הכל שוחטין פרק ראשון
חולין
כב.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אוחז בראש ובגוף ומזה. לאחר מליקה הויא הזאה כדכתיב בחטאת
ואפילו קודם הזאה פליגי וא"ת לרב חסדא ולרבא ואביי אמאי מוקמי
קנט א
א) ב)
ג)
העוף גבי שמיעת קול והזה מדם החטאת וגו': מאי קאמר.
מתניתין דלא כר"א ב"ר שמעון הא לכאורה מתניתין קודם הזאה
ד)
דהא אוחז בראש ובגוף משמע שצריך לאוחזן שניהן בתוך כף ידו
איירי דומיא דרישא דקתני חטאת העוף כיצד הוא עושה מולק ראשו
קס ב ג
ה)
ולא סגי ליה לאחוז בראש או בגוף ומנא ליה הא בחטאת: כשהוא
ממול ערפו ואינו מבדיל ומזה כו' וי"ל דמשמע (א) ליה דמתניתין
❖
ו) ז)
אחוז הראש בגוף. שמחובר הראש
פוסל בכל ענין אפילו לאחר הזאה
ח)
בגוף בשעת הזאה דהא כתיב ולא
משום דקא"ר אלעזר ב"ר שמעון
אוחז בראש ובגוף ומזה אף כאן אוחז בראש
ט) י)
יבדיל: אף כאן כו'. דע"כ היקישא
שמעתי שמבדילין ומשמע דקאי
כ)
ובגוף ומזה מאי קאמר הכי קאמר מה להלן
שיטה מקובצת
אמתניתין ובא לחלוק עליה ור"ת פירש
להכי אתא דהא מול עורף מג"ש
כשהוא אחוז הראש בגוף מזה אף כאן
ל) מ)
א] דמיניה נפקא
דהא דקאמר רבי שמעון בן אליקים
נפקא ליה לקמן וכמשפט חטאת
לן למליקת עולת
כשהוא אחוז הראש בגוף מזה אי מה להלן
❖
נ)
מאי לא יבדיל דקרא אינו צריך להבדיל
בהמה לא אמרינן דהא מעוף סליק:
העוף דמצותו למעלה:
בסימן אחד אף כאן בסימן אחד ת"ל והקריבו
ב] ומהשתא דריש ביה נמי
והקריבו. דבעי הבדלה במקצת:
היינו בשעת מצוי דלדם הוא צריך
מומלק והקטיר דלגמרי
ות"ק וכי מאחר דנפקא לן מומלק והקטיר
והקריבו למה לי. לחלק דלא נימא
וכשמבדיל כל שכן ד] שמוציא דם
אתקש מליקה להקטרה
תורה אור השלם
והקריבו למה לי אי לאו והקריבו הוה אמינא
בין לענין: ג] פסולין
כמשפט חטאת העוף בסימן אחד
ובשעת הזאה דוקא קאמר קרא לא
1. וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת פַּר
בזה ובזה כדמפרש
דהא אתקש מליקה להקטרה: ה"א
מאי כמשפט כמשפט חטאת העוף ואי משום
יבדיל כלל אבל אשעת מיצוי קאמר
בגמ': ד] וכשמבדיל כ"ש
הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ וְכִפֶּר
כמשפט חטאת העוף. דסליק מיניה:
קרא לא יבדיל אין צריך להבדיל
ומלק והקטיר הוה אמינא מה הקטרה
שמתמצה כל הדם ובשעת
בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ:
ואי משום ומלק והקטיר. ההוא הוה
ויקרא טז ו
הזאה דוקא קאמר קרא
ושבקינן לקרא דאיהו דחיק ומוקי
בראשו של מזבח אף מליקה בראשו של
2. אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ אֶת מֹשֶׁה
דלא יבדיל כלל אבל
אנפשיה ותרווייהו משתמעי מיניה
מפקינן ליה לדרשא אחרינא דמיניה
מזבח השתא דכתב רחמנא והקריבו דרוש
אשעת מצוי בעי למימר
בְּהַר סִינָי בְּיוֹם צַוֹּתוֹ אֶת
דמדאפקיה בלשון לאו קדריש דבשעת
נפקא לן א] מליקת עולת העוף
קרא: ה] לא אתא קרא
בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶת
ביה נמי הא חטאת בהמה דאינה באה אלא
דמוהקריבו נפקא דחילק
הזאה לא יבדיל ולאסור אף בשעת
דלמעלה מחוט הסיקרא היא בראש
קָרְבְּנֵיהֶם לַיְיָ בְּמִדְבַּר
❖
מן החולין מנלן אמר רב חסדא דאמר קרא
ויקרא ז לח
ונ"ב נ"א דמוהקריבו הוה
סִינָי:
המזבח דאילו מליקת חטאת העוף
מיצוי ה]לא אתא קרא דמוהקריבו (ב)
נפיק דחילק: ו] אבל לעיל
והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו
נפקא דחילק הכתוב בין חטאת העוף
למטה כדילפינן לה בזבחים
1
לא צריך למיתני כלל וכו'
עד סוף הדבור. נ"ב שלא
משלו ולא משל צבור ולא משל מעשר ביום
על קיר המזבחו) זה קיר התחתון כו'
לעולת העוף ולכך י"ל דאתא קרא
הגהות הב"ח
א
נמצא בס"י:
בפרק קדשי קדשים וכיון דמיבעי לן
למימר נמי דבשעת מיצוי אם ירצה
מביום צוותו נפקא כדי נסבה ידו הימנית
(א) תד"ה
2
למילתא אחריתא לא אלים למעקר
לא יבדיל והא דקאמר לא שמיע להו
מדרבה בר בר חנה נפקא דאמר רבה בר
להו (ב) בא"ד
דר"ש בן אליקים דמשמע שבא לחלוק
היקישא דכמשפט מההוא דסליק מיניה
בר חנה אר"ש בן לקיש כל מקום שנאמר
הוה
דאיכא למדרש היקישא דמליקה
על רב חסדא ורבא ואביי היינו
(ג) בא"ד
אצבע או כהונה אינה אלא ימין ואידך כהונה
דמוקי
והקטרה לענין ראש המזבח והיקישא
משום דלר"ש בן אליקים אין לחוש
בעיא אצבע אצבע לא בעיא כהונה ותנא קמא
פלוגתייהו
דכמשפט לענין אחיזת ראש וגוף:
כשמבדיל אחר הזאה שעושה מעשה
ורבי אלעזר בר' שמעון ממול העורף מנא להו
השתא דכתיב והקריבו. על כרחך
עולה בחטאת דמצות חטאת נמי כך
גמרי מליקה ממליקה: מתני' כשר בתורין
(ד) בא"ד
עקריה מיניה דחילוק לגמרי משמע
היא דקרא אין צריך להבדיל קאמר
ב
ודאי (ה) תוס'
פסול בבני יונה כשר בבני יונה פסול בתורין
ליה לתנא קמא דלא תיגמר מיניה
וא"ת ולרב הונא דאמר משמיה דרב
תחלת הציהוב בזה ובזה פסול: גמ' ת"ר
כלל ואוקמיה אחטאת בהמה ומהשתא
במעילה בפרק חטאת העוף
דתרווייהו כדי נסבא
ואי בעית אימא
דמיצוי חטאת העוף לא מעכב אמאי
דריש מומלק והקטיר דלגמרי איתקש
ב]
ז)
תורין גדולים כשרים קטנים פסולים
❖
ג
הקטרה למליקה בין לענין ראשו של
פסלי רבנן כשמבדיל אחר הזאה והא
בני יונה קטנים כשרים גדולים פסולין
מזבח בין לענין הראש בעצמו והגוף
אין כאן מעשה עולה דמחתך בשר
נמצא כשר בתורין פסול בבני יונה
בעצמו: משלו ולא משל ציבור.
בעלמא הוא כדפרישית לעיל ולמאי
מוסף רש"י
כשר בבני יונה פסול בתורין תנו רבנן
מתרומת הלשכה: משלו ולא משל
דפירשתי ניחא דדלמא רב הונא סבר
כדי נסבה.
