שילוח הקן פרק
שנים עשר חולין
קלט.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
כיון
דמרדו פקעה קדושתייהו. שמעינן מהכא דאווזים ותרנגולים
בר קטלא הוא. ומהיכן נמלט: ובערת הרע. מצוה על כל הפוגע
ו
א)
א
בחייבי מיתה להביאן לב"ד כדי לבער רשעים מישראל: מי מיחייב.
של חולין שמרדו בבעליהם והלכו להן הוו הפקר והמחזיק בהן
ז
ב)
ב
אפילו כשהוא חולין: אלא דחזא קן בעלמא. במקום שאין קנוי לו
זכה דהא הכא היינו טעמא כיון דמרדו הוו הפקר וחייבין בשלוח:
ג)
דוקא
מת ונפל דליתנהו. לאו דוקא נקט מת דהא שור אפילו
והביצים אינן שלו דהא כל מקום שהביצים שלו אפילו ע"י זכיית
ד) ה)
ו) ז)
חצר המשתמרת לאדם שלא מדעתו
נגנב או נאבד נמי חייב באחריותו
ח ג
חשיב ליה מזומן בהשואל את הפרה
שהוא קדשי המזבח ולרבי יוחנן נפל
❖
בר קטלא הוא אלא
דלא גמר דיניה ובעי
ט ד
ח)
: אלא דאגבהינהו
נמי לאו דוקא:
לאתוייה לבי דינא וקיומי ביה 1 ובערת
לפי שמצינו בהקדשות ומעשר
י ה
לאפרוחים. וזכה בהו ואקדשינהו
הרע מקרבך הני מוקדשין היכי דמי אילימא
יא ו
תורה אור השלם
שני כו'. תימה באיזה
ומאחר דאפרוחין קדושים נפטר
דהוה ליה קן בתוך ביתו ואקדשיה מי
❖
מלשלח את האם: והדר אהדרינהו.
הקדש מיירי אי דאמר הרי זה מאי
1. וְהַנָּבִיא הַהוּא אוֹ
מיחייב כי יקרא קן צפור פרט למזומן אלא
2
חֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא יוּמָת
וחזרה האם עליהן: פטור מלשלח.
איריא דנקט לאחר שנתחללו אפילו
כִּי דִבֶּר סָרָה עַל יְיָ
דחזא קן בעלמא ואקדשיה ומי קדוש 3 איש
דהא כיון דזכה בהו מזומן קרינא
הקדש
עצמו נגנב או נאבד אין חייב
אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם
שיטה מקובצת
כי יקדיש את ביתו קדש אמר רחמנא
בהו: איחייב ליה בשילוח. כשמצאן
באחריותו אלא על כרחך דאמר עלי
מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וְהַפֹּדְךָ
א] דאיתמר מנה זה לבדק
מִבֵּית עֲבָדִים לְהַדִּיחֲךָ מִן
מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו אלא
ומשום דאקדשה בתר הכי לא פקע
אף על גב דבהקדש גופיה חייב
א
הבית. נ"ב עי' תוס' ערכין
הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוְּךָ יְיָ
ליה שום מצוה מינייהו א]. דתניא וכו'
באחריותו כיון שנתחלל אינו חייב
דאגבהינהו לאפרוחים ואקדשינהו והדר
דף כ ע"ב:
אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בָּהּ וּבִעַרְתָּ
באחריות המעות ואם כן מה
מוקדשים אין כסוי הדם נוהג בהן
הָרָע מִקִּרְבֶּךָ:
הדרינהו האי אפילו בחולין נמי לא מיחייב
דברים יג ו
קאמר
יכול אף זה כן היאך
כדאמרינן בפרק כסוי הדם
2. כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר
דתנא ב נטל את הבנים והחזירן לקן
דומה
ערך להקדש שנתחלל:
משום שחיטה שאינה ראויה
לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ אוֹ
ואח"כ חזרה האם עליהן פטור מלשלח אלא
שאסורים בהנאה: שחטה ואחר כך
עַל הָאָרֶץ אֶפְרֹחִים אוֹ
שכסוי
דאגבהה לאם ואקדשה והדרה מעיקרא
בֵיצִים וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל
הקדישה חייב לכסות. דחיובא דחייל
הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל
איחייב ליה בשילוח מקמי דאקדשה דתניא ר' יוחנן
בן יוסף אומר הקדיש
עליה לא פקע: רב אמר. לתרוצי
הַבֵּיצִים לֹא תִקַּח הָאֵם
עַל הַבָּנִים: דברים כב ו
חיה ואח"כ שחטה פטור מלכסות שחטה ואח"כ הקדישה חייב לכסות
למתני': במקדיש פירות שובכו.
