השוחט פרק
שני חולין
כז.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
השוחט.
השוחט.
ר' יהודה אומר עד שישחוט את הוורידין. דוקא בעוף
שחיטתו כשרה. בגמרא פריך שנים בבהמה מאי לשון
א
א) ב)
א
ג)
דיעבד שייך ביה אלא כמה ישחוט וילך: אחד בעוף.
הואיל וצולהו כולו כאחד מוקי לה בגמרא וכרבי יהודה
ד) ה)
בגמרא תני טעמא: ורובו של אחד. של כל אחד ואחד: וורידין.
קיימא לן כדאמר בפ"ק דברכות הזהרו בוורידין כר' יהודה
ו)
ב ב
חוטי הצואר שמקלחין את הדם ובגמרא מפרש דאעוף
ונראה דדוקא לכתחלה קא"ר יהודה אבל אם צלאו דיעבד ולא נחתכו
ז)
❖
ח)
קאי ומשום להוציא את הדם: רוב
הוורידין שרי כדמוכח בגמרא דקאמר
ג ג
השוחט אחד בעוף ושנים בבהמה
אחד בעוף כו'. בגמרא
רב פפא רישא בחולין מהכא דקאמר
א
גמ'
ר' יהודה עד שישחוט את הוורידין
פריך הא תנא ליה רישא:
שחיטתו כשרה ורובו של אחד
תורה אור השלם
ד ד
השוחט. על כרחך דיעבד משמע
ופליגי רבנן עליה ואי אמרת בקדשים
כמוהו רבי יהודה אומר עד שישחוט את
1. וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר
ב
הלכך קשיא לן ב' בבהמה לכתחלה
אמאי פליגי עליה הוא עצמו לדם
ה ה
לִפְנֵי יְיָ וְהִקְרִיבוּ בְּנֵי
הוורידין גחצי אחד בעוף ואחד וחצי בבהמה
לא סגי בהכי בתמיה: אאחד בעוף.
הוא צריך ח] ואי ר' יהודה בדיעבד
אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם
שחיטתו פסולה רוב אחד בעוף ורוב שנים
ד
וְזָרְקוּ אֶת הַדָּם עַל
נמי אסר דלמא לכתחלה מודו רבנן
קאי השוחט דלכתחלה אצרכוה רבנן
בבהמה שחיטתו כשרה: גמ' השוחט דיעבד
ו ו ז
הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב אֲשֶׁר פֶּתַח
אבל בדיעבד פליגי עליה לכך נראה
תרוייהו משום הרחקה לעבירה דלמא
אֹהֶל מוֹעֵד: ויקרא א ה
ז ח
אין לכתחלה לא שנים בבהמה לכתחלה לא
2. וְחִטֵּא אֶת הַבַּיִת בְּדַם
לא אתי למיעבד רובא דחד: מן
דפשיטא ליה דרבי יהודה לא קאמר
❖
הַצִּפּוֹר וּבַמַּיִם הַחַיִּים
הצואר. מן הגרון: ששח. שכופף:
עד כמה לשחוט וליזיל איבעית אימא
אלא לכתחלה והא דקאמר בתוספתא
וּבַצִּפֹּר הַחַיָּה וּבְעֵץ הָאֶרֶז
חטהו. הכשירהו לאכילה וטהרהו.
דרבי יהודה פוסל בעוף עד שישחוט
$ אאחד בעוף א] ואיבעית אימא ארובו של
וּבָאֵזֹב וּבִשְׁנִי הַתּוֹלָעַת:
ויקרא יד נב
את הוושט ואת הוורידין לאו דוקא
לישנא אחרינא חטהו הוציא את דמו
מוסף רש"י
אחד כמוהו (כמ"ש סימן) אמר רב כהנא
3. תְּחַטְּאֵנִי בְאֵזוֹב
פוסל בדיעבד אלא כלומר אסור:
ונקהו. ולהאי לישנא גרסינן חטהו
ורובו של אחד כמוהו.
מנין לשחיטה ה שהיא מן הצואר שנאמר
וְאֶטְהָר תְּכַבְּסֵנִי וּמִשֶּׁלֶג
חצי
אחד בעוף. ה"ה חצי כל
לישנא דדכויי הוא וללישנא קמא
אַלְבִּין: תהלים נא ט
ושחט את בן הבקר ממקום $ ששח חטהו
1
4. כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם
גרסינן דאכשורי הוא: ואימא מזנבו.
אחד ואגב רוב אחד נקט
(לעיל יט.) עד שישחוט
ממאי דהאי חטהו לישנא דדכויי הוא
אֲשֶׁר יִבְחַר יְיָ אֱלֹהֶיךָ
שכפוף תמיד: ששח. משמע כופף
חצי אחד ומרישא נמי שמיע ליה
את הוורידין.
לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם וְזָבַחְתָּ
דכתיב וחטא את הבית ואיבעית אימא
ולא כפוף מכלל שבדרך הליכתו הוא
דדוקא רוב בעינן ולא נקטיה אלא
2
ד]
(הפרדס
מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר
עמ' קלג)
מהכא תחטאני באזוב ואטהר ואימא מזנבו
זוקף: מאזנו. שהוא כופפה כשהוא
נָתַן יְיָ לְךָ כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ
אגב דבעי למתני אחד וחצי בבהמה
3
וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ בְּכֹל
רוצה: דם הנפש. דהא בקדשים
אע"ג דהוי טפי מרוב השנים בין הכל
שח מכלל שזקוף בעינן והא שח ועומד הוא
אַוַּת נַפְשֶׁךָ:
שנים
בבהמה
כתיב ודם הנפש בעינן לזריקה דכתיב
שחיטה פסולה:
(ברכות ח:) ממקום
דברים יב כא
ואימא מאזנו בעינן דם הנפש וליכא ואימא
5. רְאֵה נָתַן יְיָ אֱלֹהֶיךָ
שסח חטהו.
לכתחלה לא עד כמה לשחוט וליזיל.
דמו בנפשו הוא ואני נתתיו לכם על
דקרע ואזיל עד דם הנפש ותו שהייה
(הפרדס
ב]
לְפָנֶיךָ אֶת הָאָרֶץ עֲלֵה
❖
ואי משום וורידין אפילו ר' יהודה
המזבח וגו' דם שהנפש יוצאה בו
עמ' קכט)
רֵשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְיָ אֱלֹהֵי
דרסה חלדה הגרמה ועיקור מנלן אלא וגמרא
מכפרה): ה"ג ותו שהייה דרסה חלדה
מודה בבהמה הואיל ומנתחה אבר
אֲבֹתֶיךָ לָךְ אַל תִּירָא וְאַל
אבר כדלקמן : ותו שהייה
שחיטה מן הצואר נמי גמרא וקרא למאי
דברים א כא
ז
תֵּחָת:
כו' ולא גרסינן וליטעמיך: וקרא
6. וְעָרְכוּ בְּנֵי אַהֲרֹן
אתא דלא לשוייה גיסטרא רב יימר אמר
שיטה מקובצת
דרסה וחלדה כו'. בכל הספרים
למאי אתא. כיון דהלכות שחיטה
הַכֹּהֲנִים אֵת הַנְּתָחִים אֶת
אמר קרא וזבחת ממקום שזב חתהו מאי
א] ואיבעית אימא ארובו
הלכה למשה מסיני הן: דלא לשוייה
גרסינן וליטעמיך ובקונטרס הגיה ותו
הָרֹאשׁ וְאֶת הַפָּדֶר עַל
4
של א' כמוהו. נ"ב נ"א
הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל הָאֵשׁ
גיסטרא. שלא יחתוך כל המפרקת
וקשה לפירושו דאי הש"ס קאמר לה
משמע דהאי חתהו לישנא דמתבר הוא דכתיב
בס"י ארוב שנים בבהמה:
אֲשֶׁר עַל הַמִּזְבֵּחַ:
לשנים דהכי משמע חטהו הוצא את
ומסיק דקרא אתא דלא לשוייה גיסטרא
ב] ואימא דקרע ואזיל
אל תירא ואל תחת ואימא מחוטמו זב על
ויקרא א ח
5
7. וְהִפְשִׁיט אֶת הָעֹלָה
עד דמטי לדם הנפש
דמו ותו לא ולאידך לישנא ה] הכשר
וכן בסמוך גבי קרא דוזבחת מוקי
ידי חתוי בעינן והאי זב מאליו הוא ואימא
ותו: ג] מנין לרבות את
וְנִתַּח אֹתָהּ לִנְתָחֶיהָ:
אכילתו דהיינו הסימנין ותו לא. לישנא
לקרא דלא לשוייה גיסטרא למה לי
מלבו ותו שהייה דרסה חלדה הגרמה ועיקור
ויקרא א ו
הראש שכבר הותז. נ"ב
אחרינא דלא לשוויה גיסטרא שלא
תרי קראי להכי ועוד דמפרש דלא
8. וְנִתַּח אֹתוֹ לִנְתָחָיו
רש"י זבחים דף לה
מנלן אלא גמרא שחיטה מן הצואר נמי גמרא
ע"א: ד] ששח משמע
ידרוס אע"ג דהלכות שחיטה הלכה
לשוייה גיסטרא שלא יחתוך הצואר
וְאֶת רֹאשׁוֹ וְאֶת פִּדְרוֹ
כופף ולא משמע כפוף
וקרא למאי אתא דלא לשוייה גיסטרא דבי
וְעָרַךְ הַכֹּהֵן אֹתָם עַל
למשה מסיני הם יש מהם שנכתבו
עם הסימנין היכי משמע ט] מושחט
(כופף) מכלל שבדרך
הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל הָאֵשׁ
ר' ישמעאל תנא ושחט אל תקרי ושחט אלא
