טז:
הכל שוחטין פרק ראשון חולין
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
תלוש
ולבסוף חברו לענין שחיטה מאי. תימה מאי קמיבעיא
לענין שחיטה מאי. ומההוא דלעיל לא משמע ליה לרבא כדמפרש
קכ א
א) ב)
ג) ד)
ואזיל: תא שמע במחובר לקרקע כו'. ואוקימנא לעיל בתלוש ולבסוף
ליה הא אסיקנא לעיל דלרבי דיעבד כשר ולרבי
חברו: דלמא פרושי קא מפרש לה. בסיפא מאי מחובר לקרקע
חייא כשר נמי לכתחלה ואי לא ידע הנהו ברייתות מכל מקום על
ה) ו)
כרחך ח)יש להוכיח ממתניתין דתלוש ולבסוף חברו בדיעבד כשר ולא
דאמינא לך כשרה כגון נעץ סכין בכותל דלאו חבור הוא דודאי לא
ז)
קכא ב ג
ח)
לכתחלה דאפילו מוקי מתניתין
מבטל ליה התם דהא גבי הדדי קתני
❖
במחובר מעיקרו ואסור לכתחלה
להו לעיל א] ונעץ סכין בכותל סיפא
תלוש ולבסוף חברו לענין שחיטה מאי תא
קכב ד
שמא ידרוס ה"נ תלוש ולבסוף
דההוא דמחובר לקרקע הוא ואיכא
שמע היה צור יוצא מן הכותל או שהיה קנה
למימר דפירושא דרישא הוא: לא
חברו יאסר לכתחלה מהאי טעמא
תורה אור השלם
עולה מאליו ושחט בו שחיטתו פסולה הכא
שנו. דנעץ סכין בכותל כשרה:
ויש לומר דאליבא דרבי מבעיא ליה
1. כִּי יַרְחִיב יְיָ אֱלֹהֶיךָ
במאי עסקינן בכותל מערה דיקא נמי דקתני
קכג ה
אלא שהסכין למעלה. פיו כלפי
דדלמא הוי כתלוש וכשרה כדאמרי'
אֶת גְּבוּלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר
דומיא דקנה עולה מאליו ש"מ ת"ש נעץ
א
לָךְ וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר
קרקע: וצואר בהמה למטה. ומוליך
לעיל או שמא לרבי אין חילוק בין
כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל
סכין בכותל ושחט בה שחיטתו כשרה שאני
ומביא צואר בהמה: חיישינן שמא
תלוש ולבסוף חברו למחובר מעיקרו
בָּשָׂר בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ
קכד ו
סכין דלא מבטל ליה ת"ש במחובר לקרקע
ידרוס. מתוך שהצואר מכביד על
ופסולה ומתניתין דמכשיר דיעבד
תֹּאכַל בָּשָׂר:
❖
דברים יב כ
הסכין: והא קתני. לעיל
שחיטתו כשרה דלמא פרושי קא מפרש לה
כרבי חייא ולכתחלה לא שמא ידרוס
❖
וברייתא דמכשר לכתחלה בעופא
גבי מחובר בין שהסכין למעלה כו':
מאי מחובר לקרקע סכין דלא מבטל ליה
הגהות מהר"ב
לצדדין קתני. דהא רישא דברייתא
דקליל כדמשני לקמן אע"ג דקתני
אמר מר נעץ סכין בכותל ושחט בה שחיטתו
רנשבורג
בה בהמה אי נמי כרב זביד דאמר
תנא תלוש ומחובר כדקתני בכל
כשרה אמר רב ענן אמר שמואל לא שנו
שיטה מקובצת
לצדדין קתני ובצואר בהמה למטה
שוחטין בין בתלוש בין במחובר וכי הדר
א] רש"י
אלא שהסכין למעלה וצואר בהמה למטה
ב
א] ונעץ סכין בכותל סיפא
שרי לכתחלה אפילו במחובר מעיקרו
וסיים סיפא בין שהסכין למעלה כו'
אבל סכין למטה וצואר בהמה למעלה
דההיא. נ"ב בקצת ס"י
וכשצואר בהמה למעלה אסור לכתחלה
לאו תרווייהו אתלוש ותרווייהו אמחובר
כתוב ונעץ סכין בכותל
חיישינן שמא ידרוס והא קתני בין שהסכין
קיימי אלא חדא אתלוש וחדא אמחובר:
שמא ידרוס ובכל מחובר איירי וקא
דלאו חבור הוא סיפא
❖
דההיא וכו': ב] שיניו
למטה וצואר בהמה למעלה בין שהסכין
סכין למטה וצואר בהמה למעלה
בעי למיפשט מברייתא דהיה צור יוצא
נושרות שיני הפה ושיני
אתלוש. דאדם אוחז בסכין למטה
מן הכותל דשחיטתה פסולה ע"כ רבי
למעלה וצואר בהמה למטה אמר רב זביד
בית הנקב שהכרכשא
היא אבל קשה דהיכי מצי לאוקומי
ושוחט והבהמה תלויה באויר וזה
מחוברת בהן לעצמות והן
לצדדין קתני סכין למטה וצואר בהמה למעלה
לעזי רש"י
כעין תלתולי בשר: ג] מאן
מתניתין כרבי חייא הא פסול צפורן
מוליך ומביא הסכין והא דקתני סכין
בתלוש סכין למעלה וצואר בהמה למטה
תנא דמתני' דאצטריך ליה
לישק"א. כ» ריך (צמח).
