קלח:
ראשית הגז פרק
אחד עשר חולין
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אלמא
מתנות דכהן לא מזבני אינשי. פירוש לא מזבני כמו לא
וכי לא שייר חייב הלוקח ולא משום דחיוב המצוה עליה דלאו צאנך
א א מיי' פי"ג מהלכות
א) [עי' תוס' לקמן
שחיטה הל' כ סמג
קלט: ד"ה שכסוי הדם],
הוא אלא משום דזה לא מכר לו חלקו של כהן: נותנו. לוקח לכהן
זבני דכי היכי דכשלקח ממנו במשקל מנכה לו משום
ז)
ב) [לקמן קלט:], ג) [לעיל
עשין סה:
דכשאמר ליה מכור לי ליטרא בשר לא רצה לקנות מתנות ה"נ מתני'
ואין הטבח מנכה לו כלום לפי שלא מכר לו את המתנות מסתמא:
ב ב מיי' שם הלכה ח
קלו.:], ד) [לעיל פט:],
לקח הימנו במשקל. דהשתא
ודאי זבין ליה: מנכה לו מן הדמים.
שייר אצל מוכר הוי כלוקח הימנו במשקל ולא זבין מתנה דכהן אבל
ה) צ"ל מאי טעמא רש"ל,
וסמג שם טוש"ע י"ד
ו) [לקמן קמ.], ז) [מכאן
סי' רצב סעיף ב:
בשלא שייר כלום לא שייך לומר לא
משנשחטה זכו הכהנים במתנותיהן
ג ג מיי' שם טוש"ע שם
עד סוף הפרק שייך עוד
זבין שהרי קנה הכל ומיהו הא דקאמר
והדין על הטבח. וגבי ראשית הגז
אלמא מתנות דכהן
לא מזבין איניש הכא
לע"א], ח) [היא והכא היא
סעיף א:
ד ד ה מיי' שם הל' י
דא"ל מוכר מתנה דכהן לא זבני
ודאי אם פירש לו הכל אני מוכר לך
כדרבא. רש"ל], ט) [לקמן
נמי מתנות דכהן לא מזבין איניש הלכך
קלט:], י) [דברים כב],
טוש"ע שם סעיף ז:
לך לא א"ש:
אין כאן לכהן כלום על זה הואיל ועד
ה ו מיי' פי"ג מהלכות
שייר המוכר מוכר חייב דאמר ליה לוקח
כ) צ"ל טהור. ר"מ,
שלא נגזזה נמכרה לא חל עליה חובת
❖
ל) [לעיל פג.], מ) [לעיל
שחיטה הל' כא:
הדרן עלך ראשית הגז
מתנה דכהן גבך היא לא שייר לוקח חייב
עח.], נ) [לעיל פט:],
ראשית הגז דלא קרינא ביה גז צאנך
שילוח הקן. לבד מראשית הגז.
ס) [לעיל קל.], ע) [לעיל
דאמר ליה מוכר מתנה דכהן לא זבני לך:
וטעמא דמתני' משום דלא זבניה
קלה.], פ) [צ"ל כל],
שיטה מקובצת
וה"ה לבד ממתנות
ולטעמיה דרב חסדא אפילו פריש
צ) [ויקרא כב], ק) [צ"ל
הדרן עלך ראשית הגז
א] חד אמר כל היכא דתנן
שור], ר) בס"א ליתא,
וחדא מינייהו נקט:
ליה יהיב ליה ולאו מילתא היא :
ח)
כל היכא דתנן בחולין ובמוקדשין
ש) עיין רש"ל, ת) בפי'
בארץ ובחו"ל. נ"ב עי'
שילוח הקן נוהג בארץ ובחו"ל בפני הדרן עלך ראשית הגז
הקונטרס שלפנינו אינו ועי'
תוס' בכורות דף נג ע"א:
לצורך כו'. תימה כיון (א) דאין
רש"ל ורש"א, א) [מעילה
הבית ושלא בפני הבית
❖
שילוח הקן. אבל לא במוקדשין.
יב:],
חילוק בין חולין ומוקדשים אלא בגיד
א בחולין אבל לא במוקדשין חומר בכסוי
הנשה ובאותו ואת בנו א"כ הכי נמי
בגמ' [קלט.] מפרש היכי
הדם משילוח הקן א) שכסוי הדם נוהג בחיה
דמי מוקדשין: ואינו נוהג אלא
הוה מצי למימר איפכא שלא לצורך
תורה אור השלם
בשאינו מזומן. דכתיב (דברים כב)
ובעוף במזומן ובשאין מזומן ושילוח הקן
לבד מאותו ואת בנו וי"ל דכיון
1. שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם
כי יקרא: שקננו בפרדס. שמרדו
דחדוש הוא באותו שהוא שלא לצורך
אינו נוהג אלא בעוף ואינו נוהג אלא
ב
וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ
ויצאו מן הבית ואין חוזרות לבית
כדמפרש ואזיל ולאו מי אוקימנא כו'
לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ
בשאינו מזומן איזהו שאינו מזומן כגון ב)אווזין
❖
דברים כב ז
יָמִים:
ונעשו מדבריות ופרדס לאו מזומן
ניחא טפי לומר לבד מאותו דבר
ותרנגולים שקננו בפרדס אבל אם קננו
הוא שיכולים הם לברוח אבל אם
שהייתי סבור שהוא לצורך והוא שלא
לצורך: מאי טעמא אוקימנא
בבית וכן יוני הרדסיאות פטור משילוח
בבית קננו פטור: קננו בתוך הבית.
הגהות הב"ח
עוף טמא פטור מלשלח עוף טמא רובץ
לאו משום דקשיא לן כו'. דהא
שלא מרדו: וכן יוני הרדסיאות.
ג
ד
(א) תוס' ד"ה כל היכא וכו'
דאשמועינן דולדות קדשים במעי אמן
שדרכם ליגדל עם בני אדם פטור:
על ביצי עוף טהור וטהור רובץ על ביצי
תימה כיון דהא דאין
עוף טמא פטור. כדמפרש בגמרא
או בהוייתן הן קדושין הוה מצי
חילוק בין חולין ומוקדשים
ט)
עוף טמא פטור מלשלח קורא זכר רבי
❖
אינו אלא:
צפורי) טהורה ולא טמאה: עוף טמא
אליעזר מחייב ה וחכמים פוטרין: גמ' רבי
לאשמועינן בעלמא בלא גיד הנשה
רובץ על ביצי עוף טהור. אע"ג
אלא איידי דתנא לצורך תנא נמי שלא
אבין ור' מיישא א] חד אמר כל היכא דתנן
דמינא דאפרוח בר שילוח הוא: פטור.
לצורך ומ"מ מוקמינן לה בולדות
מוסף רש"י
בארץ ובחו"ל שלא לצורך לבד מראשית
קדשים כיון דמצינן לפרושי דאשמועינן
דקן צפורי) בעינן שתהא האם המקננת
משום דאיקדש פקע
יצא
הגז לאפוקי מדר' אלעאי דאמר ראשית
זה שאין אתה
חדוש קצת:
צפור טהורה. ועוף טהור הרובץ על
ג)
ליה איסור. איסור גיד
הנשה נוהג בבהמה משעה
ביצי עוף טמא נמי אע"ג דקן צפור
מצווה לשלחו אלא להביאו ליד גזבר.
הגז אינו נוהג אלא בארץ וחד אמר כל
שנוצר (לעיל פט:).
ת) פ"ה דטעמא משום דלא אמרה
הוא פטור כדמפרש בגמרא [קמ.] ואת
היכא דתנן בפני הבית ושלא בפני הבית
תורה שלח לתקלה וקשה חדא דלישנא
הבנים תקח לךי) ולא לכלביך ובגמרא
שלא לצורך לבד מאותו ואת בנו סלקא
לא משמע הכי ועוד דמסיק ומוקי
[קמ:] פריך מכלל דעוף טהור הרובץ על
דעתך אמינא הואיל ובענינא דקדשים כתיב
ביצי מין אחר כמותו טהור חייב:
לה בלא נגמר דינו וא"כ אין בו
בזמן דאיכא קדשים ננהוג בזמן דליכא
קורא. עוף כ) טמא הוא ודרכו לרבוץ
תקלה ונראה דפשטיה דקרא דריש
קדשים לא ננהוג קמ"ל ותרוייהו אמרי כל
על ביצי אחרים: זכר פטור מלשלח.
