השוחט פרק
שני חולין
כח.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
תיהני
לה סכין לטהרה מידי נבלה. הך פירכא ליתא לר' יוסי
מאי לאו בעוף. קאי שהרי דמו ראוי ליניכא לתולעת הגדלה בבגדי
יב א
א)
צמר שקורין טיני"א כדכתיב כבגד אכלו עש וקאמר נוחרו ויפטר מן
דאמר בזבחים פרק חטאת העוף גבי מלק
ל)
ב)
הכסוי ואי אין שחיטה לעוף נוחרו צריך כסוי שזו היא שחיטתו:
ונמצאת טרפה דאין מליקה מטהרת מידי נבלה דדווקא ג] שחיטה
יג ב
ג)
ללכא. צבע עור אדום שקורין פרק"א: מלק. עוף קדשים בסכין
מטהרת (ב) בבהמה אלא לרבי מאיר פריך דקאמר התם נמי דמליקה
ד)
מטהרת: רבי היא דתניא כו'. הוה
נבילה דאין מליקה אלא בציפורן:
יד ג
ה)
נהי נמי [דכי תבר] שדרה ומפרקת.
מצי למימר בר קפרא היא אלא
מאי לאו בעוף דקא בעי ליה לדמיה ליניכא
ו)
דניחא ליה לאוקמי משניות דלעיל
בלא רוב בשר כדאמרינן בפ"ק
לא בחיה דקא בעי ליה לדמיה ללכא:
הויא טרפה משום דסכין
כרבי ע) הקשה רבינו אפרים דהכא
ת"ש מלק בסכין מטמא בגדים אבית
לאו מליקה הוא: תיהני לה סכין.
ס"ל לרבי דיש שחיטה לעוף מן התורה
ד
הבליעה ואי אמרת אין שחיטה לעוף מן
ז)
שחותך סימנין לאחר שנטרפה:
ובפרק מי שאמר הריני נזיר ושמע
התורה נהי נמי דכי תבר ליה שדרה ומפרקת
לטהרה מידי נבילה. דהא טרפה
חבירו ואמר ואני קאמר
טו ה ו ז
ח)
הויא לה טרפה תהני לה סכין לטהרה מידי
גבי פלוגתא דרבי ורבנן דכ"ע כדי
ששחטה אינה מטמאהמ) ועודנ) נחירתו
נבלה הוא דאמר כי האי תנא דתניא
ט)
זו היא שחיטתו והך שחיטה מן העורף
לחנכו במצות וא"כ לרבי הא קא
א]
י) כ)
ר"א הקפר ברבי אומר מה ת"ל אך כאשר
בין שהוא מחליד ובין שהוא דורס
אכיל כהן מליקה דה"נ פריך ד] לעיל
1
טז ח
ל)
כדאמרינן בפ"ק מ"מ לא
מיניה למ"ד כדי לחנכו במצות קאכיל
מ) נ)
יאכל את הצבי וגו' וכי מה למדנו מצבי ואיל
❖
ס)
גרעה מנחירה וטרפה מיהא הויא
כהן מליקה ומשני קסבר אין שחיטה
מעתה הרי זה בא ללמד ונמצא למד מקיש
❖
ע)
דמודה רבי יצחק שיש טריפה לעוף
לעוף מן התורה ולרבי ליכא לשנויי
צבי ואיל לפסולי המוקדשין מה פסולי
כדתנן אלו טרפות בעוף
הכי אם כן תיקשי ואפילו יחזיר
שיטה מקובצת
המוקדשין בשחיטה אף צבי ואיל בשחיטה
ואין כשר בו אלא נחירה שהיא
סימנין ויוליך ויביא נבלה היא לרבי
תורה אור השלם
א] דתניא ר' אלעזר
ועוף אין לו שחיטה מדברי תורה אלא מדברי
דבעי שחיטה בתלוש בפ"ק
בסימנין כדכתיב ושפך או עיקור
1. אַךְ כַּאֲשֶׁר יֵאָכֵל אֶת
הקפר ברבי אומר. נ"ב
סופרים מאן תנא דפליג עליה דרבי אלעזר
אבל הריגה בעלמא לא: הוא דאמר.