ועוד אמאי ס"ד שיחתוך המפרקת
כגון דרסה דמפקינן לקמן מושחט
הליכתו: ה] ולאידך לישנא
אֲשֶׁר עַל הַמִּזְבֵּחַ:
❖
ויקרא א יב
עשה לו הכשר אכילתו
וסחט ממקום שסח חטהו ואימא מלשונו
אין ושחט אלא לשון ומשך וכי גמירי
אחר שחיטת הסימנין ונראה כגירסת
דהיינו: ו] שהרי כבר הותז
הלכתא אשארא ודרסה קרי גיסטרא
הספרים דגרסי וליטעמיך ורב כהנא
בעינן דם הנפש וליכא ואימא דקרע ואזיל עד
בשחיטה קודם הפשטה:
ז] והקרנים והטלפים יעלו
קאמר לה שחיטה מן הצואר נמי
כדתנן במתניתין היה שוחט והתיז
ו)
י]
דם הנפש ותו שהייה דרסה חלדה הגרמה
גליון הש"ס
בזמן שמחוברים שנאמר
את הראש בבת אחת אלמא דרסה
גמרא ולא מאזנו ולא מחוטמו אבל
ועיקור מנלן אלא גמרא שחיטה מן הצואר
גמ' אאחד בעוף.
והקטיר הכהן את הכל
לשון התזת ראש בבת אחת קרי לה
אכתי לא ידעינן מהיכן מתחיל אי
וכו': ח] ואי ר' יהודה
נמי גמרא וקרא למאי אתא דלא לשוייה
שם ששח
דהיינו גיסטרא מפני שהמוליך ומביא
מן העורף כמליקה או מצד הגרון
בדיעבד נמי אסר דילמא
גיסטרא ותנא מייתי לה מהכא דתניא ר'
חטהו.
לכתחלה מודו רבנן אבל
אינו חותך אלא לפי דעתו וכשהוא
בסימנים ולהכי אתא ושחט לומר
בדיעבד פליגי עליה ואין
חייא אמר מנין לשחיטה מן הצואר שנאמר
❖
רוצה מושך את ידיו אבל הדורס זה
ממקום ששח וקיימא (ב) מילתא דרב
לומר אפי' [בדיעבד]
וערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים שאין
ס"ל שיש לפסול משום
כהנא דקאמר מנין לשחיטה מן
החותך כמו שחותכין מקל דק או
6
דלדם [הוא] צריך דהא
הצואר דהיינו גרון כדתנן לעיל
דלעת או קפלוט שחותך בכח ומתיז
ת"ל את הראש ואת הפדר מה ת"ל את הראש
בדיעבד אפי' בקדשים
הגהות הב"ח
להלן: שזב. שדמו זב: חתהו.
שכל הצואר כשר לשחיטה וכל
ואת הפדר והלא ראש ופדר בכלל כל הנתחי'
כשר ולא מצריך שיחתוך
העורף כשר למליקה: מנין לרבות
(א) רש"י
כל השנים אפי' בדיעבד
שברהו כלומר חתכהו: מחוטמו.
היו למה יצאו לפי שנאמר והפשיט את
7
והקריב
[אלא לכתחילה] מיהו
את הראש שכבר הותז כו'. משמע
שהוא זב ליחה תמיד דהא דם בקרא
הכהן את הכל לרבות
העולה ונתח אין לי אלא נתחים שישנן בכלל
צריך והא דקאמר ר' יהודה
לא כתיב: לבו. אם תתקע בו סכין
דלא הוי בכלל ונתח אותה לנתחיה
(ב) תוס'
עד שישחוט את הושט
הפשטה ג] מנין לרבות את הראש שכבר
השתא
ואת הורידין בברייתא
הוא זב דם הרבה: דלא לשוייה
ותימה דבפ"ק אמר
❖
בגמ' לפי מאי דפרישית
הותז תלמוד לומר 8את ראשו ואת פדרו וערך
גיסטרא. ולא ידרוס דהכי משמע
אתיא מראשה של עולה דרחמנא אמר
דר' יהודה איירי לכתחלה
מדקאמר את הראש שכבר הותז מכלל
חתהו עד שיזוב ותו לא אבל דורס
לנתחיה ולא נתחיה לנתחים ויש
יא]
ה"פ שחט כבר קנה שהוא
סימן ראשון עדיין צריך
דשחיטה מן הצואר ותנא פתח בראש ופדר
אין בידו למנוע ולמשוך ידו. ובלישנא
לומר דהדר ערביה וערכו בני אהרן
רבינו גרשום
לכתחלה שישחוט גם את
אחרינא כדפרישית חתהו עד מקום
הכהנים את הנתחים ואת הראש:
ומסיים בראשו ופדרו הכי קאמר מנין לרבות
ושנים בבהמה לכתחלה
הושט ואת הורידים ומיהו
מדקאמר את הראש שכבר
שהוא זב ותו לא. מר יליף מהאי קרא
לא. כלומר בתמיהה עד
לפי מאי דהות ס"ד לסיועי
את הראש שכבר הותז ת"ל 6את הראש ואת
כמה לשחוט וליזיל. איבעי
מינה לרב אדא בר אהבה
ומר יליף מהאי קרא: שסח.
