הוי כאוכל טבלים אבל מ"מ
ושל קדשים והקרן והחומש של גזל הגר
פפא וקאמר לה להא שמעתא איתיביה רב
נותנן. לכהן.
ושדה אחוזה ושדה חרמים ובכור בעל
איסורא איכא לאכול מבהמה שלא
אידי בר אבין לרב פפא ארבע מתנות
ד
מום ופדיון הבן ופדיון פטר חמור
הורמה מתנותיה א"נ לא חשיב אלא
(לקמן
עניים שבכרם הפרט והעוללות והשכחה
ונראה בעיני שכולן שנוים בה וחשיב
מידי דבר אכילה והא דלא חשיב בכור
קלח: וכעי"ז ב"ק קטו.)
והפאה ושלש שבתבואה הלקט והשכחה
לקח הימנו במשקל.
תרומה ותרומת מעשר והדמאי וחלה
משום דאכתי לאו בר אכילה הוא
והפאה שנים שבאילן השכחה והפאה ה כולן
מעשר
עני
כחדא דכולהו תרומה נינהו ובכור
שצריך שחיטה:
(לקמן שם) ומנכה לו
אין בהם טובת הנאה לבעלים ואפילו עני
המתחלק בתוך הבית. דוקא נקט
ופדיון הבן ופדיון פטר חמור כחדא
מן הדמים.
שבישראל מוציאין מידו מעשר עני
המתחלק בתוך הבית דשני דיני מעשר
וקרן וחומש דגזל הגר חדא וכולהו
ו
(שם)
הם אחד מתחלק תוך הבית ואחד
הנך מתנה לכהן הן ולקמן בפירקין
המתחלק בתוך ביתו יש בו טובת הנאה
באנפרות. (שם)
חשיב כל כ"ד מתנות
מתחלק בתוך הגרנות כדמשמע
לבעלים ואפי' עני שבישראל מוציאין אותו
כהונה. הגוזל את הגר ונשבע לו
בפ"ב דנדרים ואותו המתחלק
מידו ושאר מתנות כהונה כגון הזרוע והלחיים
ומת הגר ואח"כ הודה ונשבעז) לשקר
תוך הגרנות אין לבעלים בו טובת
והקבה אין מוציאין אותן (מידו) לא מכהן
הנאה אלא באותו המתחלק בתוך
דאמר רחמנא ואם אין לאיש גואל וגו'ח)
לכהן ולא מלוי ללוי ארבע מתנות שבכרם
וכי יש לך אדם בישראל שאין לו גואלים
הבית ובספרי מפרש להו מקראי כתוב
הפרט והעוללות והשכחה והפאה דכתיב
אחד אומר מקצה שלש שנים תוציא
אלא זהו גר שמת ואין לו יורשיןט) וכתיב
וכרמך לא תעולל ופרט כרמך לא תלקט
האשם המושב לה' לכהןי) ותניא בפרק
את כל מעשר תבואתך והנחת אלמא
1
וכתיב כי תבצור כרמך לא תעולל אחריך
הגוזל בב"ק האשם זה קרן
צריך להניחו בגורן ובאין עניים ונוטלין
2
המושב זה חומש דגבי נשבע לשקר
אותו וכתוב אחד אומר כי תכלה
אמר ר' לוי אחריך זו שכחה פאה גמר אחריך
בפקדון או בגזל כתיב ביה חומש בין
לעשר וגו' ונתת ללוי וגו' אלמא
אחריך מזית דכתיב כי תחבוט זיתך לא
3
בגוזל חבירו בפרשת ויקרא בין בגזל
בתוך הבית מחלקו מדכתיב מ)והנחת
תפאר אחריך ותנא דבי ר' ישמעאל שלא
הגר בפרשת נשא : למה אמרו. למאי
הא כיצד עד הפסח שהוא זמן גשמים
כ)
תטול תפארתו ממנו שלשה שבתבואה הלקט
הלכתא: וס"ת. אע"פ שאינו לאכילה
ואם מניחו בחוץ נפסד מחלקו בתוך
השכחה
ולא לדבר ל) שיבא לידי אכילה. ולבי
ביתו וזה מעשר עני המתחלק בתוך
מגמגם למאי תנייה הואיל ותנא דאפי' בהמה טמאה לוקח מהן: חטיף
הבית מכאן ואילך שהוא ימי הקיץ מניחו בחוץ בגרנות ועניים
באים ונוטלין אותו: יש בו טובת הנאה לבעלים. נראה דדבר
מתנתא. כשהיו התינוקות מוליכין הזרוע והלחיים והקבה לכהן חוטפם
מידיהם: לא מסתייה. לא די דכשהוא שוחט את בהמתו אין אנו כופין
שיש בו טובת הנאה לבעלים אפילו בא עני ולקחו מוציאין מידו
אותו לתת מתנות לכהן אחר: אלא מיחטף נמי חטיף. בתמיה: ורב.
ודבר שאין בו טובת הנאה לבעלים לקחו אין מוציאין מידו ומיהו
מאי דעתיה דאמר לא מסתייה דלא שקלינן מיניה דמשמע שהיינו יכולין
אם לא לקחו ובא עני ושאלו ממנו אם ירצה לא יתן לו דקרי ליה לעיל
לכופו לכך ונמנעין אנו: אי איקרו עם לשקול מיניה. דהא מאת העם
ממון שאין לו תובעין ואם היה צריך ליתנו לתובעו א"כ הוי יש לו
תובעין: גמר אחריך אחריך מזית. ואע"ג דאצטריכו למכתב
מאת זובחי הזבח כתיב ואי לא איקרו עם רחמנא פטריה
ומאי טיבותא עבדינן גבייהו: מספקא ליה. לרב ומשום ספיקא פטר
ולא הוי מופנה גלוי מילתא בעלמא הוא דכמו שיש בזה אחריך פאה
ליה דהמוציא מחבירו עליו הראיה: להא שמעתא. דרב דמספקא
ה"נ יש בזה אחריך פאה ולאו ג"ש ממש היא אי נמי מדכתיב שכחה
ליה: ד' מתנות עניים. הנוהגות בכרם ואלו הן: הפרט והעוללות.
בלשון אחריך ש"מ לג"ש אתא וצ"ע למה לא גמרינן בג"ש דאחריך
כדכתיב וכרמך לא תעולל ופרט כרמך לא תלקט ובמס'
דלהוי פרט בזית כמו בכרם ונהי דלענין עוללות לא אפשר למילף
פאה מפורש איזו היא עוללות כל שאין לה לא כתף ולא נטף:
באילן דלא שייך ביה איזהו
עוללות כל שאין לו
לא כתף ולא נטף:
והשכחה
כגון