תורים גדולים ולא קטנים שיכול והלא דין הוא
מעשר. דתרי אשר לו כתובים
(ג) כרשב"א דפי' קודם הזאה
(סוטה יט:)
ומה
בפרשה ואפילו לרבי יהודה דאמר ח)
ופליגי קודם הזאה אבל לפירוש ר"ת
(קדושין ה:) מדרבה
קשה דאפילו לרשב"א לא פליג אלא לאחר הזאה וליכא למימר דלרבנן
מעשר ממון הדיוט הוא להכי אתא אשר לו לממעטיה. וביום ובידו הימנית
בר בר חנה נפקא.
דמתניתין דזבחים מיצוי חטאת העוף מעכב דרב הונא
נמי בפר יום הכפורים כתיב
כי ביום הזה יכפר וכתיב ביה אצבע
וכהונה והזה באצבעו אל פני וגו' : מביום צוותו נפקא. למה ליה
סבר כר"א ברבי שמעון דהא מהדר הש"ס במעילה לאוקמי כל סתמא
❖
(זבחים צח.)
למילפא מחטאת בהמה הא בכולהו קרבנות כתיב ביום צוותו להקריב
דמתניתין כוותיה וי"ל דיעמיד מתניתין דקתני הבדיל פסול קודם
דמשמע ביום ולא בלילה וכל הקרבנות במשמע: כל מקום שנאמר
הזאה ואתי אפילו כר"א ברבי שמעון וסוגיא דזבחים דקאמר מתניתין
אצבע וכהונה. ומוקמינן בפ"ק דמנחות או אצבע או כהונה
רבינו גרשום
דלא כראב"ש אתי כרב אדא בר אהבה דקאמר במעילה דדם מיצוי
חטאת העוף מעכב ואיכא רבנן (ד) דפליגי עליה דראב"ש אפילו
וגמר ממצורע עני דכתיב ביה וטבל הכהן אצבעו הימנית ומיניה
ות"ק וכי מאחר דנפקא
לן מומלק והקטיר. כלומר
ילפינן לכל היכא דכתיב כהן או אצבע שתהא עבודה בימין ובעולת
לרב הונא דמדקאמר שמעתי שמבדילין משמע דפליגי רבנן עליה
מאחר דנפקא לן הבדלה
נדבה כתיב כהן והקריב הכהן: ואידך. הא דאוקמינן במנחות או
וסברי דמיצוי מעכב אבל סתם מתניתין דזבחים אתי שפיר כוותיה
בעולת העוף מומלק
ת"ל
כדפירשנו: י) והקריבו. מה שפירש בקונטרס דאיפכא ליכא
אצבע או כהונה הני מילי לרבנן אבל לרבי שמעון אוקימנא התם
והקטיר מה הקטרה הראש
בעצמו והגוף בעצמו
דכהונה בעיא אצבע דאע"ג דכתיב כהונה אי לא כתיב בה אצבע
למימר דרבי ישמעאל אקרא דומלק והקטיר סמיך אין נראה דמומלק
אף מליקה וכו' כלומר
לא גמרינן בה ימין ות"ק דלעיל כר"ש סבירא ליה: ות"ק. דאמר
והקטיר ליכא לאוכוחי מיניה דלא נימא איפכא דהא איצטריך לראשו
והקריבו למה לי השתא
כמשפט חטאת בהמה: ור"א בר"ש. דאמר כמשפט חטאת העוף
של מזבח אלא מסברא בעלמא אית ליה לרבי ישמעאל דלמול עורף
דכתיב והקריבו שדינו
מובדל מחטאת העוף
ומפיק היקישא לאחיזת ראש וגוף: מול עורף. בעולה מנא להו תרתי
אקשינהו תדע דלת"ק ורבי אלעזר לא בעו קרא למול עורף אלא ילפינן
במה מצינו מליקה ממליקה: ואידך כהונה בעי אצבע. בסוף
דרוש ביה נמי הא מה
לא מצי גמרינן מיניה דאי מצטרכא לן היקישא למול עורף תו לא ילפת
הקטרה הראש בעצמו
מיניה אחיזת ראש וגוף דחילוקא דוהקריבו לגמרי ממעט להבדלה
התודה משני ידו הימנית כדי נסבה ובסוף דם חטאת
והגוף בעצמו אף מליקה
כו': ידו הימנית מדרבה
בעולה מדין חטאת דהכי משמע חלק הכתוב בעולה ממליקת חטאת
משני תרווייהו (ה) כי הכא כ)ונראה דלמ"ד דבר הלמד
בר בר חנה נפקא. כלומר
והטעינה הבדלה וכל שישנו בשחיטה ישנו בהבדלה: גמרי מליקה
בג"ש אינו חוזר ומלמד בהיקש צ"ל דכדי נסבה דאצבע ל)חטאת גופיה
ובחטאת בהמה כתיב בה
ממליקה. במה מצינו מה מליקה האמורה בחטאת פירש לך בה הכתוב
יליף בגזרה שוה ממצורע דהיינו ימין בפ"ק דזבחים ובפ"ק
כהונה: ואידך כהונה בעיא
מ)
מול עורף אף כל מליקה אינה אלא ממול עורף: מתני' בתורין.
אצבע. כלומר אע"ג דכתיב
דמנחות ואם כן היכי מצי למילף עולת העוף מחטאת
כהונה לא נימא יד ימנית
נמצא
כשר בתורין כו'. אברייתא דהכא
לשון משנה: ה"ג במתניתין תחלת הציהוב שבזה ושבזה פסול.
מהיקישא דכמשפט:
עד דכתב אצבע אבל
לא שייך למידק האי נמצא למעוטי מאי כדדייק לעיל אמתניתין
תחלת הציהוב כשמתחילין להביא נוצה יפה צהובה סביב לצואר
אי כתב אצבע אע"ג
נ)
דלא כתב כהונה משמע
פסולין בזה ובזה ג] כך מפרש בגמרא דבבני יונה פסולין משום
דנמצא כשר בשחיטה פסול במליקה דהך ברייתא אמתניתין קיימא
יד ימנית והכא בחטאת
גודלן ובתורין מפני קוטנן דיצאו מכלל קטנים ולכלל גדולים
לפרושי דתורין גדולים כשרים כו' והדר מסיים נמצא כמו שאמרה
בהמה כהונה איכא אצבע
לא באו: גמ' ט) תורין גדולים ולא קטנים. אתורים דקרא קאי:
ליכא: דלא לישתמיט
משנתינו ו] אבל לעיל לא צריך למתני כלל נמצא דכבר אשמועינן
קרא וליכתוב מן [בני]
גדולים ולא קטנים. לקמיה מפרש מאי משמע: שיכול והלא דין
רישא דשחיטה מן הצואר ומליקה מן העורף ואם שינה בזה ובזה פסול:
התורים או מן (בני) היונה
שיכול והלא דין הוא.
הוא. אי לאו דכתיב תורים הוה ילפינן מדינא דקטנים כשרים:
בשום דוכתא ל"ג תרווייהו דשיכול
וכו' כמה פעמים בתורה
[כתיב] מן התורין או מן
משמע דאי לאו האי קרא לא הוה אמינא הכי אבל
ומה
והלא דין הוא משמע דבלאו האי קרא היה לו לומר כן: שיכול ומה בני יונה כו'. פירוש אי לאו קרא דתורים הייתי מכשיר אפילו
בני היונה לא לישתמיט
קרא פעם א' וליכתוב
קטנים מקל וחומר ואם תאמר ואי לא כתיב קרא דתורים לא הוה ידעינן תורין כלל דכשרים לקרבן ויש לומר דהכי פירושו שיכול
מן בני התורים או מן
היונה. אלא מדכתב מן
אי לאו דאקיש רחמנא תורים לבני יונה דמינה ילפינן בסמוך דתורין קטנים לא אלא היה כתוב תורים רחוק מבני יונה דהשתא היה
התורים או מן בני היונה
משמע תורים בין גדולים בין קטנים ואפילו בלא קל וחומר הוה ידעינן אלא דניחא ליה למנקט למילף בקל וחומר אי נמי דהוה
מצי למכתב בני יונה ותורים דהשתא לא הוה מקיש תורים לבני יונה דאיכא למימר דקאי נמי בני אתורים ומכל מקום גדולים כשרים מדלא
כתוב בהדיא בני יונה ובני תורים והוה אמינא מקל וחומר דכולם כשרים ת"ל תורים דמשמע גדולים דוקא כדמפרש לקמן דומיא דבני יונה:
ומה