כא:
הכל שוחטין
פרק ראשון
חולין
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אלא מן החולין. ולא ממעות מעשר שני ולקמן יליף לה
מנדבה לענין סמיכה וי"ל דסמיכה מילתא אחריתי היא אבל הכא
קנו א
א)
ב)
בחטאת גופה מנלן: וביום. שאין חטאת קרבה אלא ביום כדכתיב
שניהן צריכין מליקה ואינו אלא גילוי מילתא בעלמא דמגלה לנו
ח]
א]
ג)
בפרשת יה"כ כי ביום הזה יכפר עליכם וגו': ובידו
הכשר מליקת העוף והבדלה הויא כמו גמר מליקה ובהקישא דזאת
❖
קנז ב
ד) ה)
הימנית. שאין עבודותיו כשרות אלא בימין דכתיב בה
התורה לא ילפינן לענין סמיכה דלא ילפינן בהקישא אלא לענין דבר
שיכול לנהוג בכל הנזכרים בפסוק
ולקח הכהן מדם החטאת באצבעו
קנח ג ד
תורה אור השלם
וסמיכה ליכא בבכור ומעשר כדתנן
וקיימא לן במנחות בפ"ק כל
אלא מן החולין א וביום ב ובידו הימנית אף
❖
מקום שנאמר אצבע וכהונה אינו אלא
בפ' ב' מדות קרבנו
1. וְהִקְרִיבוֹ הַכֹּהֵן אֶל
עולת העוף אינה באה אלא מן החולין וביום
הַמִּזְבֵּחַ וּמָלַק אֶת רֹאשׁוֹ
ימין. ואי קשיא למה ליה להאי תנא
ולא הבכור קרבנו ולא המעשר
ובידו הימנית אי מה להלן ברוב שנים אף
וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה וְנִמְצָה
[ובזבחים ] מלהקריב את קרבניהם
למימר כמשפט חטאת בהמה לוקמיה
דָמוֹ עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ:
כאן ברוב שנים ת"ל ומלק והקטיר מה
שיטה מקובצת
ג
1
דרשינן זה בכור ומעשר ופסח:
אחטאת העוף דסליק מיניה ולילף
ויקרא א טו
מה חטאת העוף ממול עורף. פי'
הקטרה הראש בעצמו והגוף בעצמו אף
א] ולקמן יליף לה
2. וְאֶת הַשֵּׁנִי יַעֲשֶׂה עֹלָה
להא מילתא ב] מה חטאת העוף מן
בחטאת בהמה גופה מנלן:
כַּמִּשְׁפָּט וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן
מליקה הראש בעצמו והגוף בעצמו רבי
בקונטרס ט] דהא סברא דמן החולין
החולין כו' דהא כולהו נמי איתנהו
ב] ולילף להא מלתא
מֵחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא
❖
ישמעאל אומר כמשפט כמשפט חטאת
נפקא ליה לרבי ישמעאל בעולת חובה
בה וחלוק דוהקריבו למלתיה אתא
דיליף מה חטאת העוף:
וְנִסְלַח לוֹ: ויקרא ה י
ג] ודבר הלמד בהיקש
העוף מה חטאת העוף ממול עורף אף
בהקישא דזאת התורה דאיתקש כולהו
כדאמר חלוקה עולה מחטאת לענין
ד
אינו חוזר ומלמד בהיקש:
להדדי וילפי' כולהו מחטאת והכי
הבדלה לאו פירכא היא דהא חטאת
ד] וכי מאחר שהוא
עולת העוף ממול עורף אי מה להלן
מולק
הגהות הב"ח
מקטיר מה הוא מוצה:
גמרינן בשילהי התודה
העוף לא כתיבא ביה חולין בהדיא
ואינו מבדיל בסימן אחד אף כאן
מולק
ה] כדאמרן לעיל דומלק
(א) תוס'
ומשמע ליה בין עולת העוף בין עולת
אלא בבהמה כתיב כדלקמן ובהיקש
כתב רחמנא: ו] ועוד
ואטבלה
ואינו מבדיל בסימן אחד תלמוד
לומר
ילפא מדאיקרי חטאת ודבר הלמד
בהמה ות"ק לא משמע ליה מההוא
(ב) בא"ד
שאין שחיטה נזכרת בו.