ג
3. וְאִישׁ כִּי יַקְדִּשׁ אֶת
גוזלות שובכו למזבח לעולת נדבה
שכבר נתחייב בכסוי קודם שיבא לידי הקדש רב אמר במקדיש פירות
בֵּיתוֹ קֹדֶשׁ לַיְיָ וְהֶעֱרִיכוֹ
ואחר כך כשגדלו אותן פירות מרדו
הַכֹּהֵן בֵּין טוֹב וּבֵין רָע
שובכו ומרדו ושמואל אמר במקדיש תרנגולתו לבדק הבית בשלמא
כַּאֲשֶׁר יַעֲרִיךְ אֹתוֹ הַכֹּהֵן
ויצאו וקננו במקום אחר דמעיקרא
שמואל לא אמר כרב דקא מוקים לה בקדשי בדק הבית אלא רב מאי
כֵּן יָקוּם: ויקרא כז יד
כי אקדשינהו דידיה הוו וחל הקדש
4. לְדָוִד מִזְמוֹר לַיְיָ
טעמא לא אמר כשמואל אמר לך רב דוקא קפטרי משילוח כגון פירות
עלייהו והשתא דמצאן לאו מזומן הוא
הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל
שובכו דקדשי מזבח נינהו דכיון דקדשי קדושת הגוף לא פקעה קדושתייהו
וְיֹשְׁבֵי בָהּ: תהלים כד א
ואי הוו חולין הוו מיחייבי. והאי דנקט
5. וְחִשַּׁב לוֹ הַכֹּהֵן אֵת
מינייהו אבל במקדיש תרנגולתו לבדק הבית דלאו קדשי מזבח דקדושת
פירות ולא אמר מקדיש שובכו עצמו
מִכְסַת הָעֶרְכְּךָ עַד שְׁנַת
דמים בעלמא הוא כיון דמרדה פקעה קדושתייהו וחייבת בשילוח ושמואל
משום דיונים אינן ראויין אלא כשהן
הַיֹּבֵל וְנָתַן אֶת הָעֶרְכְּךָ
בַּיּוֹם הַהוּא קֹדֶשׁ לַיְיָ:
אמר כל היכא דאיתיה בבי גזא דרחמנא איתא דכתיב לה' הארץ ומלואה
קטנים ורב לא אמר למילתיה אלא
❖
4
ויקרא כז כג
בקדשי מזבח: דקא מוקים ליה אפילו
וכן אמר ר' יוחנן במקדיש תרנגולתו לבדק הבית ומרדה אמר ליה רבי
בקדשי בדק הבית. ואשמועינן רבותא
שמעון בן לקיש וכיון שמרדה פקעה ליה קדושתה אמר ליה בבי גזא
גליון הש"ס
דאע"ג דקדושת דמים בעלמא הוא
דרחמנא איתא דכתיב לה' הארץ ומלואה ורמי דר' יוחנן אדר' יוחנן ורמי
פטור מלשלח כדאמרן טעמא שאתה
גמ' הא מקמי דשמעיה.
דר' שמעון בן לקיש אדר"ש בן לקיש א] דאיתמר מנה זה לבדק הבית ונגנבו
רש"י
מצווה להביאו לידי גזבר: לא פקעה
ד"ה דמיחסר הקרבה וכו'
או נאבדו רבי יוחנן אמר חייב באחריותן עד שיבואו לידי גזבר וריש לקיש
קדושתייהו. במרידתן לא יצאו מכח
להביאו לעזרה.