ו] במחוברת במתניתין אפילו דיעבד
למעלה וצואר בהמה למטה אמחובר
למתני לעולם ישראל
קלי"ר. בהיר, צלול.
במחובר ג רב פפא אמר בעופא דקליל אמר
מותר: ד] נכנסו לארץ
כלומר אף אמחובר: רב פפא אמר.
ואמאי דהוה בעי לאוקומי לעיל
מירדויי"ר [מירידוי"ר].
❖
רב חסדא א"ר יצחק ואמרי לה במתניתא
שנתרחקו: ה] ולהכי תנא
מראה.
לא תוקמא בשינויא דחיקא אלא
מתניתין כרבי חייא לא קשיא דלא
דלעולם שוחטין ואוכלין
קיימא מסקנא הכי: אמר שמואל
תנא ה' דברים נאמרו בקרומית של קנה
תרווייהו אתלוש ואמחובר קיימי
דלא תימא: ו] הא פסול
אין שוחטין בה ואין מלין בה ואין מחתכין
לא שנו אלא שהסכין למעלה כו'.
ואפילו הכי לא תקשי לרב ענן דהא
צפורן מחוברת דמתני'
ד
ה
מוסף רש"י
אפי' דיעבד דבמחוברת
בה בשר ואין מחצצין בה שינים ואין מקנחים
משמע דאפילו בכי האי גוונא לא
דקתני סכין למטה וצואר למעלה
נעץ סכין בכותל.
מוקי לה לקמן ואמאי
❖
מכשר אלא בדיעבד דאברייתא דנעץ
במחובר בעופא דקליל ובהמה דקתני
בה אין שוחטין בה והתניא בכל שוחטין
דהוה בעי:
(לעיל טו:) בקרומית.
לאו דוקא: ה' דברים כו'. כולהו
סכין קאי ולא אההיא דבכל שוחטין
בין בצור בין בזכוכית בין בקרומית של קנה
(שם) שיניו
בין בתלוש בין במחובר ואם כן
משום שכשדוחקין אותה קיסמין
נושרות.
אמר רב פפא בסימונא דאגמא ואין מחתכין
רבינו גרשום
❖
בצואר בהמה למעלה וסכין למטה
ניתזין ומפרשים הימנה ואיכא סכנתא
(שבת פב.)
בה בשר רב פפא מחתך בה קרבי דגים דזיגי
יותן כלומר דמחובר
קא פסול אפילו בדיעבד וקשה דאם
במילה שלא תנקוב הגיד ומשוי ליה
מעיקרו אבל בכותל
רבה בר רב הונא מחתך בה עופא דרכיך
כן הוה ליה למימר חיישינן שמא
כרות שפכה וגבי שחיטה דלמא
בנין כלומר שהוא תלוש
רבינו גרשום (המשך)
ואין מקנחין בה תיפוק ליה משום דאמר מר
דרס כיון דאתא לפסול דיעבד ויש
מנקבא להו לסימנין וכן לגבי קינוח
ולבסוף חיברו בשביל
לא ידעינן אי כתלוש אי
שלא ילקה וכו' הא בשביל
המקנח בדבר שהאור שולטת בו שיניו
דלמא מנקבא לכרכשיה: בסימונא
לומר דאפילו אמר ברי לי שלא דרסתי
כמחובר: ת"ש במחובר
שיודח הכותל הרי זה בכי
דאגמא. עשב הגדל באגמי מים
פסולה שמא ידרוס פעם אחרת וכהאי
נושרות אמר רב פפא קינוח פי מכה
לקרקע שחיטתו כשרה
יותן: ת"ש היה צור יוצא
וקרי לישק"א וכשהוא יבש חדוד וחותך
גוונא אמרינן גבי השוחט במגל קציר
כלומר במחובר מעיקרו:
מן הכותל. כלומר דמשמע
קאמרינן: הכל שוחטין ולעולם שוחטין:
דילמא פרושא וכו' והוא
בתלוש ולבסוף חיברו
ואין קיסמין נבדלים הימנו: דזיגי.