והקריבו רבי אלעזר ברבי שמעון
אומר
1
דמוקמי
נ"ב נ"א נאסרת בו:
בהיקש אינו חוזר ג] ולומד בהיקש
היקישא אלא קרבנות בהמה דומיא
ז] ואינו מבדיל בסימן אחד
לקרא
2 כמשפט כמשפט חטאת העוף מה להלן
בקדשים דקיימא לן
דאשם ושלמים וקשה דבסמוך פריך
פי'
שמחובר. נ"ב נ"א ואינו
אוחז
בכל התורה למידין למד מלמד חוץ
מביום צותו נפקא אלמא עולת העוף
(ג) בא"ד
מבדיל כלומר שמולקו
עם
בסימן אחד ומניחו מחובר
מקדשים: אי מה. בהמה כשרה ברוב שנים אף עולת העוף ברוב
נמי בכלל ונראה דטעמייהו דרבנן דקסברי דלא מתוקמא הקישא דזאת
בסימן אחד דכיון וכו':
שנים: ת"ל. בעולת נדבה ומלק את ראשו והקטיר המזבחה ונמצה
התורה לחולין משום דלא שייך בכל הקרבנות דאיכא קרבנות נדבה
ח] אבל הכא ששניהם
דמו וכי אפשר לומר כן מאחר שהוא מקטיר הוא מוצה אלא
דלא אתו מחולין כדאשכחן נמי לר"א בסוף התודה
ד]
צריכים מליקה אינו אלא
גילוי: ט] פי' בקונטרס
דגמר י] פסח דורות חולין מפסח מצרים אע"ג דפסח כתיב בההיא
מולקו כדרך הקטרתו מה הקטרה הראש בעצמו והגוף בעצמו כו'
דהך סברא: י] דגמר בפסח
הקישא כדדרשינן להקריב את קרבניהם זה הבכור
כך שנויה בת"כג) והתם מפרש מנין להקטרה שהראש בעצמו והגוף
דורות: יא] ואביי מפרש
מעשר ופסח וש"מ היינו טעמא כדפרישית לעיל משום דאיכא קרבנות
בעצמו כשהוא אומר לאחר הקטרה זו ושסע אותו בכנפיו והקטיר
התם רוב בשר מעכב איכא
ביניהו: יב] ואפי' חתך רוב
נדבה דלא אתו מחולין ור' ישמעאל סבר דגמרינן הקישא לחולין
אותו הרי הקטרת הגוף אמורה הא מה אני מקיים הקטרה ראשונה
בשר עם סימן הראשון:
כיון דמ"מ כל קרבנות חובה או נדר אתו מחולין: ואינו מבדיל
בהקטרת הראש אלמא ב' הקטרות הן והשסוע מבדיל ביניהן: אף
בסימן אחד. פ"ה דכיון דכתיב לא יבדיל ועוף הכשרו בסימן אחד
מליקת עולת העוף הראש בעצמו וכו'. והיינו שנים ואפילו מחובר
כל כמה דעביד טפי מהכשרו הבדלה הוא וכל הסימן הוי מצוה בעוף
בעור הבדלה חשיבא כדאמרן לעיל ה] דבמליקה כתב
רחמנא הך הבדלה ומליקה כשחיטה וכל שישנו בשחיטה ישנו בהבדלה
לכתחלה הילכך במליקה כי מליק כל הסימן לאו הבדלה הוא אבל
ועור שאין שחיטה ו] נזכרת בו בהבדלה נמי לא מעכב. ולקמן
סימן השני אפי' מצוה לכתחלה ליכא וקשה לפירושו דלקמן בריש פ"ב
אמרינן בהדיא דהא דקתני השוחט דיעבד אאחד בעוף
פריך כיון דנפקא ליה הבדלה בעולה מהכא ל"ל והקריבו לחלק
ונראה לפרש כיון דדיעבד לא בעי שחיטה בסימן שני שייך בו הבדלה
בין חטאת לעולה הא הכא בהדיא כתיב דיבדיל והכא בהדיא כתיב
דלא יבדיל: ר' ישמעאל אומר כמשפט חטאת העוף. דסליק מיניה
אבל במיעוט הנשאר בסימן ראשון לא חיישינן כיון דבעי שחיטת
