כב:
הכל שוחטין פרק ראשון חולין
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
ומה
בני יונה שלא הוכשרו בגדולים. כדמפרש בסמוך דלא לישתמיט
ומה בני יונה שלא הוכשרו בגדולים. דהא בני קטנים משמע. ועיכובא
קסא א ב
א)
קרא דליכתוב מן היונים: ומה תורים שלא הוכשרו
דגדולים פסולין לקמן יליף: ת"ל תורים. לקמיה מפרש מאי
בקטנים. תימה כיון דאכתי לא קיימא לן דבני יונה הוי קטנים דוקא
תלמודא: מאי תלמודא. כלומר מאיזה מקרא אנו א]לומדים נהי נמי
קסב ג
ב)
דבני משמע קטנים מיהו עיכובא מנלן דלא מרבינן גדולים מק"ו: לא
א"כ מנא ליה דתורים לא הוכשרו בקטנים דהיא גופה לא ידעינן
ג)
❖
ד) ה)
לישתמיט קרא. אי סלקא דעתך
אלא מדומיא דבני יונה ויש לומר
ו) ז)
דהכי קאמר דאי מצית למילף מדוכתא
גדולים נמי כשרים מכל הנך קראי
❖
ומה בני יונה שלא הוכשרו בגדולים
אחרינא דתורים משמע ד] גדולים
דמשתעו בקינים כגון האי דנדבה ג)
הוכשרו בקטנים תורים שהוכשרו בגדולים
שיטה מקובצת
ובשמיעת קולד) וביולדת ובזב ובזבהה)
הוה אמינא מק"ו דבני יונה אפילו
אינו דין שהוכשרו בקטנים ת"ל תורים
א] מאיזה מקרא אנו
1
תורה אור השלם
ובמצורע ו) לא לשתמיט חד קרא
גדולים ובקונטרס פירש דלא בעי אלא
למדים הכי נהי נמי:
גדולים ולא קטנים בני יונה קטנים ולא
ב] דנכתוב מן בני התורים
ב] דנכתוב מן בני התורים או מן
לעיכוב מנלן דהוה לן למילף מק"ו
1. וְאִם מִן הָעוֹף עֹלָה
גדולים שיכול והלא דין הוא ומה תורים
או מן היונה נ"ב בקצת
קָרְבָּנוֹ לַיְיָ וְהִקְרִיב מִן
היונה ומדכתיב בכולהו בני ש"מ
דלא מעכבא אבל לעולם לשון תורים
ס"י כתוב מן בני התורים
הַתֹּרִים אוֹ מִן בְּנֵי הַיּוֹנָה
שלא הוכשרו בקטנים הוכשרו בגדולים
לעכב: ואימא בני היונה דכתיב בהו
משמע גדולים וקשה לפירושו דאי
או מן בני היונה ומדכתיב:
אֶת קָרְבָּנוֹ: ויקרא א יד
בני יונה שהוכשרו בקטנים אינו דין שהוכשרו
ג] דם מצוי בבשרם
2. וְאֶפְרֹחָיו יְעַלְעוּ דָם
בני. לעיכובא ודאי גדולים פסולין
משמע גדולים היכי בעי למדרש בק"ו
דכי שמיט גדפא מנייהו
וּבַאֲשֶׁר חֲלָלִים שָׁם
בגדולים תלמוד לומר בני יונה קטנים ולא
אבל תורים בין גדולים בין קטנים
לאפוקי קרא ממשמעותיה ולמימר דלא
❖
ואתי: ד] אחרינא דתורים
איוב לט ל
הוּא:
לא
מעכב: לשתמיט קרא כו'.
משמע הלכך אי בעי גדולים לייתי
גדולים מאי תלמודא אמר רבא לא לישתמיט
משמע דוקא גדולים:
ה] והא דנקט לא לישתמיט
אי בעי קטנים לייתי: מה בני יונה.
על כרחיה לאו משום דאיכא הרבה
קרא ולכתוב מן בני התורים או מן היונה
כו': ו] וא"ת והא רב
גליון הש"ס
אינם כשרים בהכשר תורים: אף
מקראות קא דריש דאפילו לא היה
אימא בני יונה דכתב בהו רחמנא בני
סבר דאנדרוגינוס ספק
❖
תורים. אינם כשרין בהכשר בני
כתוב אלא בחד דוכתא תורים ובני
תוס' ד"ה והביא וכו' א"נ
כדפרישנ' בסוף המפלת:
קטנים אין גדולים לא תורים אי בעי גדולים
כיון שהביאן ליד הכהן.
יונה: יכול יהו כל התורים כשרים.