מויקח את המאכלת ועוד דמ"ד מחזיר
עי' תוס' בכורות דף
הַצְּבִי וְאֶת הָאַיָּל כֵּן
לב ע"ב: ב] דאמר כי
הקפר רבי היא דתניא רבי אומר וזבחת
תֹּאכְלֶנּוּ הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר
רבי יצחק בן פנחס דאמר כי האי
קסבר מוליך ומביא במליקה פסול
2
האי תנא דקתני עוף אין
יַחְדָּו יֹאכְלֶנּוּ:
תנאב] עוף אין לו שחיטה וכו': ברבי.
דבענין אחר לא מיתוקמא מתניתין
כאשר צויתיך מלמד שנצטוה משה על
לו שחיטה: ג] דדוקא
א
דברים יב כב
גדול בדורו: אך כאשר יאכל וגו'.
דפ"ק דנמצא כשר בשחיטה
2. כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם
שחיטת בהמה מטהרתה
הושט ועל הקנה ועל רוב אחד בעוף ועל
מידי נבלה אלא לר"מ:
אֲשֶׁר יִבְחַר יְיָ אֱלֹהֶיךָ
בפסולי המוקדשין שנפדו במומן קאי:
וא"כ ה"ל דורס וי"ל דהתם בנזיר
רוב שנים בבהמה: אחד בעוף: איתמר ר"נ
ד] דהכי נמי פריך התם
לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם וְזָבַחְתָּ
מה למדנו מצבי ואיל. הכי (א) לכתוב
דיחויא בעלמא הוא דמההיא ליכא
לעיל מיניה ולמ"ד כדי
מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר
אמר ב או וושט או קנה רב אדא בר אהבה
לחנכו: ה] וראשי אותיות
אך הטמא והטהור יחדו יאכלנו:
למידק דתהוי פלוגתא דתנאי אי הלכה
נָתַן יְיָ לְךָ כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ
אמר וושט ולא קנה ר"נ אמר או וושט או קנה
למפרע של כאשר הוי:
וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ בְּכֹל
מה פסולי המוקדשין בשחיטה. דלעיל
הוא בנזיר או כדי לחנכו אבל מ"מ
ו] וא"ת למאי נ"מ במאי
אַוַּת נַפְשֶׁךָ:
אחד קתני אחד כל דהו רב אדא בר אהבה
❖
מההוא קרא כתיב וזבחת מבקרך וגו'.
אמת הוא דרבי סבר דהלכה הוא
דברים יב כא
דתלינן בכלבא וקניא כיון
אמר וושט ולא קנה מאי אחד מיוחד (סימן
בנזיר כיון דסבר דיש שחיטה לעוף
בספרי גרסינן מקיש צבי ואיל לבהמה
דאפי' קניא וכלבא בעי
ס)
בדיקה: ז] דהכא בשמעתין
שחט חצאין גרגרת פגימה דחטאת העוף)
מה בהמה בשחיטה כו' ולא מוקי
מן התורה א"נ קסבר כדי לחנכו
הויא בדיקה משום ספק
הגהות הב"ח
❖
להאי קרא דכי ירחיב בפסולי
ומביא חטאת העוף ואינו נאכל מידי
מיתיבי שחט את הוושט ואחר כך נשמטה
דרוסה:
ג
(א) רש"י
דהוה אחטאת העוף הבאה על הספק:
המוקדשין אלא בבשר תאוה של חולין:
הגרגרת כשרה נשמטה הגרגרת ואח"כ שחט
ועל רוב אחד בעוף ועל רוב שנים
ה"ל
מאן תנא. דלעיל דקתני נוחרו או
(ב) תוס'
את הוושט פסולה שחט את הוושט ונמצאת
רבינו גרשום
❖
בבהמה. י"מ דדריש בגימטריא
עוקרו דפליג עליה דרבי אלעזר
כמו
גרגרת שמוטה ואינו יודע אם קודם שחיטה
פטור מלכסות דנחירתו
הקפר: כאשר צויתיך. למד שנתפרשה
דכאשר אל"ף אחד בעוף שי"ן שנים
לאו זו היא שחיטתו:
נשמטה אם לאחר שחיטה נשמטה זה היה
לו מצות שחיטה על פה דהיכן ציוהו
בבהמה רי"ש רובו של אחד כמוהו
מיתיבי השוחט וצריך
לעזי רש"י
מעשה ואמרו כל ספק בשחיטה פסולה ואילו
בכתב: רוב אחד כו'. לאו מקרא
רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה
לדם חייב לכסות. עכשיו
טייני"א. ע» ש.