רוב אותו הסימן וא"ת דהכא משמע דלר' אלעזר בר' שמעון אינו
ולהכי אתקש משום דבחטאת כתיב ממול ערפו ובמליקת
עולת נדבה לא כתיב אלא ומלק את ראשו והקטיר ואין
מולק בחטאת העוף אלא סימן אחד והשני מניח מחובר דיליף מיניה
מליקה כתיב בעולה אלא בשל נדבה וזו למידה מזו. ולקמן פריך
עולת העוף שאין חותך אלא רוב שנים ובזבחים פרק קדשי קדשים
תניא א"ר אלעזר בר' שמעון שמעתי שמבדילין בחטאת
ת"ק הא מנא ליה. והך סברא דמן החולין וביום ובידו הימנית נפקא
העוף והאי דכתיב לא יבדיל מפרש התם היינו דאין צריך להבדיל ואין
ליה לרבי ישמעאל בעולת חובה בהיקשא דוזאת התורה לעולה
ולמנחה וגו'ד) דאיתקש כולהו להדדי וילפי כולהו מחטאת והכי גמרי
לפרש דהא דקאמר דכשהוא אוחז הראש בגוף מזה היינו אם ירצה
ליה בשילהי התודה ומשתמע ליה בין עולת בהמה בין
והא דקאמר אי מה להלן בסימן אחד היינו נמי אם ירצה לא יחתוך
עולת העוף ות"ק לא משמע ליה מההיא היקשא אלא קרבנות בהמה
אלא סימן אחד דהא אברייתא דלעיל דקתני שנים או רוב שנים
דומיא דשלמים ואשם: ז]ואינו מבדיל בסימן אחד. שמחובר בסי' אחד
מפרש ב' לרבנן או רוב ב' לר' אלעזר ב"ר שמעון ולוקמה כולה
דכיון דכתיב ולא יבדילה) ועוף הכשרו בסימן אחד כל מה דעביד טפי
כראב"ש ואי בעי ב' ואי בעי רוב ב' ובפרק העור והרוטב
נמי גבי טלית שנקרע רובה שוב אינו חיבור וטהורה ומוקי לה
מהכשר הבדלה היא וכל הסימן הוי מצות שחיטה בעוף לכתחלה הלכך
בטלית טבולת יום דכיון דלא חס עליה (א) ולא טבלה ליכא למיגזר
במליקה כי מליק לכולו סימן לאו הבדלה היא אבל בסימן ב' אפי'
דלמא חייס ולא קרע רובה ופריך אלא מעתה עולת העוף לראב"ש
מצוה לכתחלה ליכא כדתניא לקמן לחייבו בב' סימנין א"א
שכבר הוקש לדגים: ת"ל והקריבו. משמע שנתן לה הכתוב הקרבה
לגזור דלמא לא אתי למעבד רובא והשתא בשלמא אי אמרת שאסור
לעצמה וחלוקה מדין הקרבת חטאת ומאחר שכתוב אחד הקישן וכתוב
לחתוך כל הסימנים פריך שפיר דלא סגי ברוב מצומצם עד שיפסוק
אחד חלקן מסתבר כי אקשינהו למול עורף אקשינהו וכי פלגינהו
רוב הנראה לעינים פן יחוש לצמצם לפי שירא שלא יחתוך כל הב'
מהבדלה פלגינהו דרבי ישמעאל נמי אומלק והקטיר דת"ק סמיך
אלא אי שרי לחתוך כל הב' למה יש לגזור שם כלל דדלמא חייס
ונפקא ליה מיניה הראש בעצמו והגוף בעצמו והא דנקט טעמיה
ונראה לפרש דדוקא ר"ש בן אליקים הוא דאית ליה האי סברא
מוהקריבו משום דמומלק והקטיר לחודיה בלא והקריבו לא מצי
אליבא דראב"ש דאית ליה בזבחים דלא יבדיל היינו דאין
צריך להבדיל כל השנים ויכול להבדיל כל השנים אפילו קודם הזאה
יליף כדאמר לקמן אליבא דת"ק דהא ע"כ ס"ל לר'
והסוגיא דלעיל ודהעור והרוטב לא אתיא כותיה אלא כרב חסדא