אמר כל היכא דאיתיה בבי גזא דרחמנא איתיה דכתיב לה' הארץ ומלואה
הקדש: פקעה קדושתייהו. ומיחייבי
קשיא דריש לקיש אדריש לקיש קשיא דר' יוחנן אדר' יוחנן דריש לקיש
בשילוח: לה' הארץ. אינן אבודין
❖
שבכל מקום שהם של הקדש הן: הא
אדריש לקיש לא קשיא $ הא מקמי דשמעיה מר' יוחנן רביה הא לבתר
מקמי דשמעיה מר' יוחנן רבו. הוה
דשמעיה מר' יוחנן רביה אלא דר' יוחנן אדר' יוחנן קשיא דר' יוחנן אדר'
הגהות מהר"ב
קים ליה כיון דמרדה פקעה לה
יוחנן נמי לא קשיא הא דאמר עלי הא דאמר הרי זו מכלל דר"ש בן לקיש
רנשבורג
קדושתה ובתר דשמעיה מרבי יוחנן
אע"ג דאמר עלי לא מחייב והתניא ד איזהו נדר ואיזו היא נדבה נדר
א] רש"י
דתריץ ליה לה' הארץ ומלואה קבלה
האומר הרי עלי עולה נדבה האומר הרי זו עולה ומה בין נדר לנדבה נדר
ה
ממנו ומשום הכי פטור במקדיש
מתה או נגנבה או שאבדה חייב באחריותה נדבה מתה או נגנבה או
❖
ואבד: הא דאמר הרי עלי. להביאו
שאבדה אינו חייב באחריותה אמר לך ריש לקיש הני מילי קדשי מזבח
וכשהפרישה אחר כך נגנבו ואבדו
דמחוסר הקרבה אבל קדשי בדק הבית דלאו מחוסר הקרבה אע"ג דאמר
אע"ג דבי גזא דרחמנא הוא לא קיים
מוסף רש"י
נדרו: נדר האומר הרי עלי עולה.
עלי לא מחייב והתנן האומר שור זה עולה בית זה קרבן מת השור
פטור מלשלח.
ואח"כ הפריש בהמה ואמר הרי זו
נפל הבית אינו חייב באחריותן שור זה עלי עולה בית זה עלי קרבן מת
ו
לנדרי אם מתה חייב באחריותה
(לקמן קמא.)
השור ונפל הבית חייב לשלם ה"מ היכא דמת השור ונפל הבית חייב לשלם
הואיל ומעיקרא ארכבה אכתפיה:
נדר האומר הרי עלי
דליתנהו אבל היכא דאיתנהו כל היכא דאיתיה בבי גזא דרחמנא איתיה
עולה.
דמיחסר הקרבה. דכי אמר עלי
דכתיב לה' הארץ ומלואה אמר רב המנונא הכל מודים בערכין אע"ג
הכי קאמר עלי $להביאו לעזרה אבל
דאמר עלי לא מיחייב מאי טעמא דלא מיתמר ליה בלא עלי היכי לימא לימא
בדק הבית גמרו בהפרשתו ואי משום
(מגילה ח.) ונפל
הבית.
ערכי אמאן לימא ערך פלוני אמאן מתקיף לה רבא לימא הריני בערכי
דלא הביאו ליד גזבר הכל גזברים
(ערכין כ:)
הן דלה' הארץ: ובית זה קרבן.
הריני בערך פלוני ועוד תניא רבי נתן אומר ונתן את הערכך ביום
5
לבדק הבית שאף הן נקראים קרבן
ההוא קדש לה' מה תלמוד לומר לפי שמצינו בהקדשות ומעשרות
כענין שנאמר ונקרב את
שמתחללין על מעות שבחולין נגנבו או שאבדו אינן חייבין באחריותן
קרבן ה' איש אשר מצא כלי זהב
יכול
וקדושת דמים הם: שור זה עלי עולה.
אע"ג דאמר זה כיון דקאמר עלי עלי להביאו קאמר וכן בבית לבדק הבית למוכרו להביא דמיו ליד גזבר: אבל היכא דאיתנהו. כגון מעות
שאבדו בי גזא דרחמנא איתנהו ואם הוציאן הגנב הוא מעל ועליו לשלמן להקדש: בערכין. האומר ערכי עלי והפריש ערכו: דלא מיתמר
ליה בלא עלי. דלא אפשר למימר הרי זה בלשון ערך דהא עדיין לא קבל חובת ערך עליו: דאי נימא ערכי. ולא עלי אמאן רמי האי
נדר לשלומי: אם אמר ערך פלוני. ולא אמר עלי אמאן רמי: ועוד תניא. דחייב באחריותו: ונתן את הערכך. בפודה שדה מקנה מן ההקדש
כתיב וחשב לו הכהן את מכסת הערכך עד שנת היובל ונתן את הערכך הו"ל למכתב ונתן אותו או ונתנו מה ת"ל הערכך ש"מ אערכין
קמהדר: לפי שמצינו בהקדשות ומעשר שני שהן מתחללין על המעות. כשהפריש פדיונן ואבד אינו חייב באחריותן דהא כתיב ויסף חמישית כסף
ערכך עליו והיה לו ולא כתיב ביה נתינה אלא משהפרישו ואמר הרי זה מחולל על זה נקרא ערך להקדיש דמיו ויצא לחולין ההקדש:
יכול