יונה הוי מצי למדרש מדכתיב בהאי
לייתי אי בעי קטנים לייתי דומיא דבני
משיצאו מכלל קטנות: ויהיו כל בני
בני יונה ובהאי לא כתיב בני דלמה
רבינו גרשום
יונה מה בני יונה קטנים אין גדולים לא
יונה כשרים. כל זמן שלא באו לכלל
יש לו לפסוק לייתר לשונו ולכתוב בני
❖
ש"מ תורים גדולים בני
אף תורים גדולים אין קטנים לא ת"ר יכול
גדולים: תחלת הציהוב. כשמתחילין
בחנם והא דנקט ה] דלא לשתמיט
היונה קטנים ותחילת
לרבותא בעלמא נקטיה:
לצהב כנפים שסביבות צוארם פסולים
יהו כל התורים וכל בני היונה כשרים
הציהוב כו' כשמתחילין
יעלעו דם. צלע מתרגמינן
בזה ובזה דיצאו מכלל קטנים ונפסלו
לצהב הנוצה לענין תורים
תלמוד לומר מן התורים ולא כל התורים
הגהות הב"ח
עדיין קטנים ולענין בני
עילעא והיינו משיעלעו
מבני יונה ולכלל גדולים לא באו
מן בני היונה ולא כל בני יונה פרט
(א) תוס'
יונה חשובים גדולים
❖
שיוכשרו בתורים: משיזהיבו. שיהא
ושניהם פסולין: דשמיט גדפא ואתי דם מצלעות ומנחם
לתוכן
לתחילת הציהוב שבזה ושבזה שפסול
פתר במחברת יעלעו דם ענין בליעה
כנפי גופן גדולים ואדומים ומזהיבים
כמו ושתו ולעו: מאימתי התורים כשרים משיזהיבו מאימתי
א
כזהב: משיצהיבו. משיתחילו לצהב:
והביא תחלת הציהוב שבזה
בני יונה פסולין משיצהיבו תני יעקב קרחה
מוסף רש"י
מאימתי בני יונה כשרים. דביום
מאימתי בני יונה כשרים משיעלעו הוא
משיצהיבו.
ושבזה מהו ספיקא הוי
שנולדו מאוסים הן ומאימתי כשרים:
(זבחים סח:)
ונפיק. וא"ת כיון דממה נפשך האחד
משיעלעו. כדמפרש לקמיה: הוא
תני לה והוא אמר לה אפרוחיו יעלעו דם
2
תני לה. שונה היה המשנה מפי רבו
פסול היאך יכול להקריב וי"ל דמיבעיא
אימת אמר אביי ב מכי שמיט גדפא מיניה
ליה כגון דאם עבר כהן והקריב
משיעלעו והוא אמר לה מפרש
ואתי דמא בעי רבי זירא האומר הרי עלי
$ אי נמי כיון שהביאן ליד הכהן יצא
המשנה מדעתו דמשיעלעו לשון
עולה מן התורים או מן בני היונה והביא
ידי נדרו מאחר דמ"מ האחד מהן
אפרוחיו יעלעו דם משיהא להם דם
תחלת הציהוב שבזה ושבזה מהו
ראוי להקריב וי"מ דבבמה איירי
מצוי ג] בבשר דכי שמיט גדפא מיניה
ג ספיקא הוי ונפיק או דילמא בריה הוי
אתי מיניה דמא: מן התורים או מן
דמשמע בירושלמי דמסכת מגילה
ולא נפיק אמר רבא תא שמע פרט לתחילת
בני היונה. מאיזה מהן שארצה והביא
שכל עופות כשרין בבמה ואפילו
הציהוב שבזה ושבזה שפסול אי
אמרת
משניהן תחלת הציהוב מהו יצא ידי
תרנגולים ואפילו חיה ולא מיעט אלא
נדרו או לא. הא דתנן תחלת הציהוב
טמאין וליתא דהתם מיירי בבמה לבני
בשלמא בריה הוי שפיר אלא אי
אמרת
פסול בשניהם משום ספיקא הוא שמא
נח דבהדיא יליף לה בסוף זבחים
ספיקא הוי איצטריך
קרא למעוטי
ספיקא
מויבן נח מזבח ויקח מכל
גדולים שמא קטנים הלכך הנודר
כי
הבהמה הטהורה וגומר אבל בשאר
תורים לא יצא שמא קטנים הם והנודר
במות איכא למ"ד דאין שום עוף קרב בבמה ואפילו תורים ובני
בני יונה לא יצא שמא גדולים הם אבל זה שנדר איזה שירצה והביא
יונה ועוד דקאמר בירושלמי דעולה אינה צריכה הפשט ונתוח ובסוף
שניהם יצא ממה נפשך אם גדולים הם יצא משום תורים ואם
קטנים הם יצא משום בני יונה: או דלמא. לא גדולים נינהו ולא
זבחים חשיב דשוותה במה גדולה לבמה קטנה לענין הפשט
ונתוח אלא ודאי בירושלמי איירי בבמת בני נח: איצטריך קרא
קטנים הוו אלא בריה בעלמא הוו דיצאו מכלל קטנים ולכלל
למעוטי ספיקא. תימה דגבי קפץ אחד מן המנויין (א) לתוכו דריש