דמשמע דבמידי שיכול לשלחו משתעי
כדיליף טעמא בגמ' [שם]: גמ' רבי אבין
אבל הקדש מצוה להביאו ליד גזבר
היכא דתנן בחולין ובמוקדשים לצורך לבד
ורבי מיישא. מפרשי הך מתניתין
ופירש בקונטרס מתקח לך לא מצי
מגיד הנשה פשיטא משום דאיקדש פקע
ד)
לאתויי דהא א)ביצי תורים לא מועלים
דכסוי הדםל) ואותו ואת בנומ) וגיד הנשהנ)
ליה איסור גיד הנשה מיניה ולאו אוקימנא
ולא נהנים ואע"ג דבקדשי בדק הבית
והזרוע והלחייםס) וראשית הגזע) ושלוח
בולדות קדשים ה) ומאי טעמא אוקימנא לאו
הקן דתנן בכולהו בארץ ובחו"ל בפני
מועלים מתניתין איירי בקדשי מזבח
משום דקשיא לן לא ליתני מעיקרא נמי
הבית ושלא בפני הבית בחולין
לכ"ע ולא פליגי בסמוך אלא בקדשי
ובמוקדשין מר פריש חדא ומר פריש
בדק הבית ולהכי לא מצי ממעט
לא תקשי לך איידי דתנא לצורך תנא נמי
חדא ולא פליגי ותרוייהו קא מפרשי
מתקח לך ומיהו לשון להביאו ליד
שלא לצורך: בחולין אבל לא במוקדשים:
לאידך וצריכין אנו לומר דבר בשם
גזבר אין מיושב כל כך דגזבר לא
אמאי לא דאמר קרא 1 שלח תשלח את
אומרו: כל היכא דתנן בארץ ובחו"ל.
שייך אלא בקדשי בדק הבית:
האם במי שאתה מצווה לשלחו יצא זה
בהנך פרקין: שלא לצורך. הוא דלאו
כיון
שאי אתה מצווה לשלחו אלא להביאו לידי
חובת קרקע נינהו אלא חובת הגוף
גזבר אמר רבינא הלכך עוף טהור שהרג את הנפש פטור משלוח מ"ט
ונוהגת בכל מושבות כדיליף בפ"ק
ו
דקדושין (דף לז:): לבד מראשית הגז
דאמר קרא שלח תשלח את האם במי שאתה מצווה לשלחו יצא זה
לאפוקי מדרבי אלעאי. דמקיש לה
שאי אתה מצווה לשלחו אלא להביאו לב"ד היכי דמי אי דגמר דיניה
ו)
לתרומה [קלו.]. וה"ה נמי במתנות נשנית
בר
לצורך דהא רבי אלעאי יליף מתנות
מראשית הגז [שם] והא דנקט ראשית הגז משום דעלה א"ר אלעאי בהדיא כדאמר לעיל [שם] רבי אלעאי אומר ראשית הגז אינה נוהגת אלא בארץ:
וכלפ) היכא דתני בחולין ובמוקדשין. דהיינו גיד הנשה ואותו ואת בנו: לצורך. דאותו ואת בנו אי לאו דאשמועינן ליה הוה אמינא דאינו נוהג אלא
במוקדשין דהא בקדשים כתיבצ) הילכך אשמועינן דנוהג הוא בחולין כדאמר התם ושורק) הפסיק הענין וכ"ש הנך דתנן אבל לא במוקדשין לצורך הוא
דאשמועינן חילוק: בר מגיד הנשה. דשלא לצורך תנייה דנוהג הוא דפשיטא לן דמשום דאקדשיה לא לפקע איסור גיד הנשה מיניה: ולאו מי
אוקימנא ליה. בפרק גיד הנשה (לעיל דף פט:): בולדות קדשים. דאתא לאשמועינן דחייב משום גיד ומוקדשין דכיון דאיסור מוקדשין קדים
כדמפרש התם שיצירת הולד קודמת לגידין איצטריך לאשמועינן דאתי איסור גיד וחייל עלייהו: ומשני מ"ט. דוחקת לאוקמה בהכי
משום דהיה קשיא לך למאי הלכתא תנינהו והשתא אתו רבי אבין ורבי מיישא להנך ר) למימר לא תדחק לאוקמה בהכי דמעיקרא כי מקשת
התם פשיטא לאו קושיא היא דהא איכא טובא דמתני שלא לצורך ואיידי דתנינהו כל חדא וחדא בחדא לצורך תנא נמי בהן באידך שלא
לצורך וה"ה למוקדשין איידי דתנייה בכולהו לצורך תנייה נמי בהן שלא לצורך וכן בפני הבית משום אותו ואת בנו תנייה בכולהו וכן חו"ל
משום ראשית הגז: ש) שהרג את הנפש. ואח"כ מרד ונמצא בקן: פטור מלשלח. הואיל ובר קטלא
הוא והכי דרשת
ליה דקא בעי לשלח
למקום הצלה והפקר והאי לאו בר הכי הוא והכי דריש קרא שלח תשלח את הראוי לשלחו
ואת שאין ראוי
לשלחו אל תשלחנו:
בר