דרך הליכתה בית הלל מכשירין ואמר
הכל שוחטין הכל בשחיטה וואפילו עוף לעולם
תלוש ועדין א' אני דלא
(הכא לאו ואין סכנה):
צלולים ואם יכנס בהם קיסם נראה:
רבי יוחנן אף בית הלל לא הכשירו
ידעינן וכו': והתניא בין
בדבר שהאור שולט בו
שוחטין מאן תנא אמר רבה רבי ישמעאל היא
זיג. קלי"ר בלע"ז כעין מראה שקורין
אלא לטהרה מידי נבלה אבל באכילה
שהסכין מחובר לקרקע
שיניו נושרות. כלומר
דתניא כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך כאשר
הוא רישא ונעץ סכין
(שיני) דכרכשא אתלת
1
מירדויי"ר: דרכיך. ואין צריך לדוחקו
אסורה אף על גב דלא שחט אלא
בכותל זו סיפא: הכי גרסי'
שיני קאי: אמר רב פפא
דבר לך ואמרת אוכלה בשר וגו' ר' ישמעאל
בחתיכתו ואין קסמין נבדלין: שיניו
דרך הליכתה דגזרינן זימנא אחריתי
גופא נעץ סכין בכותל
קינוח פי מכה קא אמרי'
אומר לא בא הכתוב אלא להתיר להם בשר
נושרות. שיני הפרק ושיני הכרכשא
וכו' והתניא בין שהסכין
דאין מקנחין: שבתחילה
שמא יוליך ויביא:
ב]
שבתחלה נאסר להם בשר
למטה וכו' דשפיר שחיטה
נאסר להן בשר תאוה
תאוה שבתחלה נאסר להם בשר תאוה
שהיא מחוברת בהן לעצמותיהן כעין
היא: אמר רב זביד לצדדין
כלומר במשכן כתיב ואל
תאוה.
תלתולי בשר: הכל בשחיטה. והכי
פירש
משנכנסו לארץ הותר להם בשר תאוה ועכשיו
קתני כלומר לחלקים קתני
פתח אהל מועד לא הביאו
כלומר סכין למטה וצואר
להקריב וגו' דדינן להקריב
בקונטרס מדכתיב אשר
משמע את הכל צריך לשחוט ואפילו
שגלו יכול יחזרו לאיסורן הראשון לכך שנינו
בהמה וכו' בתלוש ושחיט'
אימורין מכל הבהמה
ישחט מחוץ למחנה ואל פתח אהל
עוף ואע"ג דלא כתיב ביה שחיטה
לעולם שוחטין מתקיף לה רב יוסף האי
שפיר: סכין למעלה וצואר
ששוחט לצורכו שאם
בהדיא: לעולם שוחטין. לעולם מותר
מועד לא הביאו וקשה דההוא קרא
בהמה למטה במחובר
תאוה לאכול בשר אינו
לעולם שוחטין לעולם שוחטין ואוכלין
דשפיר שחיטה היא. רב
יכול לאכול עד שיקרי'
לשחוט ולאכול: מאן ג] תנא.
לא איירי אלא בקדשים ובשחוטי חוץ
פפא אמר בעופא דקליל
אימורין משנכנסו לארץ
מבעי ליה ועוד מעיקרא מאי טעמא איתסר
דמתניתין דאיצטריך ליה למימר
ולקמן נמי דקאמר אלא לרבי ישמעאל
מה דאמרינן בין שהצואר
הותר להם בשר תאוה בלא
משום דהוו מקרבי למשכן ולבסוף מאי
דישראל מותרין לשחוט ולאכול דהא
דאמר בשר תאוה איתסר להו צבי
א]
בהמה וכו' ובין שצואר
אימורין וכו': (וכ"ש
בהמה למעלה וסכין
השתא דאיתרחקי להו טפי
טעמא אישתרו דהוו מרחקי ממשכן
תנא ליה רישא הכל שוחטין לאתויי
ואיל גופייהו מי הוי שרי הא פשיטא
בהמה למטה. בעופא
ועדיין אני אומר דלא צריך
כל הנך דאצטריכו לאתויי שראוין
דההוא קרא לא איירי אלא בקרבן
וכ"ש
דקליל שקל הוא להחזירו
לומר לעולם שוחטין:
לשחוט כגון כותי ומומר וטמא
בהמה ונראה לפרש מדאיצטריך קרא
בכל עניינים שהוא רוצה.