גדולים לא באו: אמר רבא תא שמע. מדאיצטריך קרא למעוטינהו:
אי אמרת בשלמא. אשמועינן קרא דבריה נינהו ואפילו היכא
פ"ק דב"מ ז) דכולן פטורין דעשירי ודאי אמר רחמנא ולא
עשירי ספק וגבי ספק קדמה בהרת לשער לבן ספק שער לבן קדם
דליכא למיחש לספיקא כגון בבעיא דידן דפסול שפיר אתא קרא:
אלא אי אמרת ספיקא נינהו. וקרא לא פסלינהו אלא היכא דמיחייב
דרשינן בסוף נזיר דטהור מדפתח בה הכתוב בטהרה
תורין בהדיא או בני יונה בהדיא: איצטריך קרא למעוטי. מי
תחלה דכתיב לטהרו או לטמאו ומיהו מהכא לא קשיא דהכא הכי
פירושו איצטריך קרא למעוטי ספיקא שלא מיעט אותם ודאי אלא
איכא ספיקא קמי קודשא בריך הוא אי פשיטא לך דגדולים נינהו
מספק דקאמר ספקא הוי ונפיק כשהביא מזה ומזה אבל התם כולם
אייתינהו בתורים ואי פשיטא לך דקטנים נינהו אייתינהו בבני יונה
פטורין ודאי ולא מספק וכן ספק קדמה בהרת לשער לבן ודאי
וכיון דלא פשיטא לן לא הא ולא הא מהיכא תיסק אדעתין לאכשורינהו:
טהור אבל גבי כוי בפרק בתרא דיומא מכח פירכא
למעוטי
מדאיצטריך קרא לרבויי ספקא קאמר דכוי בריה הויא ולא ספקא
והשתא מנא ליה דלמא לעולם ספקא הוי ואצטריך לרבויי מכל חלבו
לאסור ודאי חלבו ולא מספק וכן בפרק שתי מדות גבי פלגס דבסמוך וי"ל דכל ספקא דאי אפשר להתברר כמו גבי
בהרת ומעשר דלפעמים שהוא כך ולפעמים שהוא בענין אחר שייך למעוטי מקרא שפיר מטעם שהם ספק אבל הכא אפשר לברר ספקא
זו דכל תחלת הציהוב שוין וקמי שמיא גליא אם הם קטנים או גדולים וכן בכוי ופלגס כולן שוין הלכך לא אתא קרא למעוטי מטעם שהם
ספק שאינו ספקא קמי שמיא וכן בסוף על אלו מומין בבכורות גבי הא דתניא כשהוא אומר למטה הזכר שאין ת"ל אלא להוציא
טומטום ואנדרוגינוס ופריך מני אילימא ת"ק ספק הוא איצטריך קרא למעוטי ספקא התם נמי פריך מאנדרוגינוס שכולן שוין או כולן זכרים או
כולן נקבות וקמי שמיא גליא וא"ת והא רב סבר דאנדרוגינוס ספק ו] כדאמרינן בסוף המפלת מדמטמא בלובן ובאודם ובסוף
הערל פסיק כרבי יוסי דלא הכריעו בו חכמים אם זכר אם נקבה ובריה בפני עצמה דקא"ר יוסי בברייתא לאו דוקא ואפ"ה
ממעט ליה רב לענין ביאת המקדש מדכתיב מזכר ועד נקבה תשלחו זכר ודאי נקבה ודאית ולא טומטום ואנדרוגינוס והיכי
אתא קרא למעוטי ספקא וי"ל דבההיא דרב תרי מיעוטי כתיבי דה"מ למכתב מזכר ועד אדם או מנקבה ועד אדם ואתי חד מינייהו
לאנדרוגינוס וחד לטומטום ואם אנדרוגינוס הוא זכר אתי מזכר למעוטי מטעם שהוא משונה ואם הוא נקבה אתיא מנקבה למעוטי
מטעמא שהיא משונה והא דפריך בבכורות גבי הא דממעט אנדרוגינוס מזכר הזכר יתירא דכתיב גבי עולה מני אי ת"ק ספקא הוא
אתי קרא למעוטי ספקא התם פריך שפיר דאם בא למעוטי אפילו הוא זכר משום דמשונה הוא משאר זכרים א"כ מדממעט ליה מהזכר
ש"מ דזכר הוא ולא ספק אלמא לא אתי כת"ק דאמר ספק הוא וא"ת והרי טומטום דיש מהן זכר ויש מהן נקבה וא"א לברר וקאמר רב
חסדא בסוף על אלו מומין סמי מכאן טומטום משמע דטעמא משום דספקא הוא ולא אצטריך קרא למעוטי וי"ל
דקסבר רב חסדא דלא אתא קרא למעוטי מטעם ספק כיון דאם הוא זכר הרי הוא כשאר זכרים ולכך אין להעמיד המיעוט אטומטום
כיון שיש להעמידו אאנדרוגינוס והכי פירושו התם מחלוקת באנדרוגינוס דלרבנן אינו בכור אבל טומטום דברי הכל קדוש מספק
דהזכרים תקדיש
דכתיב גבי בכור איכא לאוקומי למעוטי אנדרוגינוס ולא טומטום כדפירשנו ולכך
פריך אלא מעתה בערכין יערך דלא
נוקי