הותז מכלל דשחיטה
הפדר וראשו ופדרו למה לי מיבעי ליה
תימא אאחד בעוף. כלומר
דאמר וושט ולא קנה הוי
מן הצואר. לא אתא האי תנא
שמוציא קול: לשון מסייע להוציא
[קאי] השוחט: ממקום
צריך [לפרש] עד שישחוט
לכדתניא מנין לראש ופדר ח שקודמין לכל
אלא למעוטי זנבו אבל אכתי לא
קול ובבכורות נמי לענין
ששח חטהו. כלומר לשון
את הוושט בדיעבד ואת
הנתחים ת"ל את ראשו ואת פדרו וערך
וישח אדם וגו': וקרא
הורידים לכתחילה לכך
ידעינן אי מן הצואר אי מן העורף:
מומין בבהמה תנן ושניטל רוב המדבר
למאי אתא. כלומר ושחט
נראה דפשיטא ליה דר'
ופדר
ופדר יהודה וכו' ע"כ מצאתי
בלשונו ז): ותנא מייתי לה מהכא.
את בן הבקר וכו':
בתוס' כ"י: ט] היכי משמע
אימא מלבו שנועץ סכין
אמוראי מייתי לה מקראי דלעיל או מגמרא כדאמרן אבל תנא דתורת כהנים מייתי לה מהכא: אין לי. שקרויין נתחים: אלא אותן
זה מושח' ועוד: י] שחיטה
(לו דמו) [בלב ותזוב
שישנם בכלל הפשטה. כדכתיב והפשיט ונתח וגבי עריכה דכתיב נתחים בנתחים הנפשטים משמע: מנין לרבות. בכלל עריכה
מן הצואר נמי גמרא נ"ב
דם] הרבה: מקום שסח
גם את הראש שאינו בכלל הפשטה שהרי ו] הותז בשחיטה קודם הפשטה דכיון דנחתכו סימנין קרי ליה הותז מפני שכל
בתוס' כ"י זהו דבור בפני
חטייהו. כלומר שגועה
עצמו הוא מקושר עם
זהו גרונו: ואימא מלשונו.
חיותו תלוי בהן וכמנח בדיקולא דמיא ובכלל הפשטה אינו אלא קרב כמות שהוא כדאמרינן בזבחים (א) צמר ח) [שבראשי
הדבור האחר: יא] דרחמנא
כלומר שגועה מלשונו:
הכבשים ושער] שבזקן התיישים ח)[והעצמות והגידין] והקרנים והטלפים ז] ח)[שנאמר והקטיר הכהן את הכל המזבחה]: תלמוד לומר
אמר אותה לנתחיה ולא
ותנא דמתניתין מייתי לה
את ראשו ואת פדרו וגו'. ולקמיה פריך תלמוד לומר את הראש
ואת הפדר מיבעי ליה למיתני דהא ביה קיימינן: מכלל
נתחיה לנתחים וי"ל דהדר
מהכא וכו' מנין לרבות את
ערביה וערכו בני אהרן:
הראש שכבר הותז כלומר
דשחיטה מן הצואר. דאי לאו הכי במאי הותז: ופרכינן תנא פתח בראש
ופדר. למה נאמר את הראש ואת הפדר וסיים בראשו ופדרו
(מתי) [כבר] הותז בשעת
וערך: הכי גרסינן וראשו
ופדרו מיבעי ליה לכדתניא
כו'.
דקאמר תלמוד לומר את ראשו ואת
פדרו
והכי מסיים תנא למתניתין:
שחיטה קודם דהפשיט
ופדר
העולה. ראשו ופדרו מה
ת"ל הא נפקא ליה מאת הראש ואת הפדר מיבעי ליה וכו':