כד:
הכל שוחטין פרק ראשון חולין
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
נתמלא
ויהי כאחד. אפילו זקנים במשמע: קול אחד. שצריכין לבשם את
זקנו ראוי ליעשות שליח ציבור ולירד לפני התיבה ולישא
קעה א
א)
ב)
את כפיו. תימה דבפ' הקורא את המגילה
קולם שיהא נראה כקול אחד: שירתת. ידיו ורגליו רותתין מאין
ג)
כח: ולא הטיל מים. קודם טבילה: לכשיטיל מים טמא. שמא
אמרינן קטן קורא בתורה ואינו פורס על שמע ולא יורד לפני
קעו ב ג ד
התיבה ולא נושא את כפיו משמע הא הביא שתי שערות יורד לפני
נשאר בפי האמה צחצוח קרי ויוצא עם מי רגלים ושכבת זרע מטמאה
ד)
ה)
התיבה ונושא את כפיו ויש לומר
בכל שהוא אפילו בכעין חרדל כדתנן
קעז ה
ו)
במסכת נדה : בילד ובבריא
דכשהביא ב' שערות יכול לירד לפני
ויהי כאחד למחצצרים ולמשוררים להשמיע
ז)
1
טהור. דמעיקרא נפיק כוליה: שליח
התיבה אבל ליעשות שליח ציבור
ח) ט)
קול אחד: עד שיזקין עד כמה אמר רבי
י)
ציבור. לכל צרכיהם לתקוע שופר ב]
קבוע או להתפלל בתעניות ובמעמדות
אלעא אמר ר' חנינא עד שירתת תנן התם
כ) ל)
א
ולנדות (א) ולמנות פרנס: משיביא
אינו נעשה עד שיתמלא זקנו כדאמרי'
בבעל קרי שטבל ולא הטיל מים לכשיטיל טמא
קעח ו ז
שתי שערות. אבל קטן לא דכתיב איש
במסכת תענית
אין מורידין
ר' יוסי אומר בחולה ובזקן טמא בילד ובבריא
מ) נ)
ג
מזרעך כדלקמן: לנצח שאני. דמשמע
לפני התיבה אלא זקן ורגיל וא"ת דבסוף
קעט ח ט
ס)
טהור ילד עד כמה אמר רבי אלעא אמר
לולב הגזול משמע
לעבוד עבודות כבדות הצריכות ניצוח:
❖
❖
רבי חנינא כל שעומד על רגלו אחת וחולץ
והא האי קרא בלוים כתיב. ואמרן
דאפילו קטן נושא את כפיו דאמרינן
ד
בהוח) דאין נפסלים אלא בקול: וזה אחד
מנעלו ונועל מנעלו אמרו עליו על רבי חנינא
קטן שיודע לישא את כפיו מחלקין
מהם והכהנים הלוים בני צדוק. דע"כ
לו תרומה בבית הגרנות ובקונטרס
שהיה בן שמונים שנה והיה עומד על רגלו
גליון הש"ס
תורה אור השלם
פירש לאו דוקא קטן אלא מיירי
צדוק כהן הוה וקרי להו לבניו לוים על
אחת וחולץ מנעלו ונועל מנעלו אמר רבי
גמ' התורה העידה.
1. וַיְהִי כְאֶחָד לַמְחַצְּרִים
כשהביא שתי שערות ולא משמע הכי
שם שמשבט לוי הם. ואני שמעתי
חנינא חמין ושמן שסכתני אמי בילדותי הן
וְלַמְשֹׁרֲרִים לְהַשְׁמִיעַ
❖
אלא קטן ממש דומיא דקטן היודע
לשון לוים שמשים כמו
קוֹל אֶחָד לְהַלֵּל וּלְהֹדוֹת
עמדו לי בעת זקנותי ת"ר נתמלא זקנו ראוי
ה
וילוו עליך וגו': איש ולא קטן.
