ראשית
הגז פרק
אחד
עשר חולין
קלח.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
ופרכינן ותני תנא מנה בן ארבעים. והא מנה ופרס דרב הוא מנה
השנה דכי כתיב אבנט בכלאים גבי פרשת בגדי כהונה בכהן גדול הוא
א)
א
ב)
דכתיב אבל בכהן הדיוט כולו של בוץ א"כ לא משכחת צמר באבנט של
ופרס דקאמר רבי דוסא בכל אחת מנה ופרס ופליגי רבנן עליה
ב
הדיוט ואמאי משערת ראשית הגז באבנט הא לא שוין בה אהרן ובניו
דאמרי כל שהן ופירש רב למילתייהו דכל שהן היינו בין כולן מנה
ג)
שהצמר אינו ראוי לשירות הדיוט: שם אבנט. אע"ג דאין צמר בשירות
ופרס: חמת חדשה. של עור שלא גמר תפירתה ושייר בה סדק:
ד)
מג ג ד
ה)
אע"פ שמקבלת רמונים. שאין בסדק
הדיוטות הרי ראוי לשירות כ"ג ואי
❖
כמוציא רמון: טהורה. שלא נגמרה
משום הוא ובניו הכי קאמר דברים
בששים ותני תנא מנה בן ארבעים סלעים
ו)
מלאכתה: תפרה. ונגמרה מלאכתה
הראויין לאבנט שהרי אבנט נוהגת
אין והתנן חמת חדשה אע"פ שמקבלת
ז) ח)
בו ובבניו: כ) מכר לו שחופות כו'.
וחל עליה שם כלי ואח"כ נקרעה
לעזי רש"י
רמונים טהורה תפרה ונקרעה שיעורה
כמוציא רמון טהורה אבל מקבלת
הא אוקימנאל) עצה טובה קמ"ל דאע"ג
ט)
למושיי"ל [לימוישי"ל].
כמוציא רמונים רבי אליעזר בן יעקב אומר
י)
ששייר לעצמו מן הטוב יקנה מן
רמונים טמאה דלא פקע שם כלי
פקעת (של חוט).
כפקעיות של שתי אחת מארבע במנה בן
כ)
פלטרי"י [פילטרי"ן].
הלוקח ממין הרעות אחד מששים
מינה עד שתינקב כמוציא רמון
❖
כובע ל∆ב∆ ד.
ארבעים סלעים: וכמה נותן לו כו': תנא
ויתן לו: גזז ומכר ראשונה. ראשונה
כשיעור כל כלי בעלי בתים ששיעורן
ל) מ)
לא שילבננו ויתננו לו אלא שילבננו כהן
נ)
כרמונים ט): כפקעיות של שתי. שיעור
היה מוכר לאחר גיזתה מיד קודם
ס)
שצירף חמש גיזין: חייב. בראשית
מוסף רש"י
ויעמוד על חמש סלעים: כדי לעשות בגד
קריעת כלי לטהר כשמוציא פקעיות
❖
הגז דגז צאנך אמר רחמנאמ) והא איכא
של שתי שזה הוא תשמישתה של חמת
ע)
קטן: מנהני מילי אמר ר' יהושע בן לוי
תפשת מרובה לא
תפשת.
ואין דרך להשתמש בה פירות וסתם
דבשעת גיזה כל אחת היתה שלו:
אמר קרא לעמוד לשרת דבר שהוא ראוי
1
בעידנא דקא מלי שיעורא. דחמש
פקעיות של שתי גדולים עשר סלעים
לשירות מאי ניהו אבנט אימא מעיל
תורה אור השלם
משקלם ארבעה למנה: פקעיות.
צאן שעל ידי גיזה החמישית הוא
תפשת מרובה לא תפשת תפשת מועט
1. כִּי בוֹ בָּחַר יְיָ
למושיי"ל: תנא. הא דקתני מתניתין
מתחייב בארבעה ראשונות וההיא
תפשת ואימא כיפה של צמר דתניא כיפה
אֱלֹהֶיךָ מִכָּל שְׁבָטֶיךָ
שעתא לא הוו מצאן שלו: תנן
חמש סלעים מלובן לא שיהא על
לַעֲמֹד לְשָׁרֵת בְּשֵׁם יְיָ
של צמר היתה מונחת בראש כהן גדול
הלוקח צאנו של עובד כוכבים.