כיצד הוא עושה דיהא
שחיטה בגרגרת לא קתני משום דגרגרת
יליף אלא כלומר על הלכות שחיטה
ה] ראשי תיבות למפרע של כאשר הוי
❖
רובו של אחד כמוהו: אתא כי
פרק"א. עור אדום.
פטור נוחרו או עוקרו.
נצטוה: וושט. מיוחד שבסימנים
עבידא לאישתמוטי ת"ש שחט שני
ד
מאי לאו בעוף דקא בעי
ממסמס קועיה דמא. פירש בקונטרס
הוא שחיות הבהמה תלוי בו דהא
לדמיה לי»ינƒ יב» א כלומר עש
חצאי סימנין בעוף פסולה ואין צריך לומר
והיאך אמרת דנחירתו זהו
וצריך בדיקה בסימנים שמא נפסק
בנקב במשהו מיטרפא ואילו קנה עד
מוסף רש"י
בבהמה ר' יהודה אומר בעוף עד שישחוט את
שחיטתו וחייב לכסות:
דמיפסק רובא: שחט את הוושט.
הקנה או ניקב הוושט ומשום ספק
מלק בסכין.
לא בחיה דקא בעי
הושט ואת הורידין משום דושט סמוך
בעוף: ואילו שחיטה בגרגרת לא
דרוסה לא בעי בדיקה דתלינן בכלבא
לדמיה ללבא כלומר פרייא
לורידין ת"ש שחט חצי גרגרת ושהה כדי
י¿ י»רמ¿ נƒ יק ופטור אבל בעוף
ה
קתני. דנימא שחט גרגרת ואח"כ
או בקנה דאמר באלו טריפות
מחייב: מלק בסכין מטמא
שחיטה אחרת וגמר שחיטתו כשרה מאי לאו
נשמט הוושט כשרה אלמא לא
ספק כלבא ספק שונרא אימר כלבא
בגדים אבית הבליעה.
בעוף ומאי גמרה גמרה לגרגרת לא בבהמה
מיתכשרא בקנה לחודיה: משום
כלומר מי שמולק דינו
וא"ת למאי נפקא מינה אי תלינן
ו]
ו
ז
(זבחים סח.) מטמא
ששובר מפרקת וכיון
דגרגרת עבידא לאשתמוטי. להכי
ומאי גמרה גמרה לשחיטה כולה ת"ש
בכלבא או בקניא כיון דאפילו קניא בעי
בגדים אבית הבליעה.
דמלק בסכין לא חשוב
בדיקה וי"ל דנפקא מינה דאי הוה
נקט שחיטה בוושט והשמטה בגרגרת:
הרי שהיה חצי קנה פגום והוסיף עליו כל
מליקה ועכשיו חשובה
ח
נבלת עוף ומטמא (בנבלת
שני חצאי סימנין. פסול דכמו דלא
תלינן בשונרא הוה צריך בדיקה כנגד
שהוא וגמרו שחיטתו כשרה מאי לאו בעוף
עוף) אבית הבליעה ואי
עביד מידי דמי דזיל הכא ליכא
כל החלל אע"ג דליכא ריעותא אלא
ומאי גמרו גמרו לקנה לא בבהמה ומאי גמרו
אמרת אין שחיטה לעוף
שיעורא וזיל הכא ליכא שיעורא:
כנגד הסימנין א"נ לענין ספק דרוסה
מן התורה וכו' דכי תבר
גמרו לוושט ת"ש כיצד מולקין חטאת העוף
ליה כלומר שזו שחיטתו
בעוף. שצולהו כולו כאחד וצריך
אפי' לא האדימו הסימנין אלא משהו
תיהני ליה סכין וכו': הוא
חותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר
שיוציא דמו בשחיטה יפה: עד
טריפה כדאמר לקמן דגרגרת
דאמר אין שחיטה לעוף
עד שמגיע לוושט או לקנה הגיע לוושט
שישחוט כו'. ות"ק לא פליג אלא
דרוסתו במשהו דזיהרא מיקלא קליא
כו' סבירא ליה כר' אלעזר
הקפר וכו': הרי זה בא
או לקנה חותך סימן אחד ורוב בשר
אוורידין: משום דושט סמוך לוורידין.
וריב"א מפרש דהכא בשמעתין הויא ז]
ללמד כלומר דכתב כאשר
נקט ליה ומיהו הוא הדין לקנה. הוושט
משום יאכל וכו' כן תאכלנו
עמו ובעולה שנים או רוב שנים
הוי בין קנה למפרקת סמוך לוורידין:
כלומר ילפינן דבר אחר
תיובתא דרב אדא בר אהבה תיובתא מאי הוי עלה מאי הוי עלה
ממנו והוא עצמו ילפינן
ושהה בה כו' כשרה. משום דחצי
כדקאמרת דלמא שאני התם דאיכא שדרה ומפרקת מאי ת"ש דההוא בר
מפסולי המוקדשין וכו'
גרגרת לאו התחלת שחיטה היא
(לעיל
ור' פליג עליה דהוא א'
אווזא דהוה בי רבא אתא כי ממסמס קועיה דמא אמר רבא היכי נעביד
כ: עי"ש) ברבי.
שאפילו נקרע חציו לא מיטרפא בהכי:
דשחיטה לעוף מן התורה:
נשחטיה
(לעיל יא:)
קתני אחד כל דהו דמשמע
לא בבהמה. כלומר הא אפילו
כאשר צויתיך.
בין ושט בין קנה. (וכ'):
בבהמה קאמר דהא גמרה לאו אגרגרת קאי אלא אכולה שחיטה קאי: וגמרו. סלקא דעתין וגמרו בהאי כל שהוא שהרי נשחט הרוב דפגימה קמייתא
מאי אחד מיוחד שבסימנין
כלומר שזהו ושט שהוא
כשלימה דמיא והאיכא רוב קמן: גמרו לוושט. והכי קאמר והוסיף עליו כל שהוא דה"ל רובא וגמרו לו לוושט לאחר מכאן: בלא רוב בשר. כדאמרן בפ"ק
חמור לענין טרפה יותר
דאי חתיך רוב רוחב הבשר עם המפרקת קודם לסימנין הויא לה מתה קודם חתיכת הסימנין ותו מאי מליק: בעולה. דבעי הבדלה כדאמרן
מקנה שזה אפי' ניקב כל
(יומא עה: וכעי"ז לקמן
בפ"ק חותך שנים. קתני מיהא לוושט או לקנה כר"נ: מאי הוי עלה. לענין שחיטה: כדקאמרת. במליקה: דלמא. מליקה שאני דאיכא
פה:) שנצטוה משה
שהוא טרפה וקנה בכאיסר
כו'.
האיטאלקי וכו': ואילו
חתיכת שדרה ומפרקת ואזיל ליה חיותיה בכל דהו: ממסמס קועיה. מלוכלך צוארו בדמא שנקרע צוארו וצריך לבדוק בסימנין שמא נפסק הקנה
שחיטה בגרגרת לא קתני
או ניקב הוושט. ומשום ספק דרוסה לא בעי למבדקיה דתלינן בכלבא או בקניא כדאמרינן התם ספק כלבא ספק שונרא אימר כלבא:
(לעיל כ:)
אלא בושט וקשיא לרב
והדר נחמן. לא משום דגרגרת
שחט את הוושט.
עבידא לאישתמוטי שקשה היא ונשמטה ומה לשון נשמטה רeמ¿ פƒ יר ועדיין אומר אני או ושט או קנה: ר' יהודה א' עד
(לעיל י.) נשמטה הגרגרת. (שם) חותך שדרה.
שישחוט את הושט ולא אמר קנה והיאך אמרת או ושט או קנה: לא משום דושט סמוך לוורידין ועדיין א' אני או ושט או
ומפרקת. בלא רוב בשר.
קנה: ומאי לאו בעוף ומאי גמרה גמרה לגרגרת וש"מ או ושט או קנה ומאי גמרו גמרו לקנה והיאך אמרת ושט ולא קנה
וכו': קתני מיהת הגיע לושט או לקנה וקשיא לרב אדא בר אהבה: מאי הוי עלה כלומר השתא באיזה ענין אמרינן (אמרינן)
(זבחים סה:) חותך סימן אחד.
או ושט או קנה [או ושט] ולא (ושט) [קנה] אמר ליה כדקאמרינן כלומר כדאקשינן או ושט או קנה לא דלמא שאני
(לעיל כא.) ורוב בשר עמו. (שם) שנים או רוב שנים.
(זבחים סה:)