לדבר אביו מלמדו תורה והיודע
לַיְיָ וּכְהָרִים קוֹל
ליעשות שליח ציבור ולירד לפני התיבה ולישא
בַּחֲצֹצְרוֹת וּבִמְצִלְתַּיִם
לשחוט אוכלין משחיטתו דמוקי לה
דהכי משמע איש הוא דבעי מומא
וּבִכְלֵי הַשִּׁיר וּבְהַלֵּל לַיְיָ
שיטה מקובצת
את כפיו מאימתי כשר לעבודה משיביא
בגדול עומד על גביו וי"ל דהא דקטן
לאיפסולי ואשר יהיה בו מום לא יגש
ט)
כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ
א] דכתיב ויעמידו את
שתי שערות רבי אומר אומר אני עד שיהא
הא קטן אפילו תם לא יגש: אבל (ב)
וְהַבַּיִת מָלֵא עָנָן בֵּית יְיָ:
נושא את כפיו היינו עם הגדולים
הלוים: ב] שליח צבור
דברי הימים ב ה יג
אין אחיו הכהנים. הוא דאין מניחין
כדאמרינן גבי שיר בין רגלי
בן עשרים א"ר חסדא מ"ט דרבי דכתיב
2. וּבַשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְבוֹאָם
לכל צרכיהם לתקוע שופר
אותו אבל רבנן לא פסלוהו: איכא
הלוים היו עומדין וצערי הלוים
ד]
י)
ולהלקות ולנדות ולימנות
אֶל בֵּית הָאֱלֹהִים
ויעמידו [את] הלוים מבן עשרים שנה
א] 2
פרנס ולירד לפני התיבה
לִירוּשָׁלִַם בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי
דאמרי הא רבי היא. דאמר לעיל
היו נקראים בפ' אין בערכין
ומעלה לנצח על מלאכת בית ה' ואידך לנצח
ולהתפלל. משיביא וכו':
הֵחֵלּוּ זְרֻבָּבֶל
בֶן
אבל בפני עצמו אינו נושא את
אומר אני עד שיהיה בן כ' ואשמועינן
ג] אשר יפול מהם אל תוכו
שְׁאַלְתִּיאֵל וְיֵשׁוּעַ בֶּן
שאני והא האי קרא בלוים כתיב כדר' יהושע
הס"ד: ד] בין רגלי הכהנים כפיו עד שיביא ב' שערות:
הכא דרבי גופיה לא פסיל ליה
יוֹצָדָק וּשְׁאָר אֲחֵיהֶם
וגבו טהור. היינו דלא מיטמא
בן לוי דאמר רבי יהושע בן לוי בעשרים
היו עומדים וצוערי לוים
הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְכָל
בדיעבד ואפילו מדרבנן אלא שאין
היו נקראים: ה] אפי' נגע
הַבָּאִים מֵהַשְּׁבִי יְרוּשָׁלִַם
וארבעה מקומות נקראו כהנים לוים וזה אחד
מגבו אבל אם נטמא מתוכו
אחיו הכהנים מניחין אותו לכתחלה:
שרץ ביד שבגבו דלא
וַיַּעֲמִידוּ אֶת הַלְוִיִּם מִבֶּן
מהן והכהנים הלוים בני צדוק ת"ר איש
אמר יד: ו] לא כ"ש אבל
ואיכא דאמרי לרבי פסול מדרבנן.
נטמא נמי גבו ומטמא אחרים
עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה
3
4
למאי דפרישית דה"א תוכו
לְנַצֵּחַ עַל מְלֶאכֶת בֵּית
מזרעך לדורותם מכאן אמר רבי אלעזר קטן
אפילו בדיעבד עד שיהא בן כ':
כדאמרינן בת"כ מרובה מדת דלטמא
ו
של זה: ז] ונקט חרדל
עזרא ג ח
יְיָ:
והא. מתניתין דמכשיר ליה אלא
מליטמא שכלי חרס מטמא אחרים
פסול לעבודה ואפי' תם מאימתי כשר לעבודה
3. וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּנֵי
משום דמדרבנן מקבל
טומאה בכל שהוא אי
שאין אחיו הכהנים מניחין אותו רבנן
מאחוריו ואינו מיטמא מאחוריו
צָדוֹק אֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֶת
משיביא שתי שערות אבל אחיו הכהנים אין
ז
נמי משום דבחרדל איכא
מִשְׁמֶרֶת מִקְדָּשִׁי בִּתְעוֹת
היא ואשמעינן דאפילו רבנן מודו
ואמרינן נמי בפרק על אלו מומין
מניחין אותו לעבוד עד שיהא בן כ' איכא
טובא ראשון ושני הקשה
בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעָלַי הֵמָּה
❖
כלי חרס נטמא
דלכתחלה לא והא דמכשרו לעיל
רבינו אפרים:
יִקְרְבוּ אֵלַי לְשָׁרְתֵנִי
דאמרי הא רבי היא ואפי' פסול דרבנן לית
בדיעבד: אויר. הגיע טומאה
תוכו נטמא גבו ונראה דגבו טהור
וְעָמְדוּ לְפָנַי לְהַקְרִיב לִי
ליה ואיכא דאמרי רבי אית ליה פסול מדרבנן
חֵלֶב וָדָם נְאֻם אֲדֹנָי
לאוירו ולא נגעה: וגבו טהור.
אפילו נגע שרץ ביד (ג) ה] שבו דלא
אֱלֹהִים: יחזקאל מד טו
רבינו גרשום
והא רבנן היא ולכתחלה הוא דלא אבל
אמר יד להכניס בכלי חרס והא
אפילו נגעה טומאה בגבו אינו מקבל
4. דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר
דיעבד עבודתו כשרה: מתני' טהור בכלי
ויהי כאחד למחצרים
אִישׁ מִזַּרְעֲךָ לְדֹרֹתָם
טומאה בכך: אויר כל הכלים טהור.