אלא מה דאמרי' לעולם
ז)
כי תניא ההיא בסימונא
שוחטין לר' עקיבא דתניא
להתיר להם בשר תאוה דייק מכלל דמעיקרא אסור ומהאי טעמא דייק בחולין: להתיר להם בשר תאוה. כשיבואו לארץ יוכלו לאכול
דאגמא כלומר ברוחב
כי ירחק ממך המקום וגו'
בשר לתאותן בלא שום הקרבה: שמתחלה. כשהיו במדבר משהוקם
נמי רבי עקיבא שבתחלה הותר להם בשר נחירה מדאיצטריך קרא לאסור:
עלה שגדל באגמא כלומר
(הפסוק) וזבחת ומשום
המשכן: נאסר להם בשר תאוה. שאין יכולין לאכול אלא בשר
דדומה כמו לשקא בלע"ז:
הכי לעולם שוחטין: לר'
וכל
דזיגי כלומר צלולים הם
עקיבא סבר בשר תאוה
שלמים ואם היו שוחטין בלא קרבן היו ענושים כרת כדכתיב ואל פתח אהל מועד לא הביאו וגו': נכנסו לארץ. ד] נתרחקו
כלומר שהוא יכול למיחזי
כו' ולא צריך לומר לעולם
מן המזבח: הותר להם. מן המקרא הזה שיזבחו בשר לתאותן ויאכלו: ועכשיו שגלו כו'. לאו רבי ישמעאל קאמר ליה אלא רבה
אם נשתייר בו כלום ואם
שוחטין ור' ישמעאל סבר
לאו ואין בו סכנה: בדבר
בשר נחירה לא אישתרי
קאמר ליה לאוקמי דמתניתין דרבי ישמעאל היא כלומר ולהכי תנא ה] לעולם שוחטין דלא תימא עכשיו שגלו יחזרו לאיסורן כמו
שהאור שולטת בו שיניו
ומשום הכי צריך לומר
שהיו קודם שנכנסו לארץ לכך שנינו כו': לעולם שוחטין ואוכלין מבעי ליה. כיון דלאו להלכות שחיטה אתי לאורויי אלא
נושרות וכו'. אינו אומר
לעולם שוחטין: אלא לר'
להתיר אכילת בשר חוצה לארץ ליתני לעולם שוחטין ואוכלין והיכי שבק לעיקר מילתא ונקט שחיטה לחודה ומדשבק לאכילה
בדבר שהאור שורף שכל
עקיבא דאמר לא איתסר
דבר האור שורף אלא דבר
כלל מאי ושחט קדשים
ש"מ לא איצטריך לאורויי לן אלא מידי דשחיטה ועוד למה ליה לאשמועינן הא וכי מהיכן תיסק אדעתין למימר יחזרו לאיסורן
שבמהרה האור שורפו
שאני כלומר משום קדשים
הראשון: מעיקרא. במדבר: מאי טעמא איתסר משום דהוי מיקרבי למשכן. והיו יכולין להקריב קרבנות מכל בשר תאותן ויקריבו
כגון קרומית של קנה
דצריכי שחיטה: בשלמא
הדם והחלב לבדו ואוכלין הבשר ולבסוף כשנכנסו לארץ והיתה ארצם רחבה והרחוקים לא היו יכולים לבא בירושלים בכל יום:
יבש. (שיניו נושרות שיני
לר' ישמעאל דאמר בשר
דכרכשתא דהאי כרכשתא
נחיר' לא אישתרי כלל
וכל
אתלת שיני קאי. אמר רב
משום הכי היינו דכתיב
פפא קינוח פי מכה קאמרי' כלומר דאין מקנחין: שבתחילה נאסר להן בשר תאוה כלומר במשכן כתיב ואל פתח אהל
ישחט וכו') אלא הכא במאי עסקינן בכותל מערה [דיקא נמי] דמשמע דמחובר מעיקרא דקתני סמוך לו או שהיה קנה
מועד לא הביאו דדינו להקריב אימורין מכל
עולה וכו': שאני סכין דלא מבטיל ליה כלומר הוא לא הניח לעולם סכינו בכותל וחשיב כתלוש אלא במקום דמבטל עדיין