ישראל מוטל ללבנו אלא אשיעורא
נ)
הוּא וּבָנָיו כָּל הַיָּמִים:
דברים יח ה
ועליה ציץ נתון לקיים מה שנאמר ושמת
אפילו עד שלא נגזזה וגזזה פטור
קפיד דליתיב ליה בהכרע שכשיתלבן
2
2. וְשַׂמְתָּ אֹתוֹ עַל פְּתִיל
הלוקח דלאו צאנו הוא: הא צאנו
שיהא בו חמש סלעים ונפטרות כל
אותו
על פתיל תכלת אמר קרא הוא ובניו
תְּכֵלֶת וְהָיָה עַל הַמִּצְנָפֶת
גיזים: אמר קרא לעמוד לשרת.
לגזוז. שמכר לו ס) גוף הצאן זה קנה
(חגיגה יז.)
אֶל מוּל פְּנֵי הַמִּצְנֶפֶת
דבר השוה לאהרן ולבניו אבנט נמי לא
שמות כח לז
יִהְיֶה:
לו הגוף עד שגזז: חייב. דצאנך
בתר ראשית הגז כתיב כי בו בחר
הכי
שוי הניחא למאן דאמר
3. וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר
תפשת מועט
גרסינן הניחא
(ערכין ד:)
ה' מכל שבטיך לעמוד לשרת: מאי
קרינא ביה: כל חדא וחדא בתר
תפשת.
אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת
אבנטו של כ"ג לא
למאן דאמר לא
ניהו אבנט. שהוא קטן שבבגדי
גיזה נפק מרשותיה. וקתני חייב
שָׂדְךָ לִקְצֹר וְלֶקֶט קְצִירְךָ
❖
זהו אבנטו כו'.
זהו אבנטו של כהן
כדמוכח
לֹא תְלַקֵּט: ויקרא יט ט
כהונה וקים להו לרבנן שיכול לעשות
אלמא בתר שעת גיזה דכל חדא
בפ"ק דיומא (דף יב.):
הדיוט שפיר אלא למאן
אזלינן: כל שלשים יום. לאו דוקא
מחמש סלעים צמר שהרי אין כולו
(שם) אבנטו
דאמר זהו אבנטו של כהן הדיוט מאי
של כהן גדול לא
צמר אלא כלאים הוא: תפשת מרובה
אלא שיהו כל הגופים קנויין לו עד
א
גליון הש"ס
זהו אבנטו של כהן
לא תפשת. ברייתא בתורת כהנים י)
תשלום כל הגיזים: בתר מוכר אזלינן.
איכא למימר שם אבנט בעולם: לא
רש"י ד"ה והוא שהתחיל
הדיוט.
למיתב אכולהו: קלחי אילן. אילנות
גבי זבה ימים רבים ימים
הספיק ליתנו וכו': איתמר גזז ומכר
וכו' ואין פאת זרעים
פוטרתן.
שנים רבים שלשה או אינו אלא רבים
עצמן לקח עם פירותיהן. להכי נקט
ראשונה רב חסדא אמר חייב ר' נתן
ב
עשרה אמרת כל ששמעו מרובה
לשון קלחי שאין שדה זו שדה אילן אלא
❖
בר הושעיא אמר פטור רב חסדא אמר
ושמעו מועט תפסת מרובה לא
שדה לבן וגדלו בה שנים או שלשה
חייב דהא גזז ר' נתן בר הושעיא אמר
אילנות ומכרן: נותן. לוקח פאה
תפסת תפסת מועט תפסת הואיל
(יומא ו.
פטור בעידנא דקא מלא שיעורא בעינן
הגהות הב"ח
מכל אילן ואילן כדכתיב
ולא פירש לך איזה מהן יש לך לתפוס
וכעי"ז שם יב.)
צאנך וליכא תנן הלוקח גז צאנו של עובד
לא תפאר אחריך ואין אחד מהם
הראשון שבמשמע שאם לא נתפוס
(א) רש"י
(שם)
❖
או
כוכבים פטור מראשית הגז הא צאנו לגזוז
פוטר את חבירו הואיל ואין השדה שלו
אלא המרובה אני משיבך מהיכן אתה
שאם היתה שדה שלו היה נותן מאחד
ממעטו לזה המועט והלא אף הוא
חייב אמאי כל חד וחד בתר גיזה נפקא
על כולן: אימתי בזמן שלא שייר בעל
במשמע כשתאמר אינה זבה בפחות
לה מרשותיה תרגמא רב חסדא אליבא
שיטה מקובצת
(שם סט.) זהו אבנטו
השדה. שום אילן בשדה לעצמו: אבל
מעשרה אני אומר לך והלא אף
דר' נתן בר הושעיא כגון שהקנן לו כל
א] דתנן המוכר קלחי אילן.
של כהן הדיוט.
שייר. אחד לעצמו רמיא כולה חיובו
שלשה במשמע וכשתאמר בשלשה ואני
(שם
נ"ב עי' פ"ג דפאה וע"ש
שלשים יום: הלוקח גז צאנו
של חבירו
ו.)
משיבך (א) אינו אלא עשרה אתה
עליה ונותן פאה בקרקע בזרעים
בהר"ש ז"ל:
כו': מאן תנא דהיכא דאיכא
שיורא גבי
(שם יב.)
אומר לי אף השלשה במשמע. וגבי
לעניים ופוטר את כל האילנות. אלמא
מוכר בתר מוכר אזלינן א"ר
חסדא רבי
שירות נמי תאמר אבנט ואני משיבך
היכא דאיכא שיורא כולה חיובא רמיא
יהודה היא דתנן המוכר
קלחי אילן
ואימא מעיל אתה אומר לי והלא אף
עליה דאי לאו עליה רמיא היכי פטר
א] ג
בתוך שדהו נותן פאה לכל אחד ואחד
האבנט בכלל שירות ומהיכן אתה
בפאה דידיה אילנות של אחרים:
אמר
(שם סט.)
והוא שהתחיל בעל הבית לקצור.
ממעטו אבל כשתאמר אין פטור אלא
לו. מכור לי
אמר
רבי יהודה אימתי בזמן שלא שייר
ד
כו' והיו בהן מתנות.
הזרעים קודם מכירת האילנות
בכדי מעיל אני משיבך והלא אבנט
בעל השדה אבל שייר בעל השדה נותן
נותנן לכהן.
דמההיא שעתא מיחייב בפאה ופאה
ראוי לשירות וקרא שירות הוא
(לעיל
פאה
על הכל אמר ליה רבא והא מר
דכתיב: ואימא כיפה של צמר. שהיא
דידיה דההיא שעתא חזיא למפטר
קלא.)
הוא דאמר והוא שהתחיל בעל השדה
מועטת מאבנט ואף היא בכלל שירות
כולה שדה ומיהו כי לא שייר מידי
(ב"ק קטו.) ואין
לקצור וכי תימא הכא נמי והוא שהתחיל
כדכתיב על פתיל תכלת
אסתלק מדין פירות אילנות $ ואין
מנכה לו מן הדמים.
לגזוז בשלמא התם ובקצרכם את קציר
ותכלת עמרא הוא: כיפה. כובע קטן
פאת זרעים פוטרתן וכי שייר דאכתי
3
ארצכם כתיב מעידנא דאתחיל לקצור
פלטרי"י: ושמת אותו. בציץ: אמר
שייר בפירות אילנות לא נפק מחיובא
קרא. גבי שירות דראשית הגז:
קמא והוה ליה כדמעיקרא:
מיחייב בכולה שדה אלא הכא מעידנא
(לעיל קלא.) לקח ממנו
הוא ובניו. וציץ אינו בכהן הדיוט:
ובקצרכם. משמע מתחלת קצירה:
דאתחיל למיגז לא מיחייב בכוליה עדריה
במשקל.
הניחא למ"ד אבנטו של כהן גדול.
לא מיחייב בכוליה עדריה. דלא כתיב
אלא אמר רבא האי תנא הוא דתנן
(שם)
ביום הכפורים שהוא בוץ כדכתיב
בגזזכם אלא גז ע)צאנכם לאחר שנקרא
נותנן לכהן.
אמר לו מכור לי בני מעיה של פרה
ובאבנט בד יחגור: לא זהו
גז צאן: אלא אמר רבא. טעמא דמתני'
זו והיה בהן מתנות נותנן לכהן ואין
(שם)
אבנטו של כהן הדיוט. של כל השנה
משום דאין אדם רשאי להפקיע
ומנכה לו מן הדמים.
מנכה לו מן הדמים לקח ממנו
דהא הוא הואי של כלאים כדכתיב
ממונו מיד מצוה ולמכור גיזיו כדי שיהא
במשקל נותנן לכהן
ומנכה לו מן הדמים
ואת האבנט שש משזר
גז של אחד וצאן של אחר לפוטרן דלא
(שם)
אלמא
תכלת וגו' וכי כתיב אבנט דכלאים
קרינא ביה גז צאנך אלא כי קא מזבין
הדרן עלך ראשית הגז
בין בכהן גדול בין בכהן הדיוט דכל השנה כתיב: שפיר. משכחת
לא קמזבין מתנות דכהן הילכך כי שייר מידי איכא למימר מדלא
צמר כגון של שאר ימות השנה: אלא
שוין אהרן ובניו באבנט של
פריש מוכר ללוקח חוץ ממתנותיו של כהן ודאי הכל מכר לו ושייר
למ"ד. אבנטו של
כהן גדול
ביום הכפורים כשר הוא בהדיוט כל
אצלו את
מתן הכהן ואמר
לוקח למוכר מתנה דכהן גבך היא
וכי