דפריך בריש העור והרוטב
ח
ולמשוררים כו'. כלומר
אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם לֹא
ואימא יד להוציא אבל להכניס
כל זמן שלא נגעה בהן הטומאה
חרש טמא בכל הכלים טהור בכל הכלים
מאי קראה דנפסלין
יִקְרַב לְהַקְרִיב לֶחֶם
טמא בכלי חרש: גמ' ת"ר אויר כלי
אע"פ שנתלית באוירו: תוכו. וכל
לא ומשני יד יתירא כתיב תנור
אֱלֹהָיו: ויקרא כא יז
בקול שנאמר ויהי כאחד
ט
5. וְכָל כְּלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר
למחצרי' כו': עד שירתת.
כלי חרס אשר יפול מהם ג] וגו':
וכירים יותץ טמאים הם וטמאים יהיו
חרש טמא וגבו טהור אויר כל הכלים טהור
כלומר שמרתתין ידיו
יִפֹּל מֵהֶם אֶל תּוֹכוֹ כֹּל
נאמר תוכו לטמא. כשהכלי מטמא
לכם לרבות את הידות ה"ק לרבות
מחמת זקנה: בעל קרי
אֲשֶׁר בְּתוֹכוֹ יִטְמָא וְאֹתוֹ
וגבן טמא נמצא טהור בכלי חרש טמא בכל
❖
כל
אוכלין שבתוכו דכתיב
את הידות להוציא ואייתר יד דזרעים
תִשְׁבֹּרוּ: ויקרא יא לג
שטבל ולא הטיל מים.
הכלים טהור בכל הכלים טמא בכלי חרש
כלומר ולא הטיל מים
אשר בתוכו יטמא: ונאמר תוכו ליטמא.
להכניס אבל יד דתנור וכירים לא
קודם לכן לכשיטיל
מנהני מילי דת"ר תוכו ואע"פ שלא נגע אתה
מכניס כדמשמע בתוספתא דכלים
כשהכלי מקבל טומאה מן השרץ דכתיב
מים לאחר טבילה טמא
הגהות הב"ח
אומר אע"פ שלא נגע או אינו אלא אם כן
כל אשר יפול מהם אל תוכו: מה תוכו
דאמרינן עם מי רגלים
דאמר אין טומאה לכלי חרס אלא
(א) רש"י
יוצא קרי: ר' יוסי אומר
האמור לטמא אע"פ שלא נגע. הכלי
נגע רבי יונתן בן אבטולמוס אומר נאמר
מאוירו (ד) ובהיסט כ)(הזב) ע"ג אבן
ולהמנות
בחולה ובזקן טמא. כלומר
מסמא ולא חשיב שיש לו טומאה
למה שבתוכו הוא מטמא כל אוכלין
תוכו לטמא ונאמר תוכו ליטמא מה תוכו
שלא היה בו כח כשראה
5
קרי שיצא קרי כולו בפעם
מידו ועוד דקרא דמטהר כלי חרס
ומשקין הנתונין באוירו כדמפרש לקמיה:
האמור לטמא אע"פ שלא נגע אף תוכו האמור
(ב) ד"ה
אחד ועכשיו כשיטיל מים
אף תוכו האמור. לענין הורדת
המוקף צמיד פתיל משמע אפילו יש
(ג) תוס'
ליטמא אע"פ שלא נגע והתם מנלן אמר
יצא עם מי רגלים: בילד
או
לו ידים ל): אינו אלא אם כן
טומאה לכלי: אע"פ שלא נגעה. טומאה
טהור. כלומר בילד אע"פ
רבי יונתן $ התורה העידה על כלי חרס
שבגבו
שלא הטיל מים קודם
נגע. וא"ת והא מדכתב רחמנא תוכו
בו: העידה. דכתיב כל אשר בתוכו:
(ד) בא"ד
טבילה אע"פ כן טהור
ואפילו
ולא תוך תוכו שמע מינה דמקבל
ואפילו
דאמרינן כי ראה קרי
טומאה מאוירו וי"ל דאפילו לא מקבל טומאה מאוירו כיון דמטמא אחרים מאוירו אצטריך שפיר לאוכלים הנתלים תוך תוכו דטהורין ומיהו
ראה כולו דיצא בכח:
שליח צבור. פרנס: ואידך
קשה מדכתיב תוכו של זה ולא תוכו של אחר ש"מ דמטמאין מאוירן וי"ל דה"א אם אינו ענין ליטמא תנהו ענין לטמא תוכו של זה מטמא
לנצח שאני. כלומר שהיו
אחרים מאוירו ולא תוכו של אחר אי נמי ה"א תוכו של זה מקבל טומאה במגע ולא תוכו של אחר ולא יקבלו טומאה שאר כלים אפילו