ישמעאל שנים דוקא כרבנן דכיון דמוקי היקשא דכמשפט אמול
ורבא ואביי דהתם (ב) ומוקמינן לא יבדיל לראב"ש קודם הזאה ואם
עורף וחילוקא דוהקריבו אהבדלה ליכא למימר מסימן אחד פלגיה
הבדיל פסיל ליה ולא מפרש ליה קרא אין צריך להבדיל אחר הזאה
ואוקמיה ארוב שנים דהא לא שנים כתיב בקרא ולא רוב שנים כתיב
אלא מוקמי לה קודם הזאה והכי איתא התם הבדיל בחטאת העוף
בקרא אלא הבדלה כתיבא ולא יבדיל וכי כתיב והקריבו בעולה
ולא הבדיל בעולה פסולה וקאמר בגמרא מתני' דלא כראב"ש דתנן
לחלק וליתן לה הקרבה אחרת להטעינה הבדלה בא וכל שישנו
א"ר אלעזר בר"ש שמעתי שמבדילין בחטאת העוף מאי בינייהו אמר
בשחיטה צריך להבדילה ומיעוט ב' סימנין דישנו בשחיטה ישנו
רב חסדא מיצוי חטאת העוף מעכב איכא בינייהו דמצות חטאת העוף
בהבדלה דבשלמא לרבי אלעזר ברבי שמעון דגמר מול עורף
מגזירה שוה כדלקמן לא מיבעי ליה היקישא דכמשפט אמול עורף
מולק מזה (בו) ומוצה ובעולה מולק ומוצה ואינו מזה כדתנן התם
וכמשפט חטאת בהמה לא ניחא ליה למימר משום דמעוף סליק
השתא קא סברי רבנן מיצוי חטאת העוף מעכב וכשהזה עדיין לא
גמרה מהיקשא דכמשפט אחיזת חיבור ראש וגוף במיעוט סימנים
נגמרה כל מצותו הלכך כשהבדיל סימן שני לאחר הזאה לא חשיב
כדלקמן וחילוקא לרוב שנים דלא מתכשר בסימן אחד אלא לרבי
מחתך בשר בעלמא ופסול שעשה מעשה עולה בחטאת שיש כאן
ישמעאל דמפיק היקשא למול עורף והבדלה לגמרי משמע
הבדלה ומיצוי כמו גבי עולה ור"א בר' שמעון סבר מיצוי חטאת
אחיזת ראש וגוף במיעוט סימנים מנא תיתי אלא כרבנן ס"ל:
העוף לא מעכב וכבר נגמר כל מצותו וכשמבדיל אחר הזאה אינו
אלא מחתך בשר בעלמא ורבא מפרש התם שהייה בסימן שני
אוחז
בעולת העוף מעכב איכא בינייהו דלרבנן לא מעכב ולרבי אלעזר בר"ש מעכב דא"א לעשות הזאה בין סימן ראשון לסימן שני
שלא ישהה ואביי מפרש התם רוב בשר יא] עם סימן העוף מעכב איכא בינייהו דלרבנן לא מעכב ולכך זימנין לא חתיך רוב בשר עם סימן
הראשון דקודם הזאה וכשמבדיל אחר הזאה יש כאן מעשה עולה בחטאת ואפי' חתך רוב בשר (ג) יב] סימן הראשון גזרינן אטו היכא דלא
חתך ופסול ור"א ב"ר שמעון סבר דרוב בשר מעכב ולכך לא פסול דאין כאן מעשה עולה דכיון דחתך רוב בשר עם סימן הראשון
כשמבדיל אחר ההזאה מתה עומד ומבדיל וכי האי גוונא בעולה לאו הבדלה היא ואביי לטעמיה דס"ל דמתה אינו עומד ומבדיל דהא פריך
לעיל ותקשי לך עולת העוף דבעי ב' סימנין וכי מתה עומד ומולק ולית ליה טעמא כדי לקיים מצות הבדלה והדר קאמר אמרוה קמיה ר'
ירמיה פי' הנך טעמי דרב חסדא ורבא ואביי אמר להו לא
שמיע
להו הא דאמר ר"ש
בן אליקים כו' מאי לא יבדיל אין צריך להבדיל
ואפילו