מחזיקים ברמחים. איכא
(ה) ד"ה
במגע אלא מגבן (ולי נראה דקרא קמא [הוי] מוקמינן שמקבל טומאה מאויר ולא דרשינן תוכו של זה ולא תוכו של אחר אלא [בתר]
דאמרי ר' היא. כלומר
מ)
(בתרא) דקיימא לן מקרא אחרינא שמקבל טומאה מאוירו) : אלא א"כ נגע. ותוכו דכתב רחמנא ע"כ למעוטי גבו וא"ת
ומאי
הא דאמרינן מאימתי
❖
למדרש מהוא
כשר לעבודה משיביא
והא מקרא דצמיד פתיל נפקא ועוד הקשה הר"י כהן אם כלי חרס אינו מקבל טומאה מאויר למה לי הוא דכתיב גבי צמיד פתיל
ב' שערות אבל אין
למימר הא שאר כלים אפילו מוקפות צמיד פתיל טמאים הא כיון דכלי חרס אינו מטמא מאוירו תו ליכא למעבד ק"ו שלא יהו
אחיו הכהנים מניחין אותו
לעבוד הא ר' הוא דחזינן
מוסף רש"י
שאר כלים מיטמאין מגבן אלא מתוכן ובנגיעה ומיהו לשינויא קמא שפירשנו לעיל דה"א אם אינו ענין ליטמא תנהו ענין לטמא אתי
דר' אמר אומר אני עד
שפיר דאכתי איכא ק"ו שלא יהו שאר כלים מיטמאין מגבן ומה כלי חרס שמטמא אחרים מאויר אינו מקבל טומאה מגבו שאר כלים לא כ"ש
לכשיטיל טמא.
שיהא בן עשרים והכי
סברינן דלר' כשר משיביא
אבל למה דפריך דה"א תוכו של זה מקבל טומאה במגע ולא תוכו של אחר קשה וי"ל דכל כמה דלא ידעינן דכלי חרס מיטמא מאוירו לא
ו] נ)
ב' שערות והאי דאמר א'
מצינן למידרש מכל כלי פתוח הא דדרשינן בסמוך איזהו כלי שטומאתו קודמת לפתחו והשתא ודאי לא היינו יודעים היאך לדרוש הפסוק (ה):
אני עד שיהא בן עשרים
התורה
העידה על כלי חרס ואפי' מלא חרדל. לפי מה שמפרש ר"ת דאין אוכל מקבל טומאה מדאורייתא פחות מכביצה לא נקט חרדל
(נדה מג.) בני
דאין אחיו הכהנים מניחין
צדוק.
אותו: ואיכא דאמר ר' אית
דוקא אלא כלומר ואפילו מלא ביצים ונקט חרדל משום דמדרבנן מקבל טומאה בכל שהוא ז] ס) הקשה רבינו אפרים מנלן דהיינו
(יבמות
ליה דפסול מדרבנן דת"ק
מטעם אויר דלמא הוי מטעם שכלי חרס מצרף כשכולן נוגעין זה בזה ונוגעין בכלי אבל נתלים באויר לא וכ"ת אם כן צירוף דכתיב
פו:) התורה העידה על
אומר פחות מבן עשרים
גבי קדשים למה לי דדרשינן כף אחת הפסוק עשה לכל מה שבכף אחת איצטריך משום כלי שטף ויש לומר מדכתיב
כלי חרס.
והוא אומר עד שיהא בן
(נדה יז.)
עשרים והא דאמרינן כשר
הכא כל משמע אפילו נתלה באויר ועוד התם דרשינן צירוף מדכתיב אחת משמע שהכף מצרף ועשה לכל אחת אבל הכא לא כתיב אחת:
משהביא ב' שערות רבנן
איזהו
היא דאמרי מאימתי כשר
לעבודה משיביא ב' שערות: לכתחלה הוא דלא. כלומר לרבנן אע"פ שאומרין כשר משיביא ב' שערות אעפ"כ לכתחלה אין אחיו הכהנים מניחין אותו וכו'. מנהני מילי דאויר כלי חרס טמא אע"פ שלא נגעו אוכלין
בכלי חרש אלא באויר טמאין דת"ר תוכו אע"פ שלא נגע הטומאה אלא באויר (אוירו) טמא אתה אומר אע"פ שלא נגע או אין טמא אלא אם כן נגע בכלי חרש נאמר תוכו ליטמא כלומר כלי חרש עצמו ונאמר תוכו
לטמא אוכלין שבתוכו מה לטמא אע"פ שלא נגע אמרי טמא כדחזינן בחרדל שאמצעי טמא מאויר כלי חרש מכלל דאוירו טמא ומטמא האוכלין מאויר: