כח:
השוחט פרק שני חולין
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
והדר ניבדקיה. למעלה מבית השחיטה ולמטה: אין לו בדיקה
משום ספק דרוסה ואתי שפיר דקאמר וושט אין לו בדיקה מבחוץ
יז א
א) ב)
ג)
מבחוץ. לפי שהוא טריפה בנקב משהו ואינו ניכר וטיפת דם נכנסת
אלא מבפנים והיינו משום דאין אדמומית הדרוסה ניכרת בעור
ד) ה)
הוושט החיצון האדום אבל ב] בנקובה יש לוושט בדיקה אף מבחוץ
לו בפנים בנקב ואינו ניכר אבל קרום הפנימי לבן הוא וטיפת דם
ו) ז)
ונבדקיה לקנה. שהקנה נבדק מבחוץ
וכן משמע באלו טרפות
דקאמר רבה וושט אין לו
ניכרת בו אבל החיצון אדום:
ח)
יח ב
ט) י)
בדיקה מבחוץ אלא מבפנים ולמאי
לפי שאינו נטרף אלא ברוב והדר
❖
נפקא מינה לספק דרוסה ולא קאמר
נשחטיה לקנה והשחיטה כשרה בסימן
נשחטיה והדר נבדקיה דלמא במקום נקב
יט ג ד ה
לספק נקוב ועוד אמרינן שני
אחד ואח"כ יטלו הוושט כולו ויעקרוהו
קשחיט נבדקיה והדר נשחטיה האמר רבה
כ ו ז
מן הלחי ויהפכוהו ויבדקוהו: חכים
עורות יש לו לוושט ניקב זה בלא
גליון הש"ס
וושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים
א
יוסף ברי בטרפות כרבי יוחנן.
זה כשר וכשניקב הפנימי היכי ידעינן
גמ' הא אפשר לצמצם
אמר ליה רב יוסף בריה ב נבדקיה לקנה
כא ח
דאמרינן בפרק גיד הנשה
אי ניקב חיצון אי לאו כיון דאין לו
טהורין.
❖
❖
ונשחטיה לקנה ולכשריה והדר לפכוה לושט
בדיקה מבחוץ אפילו לענין נקב
דשדר ליה שמואל תליסר גמלי
ולבדקיה אמר רבא חכים יוסף ברי בטרפות
ודוחק לומר כגון שניקב הפנימי
ספיקי דטריפתא למיבדקיה בגווייהו.
כר' יוחנן אלמא אחד דקאמר או האי או האי:
מחמת חולי ובחיצון אין ניכר שום
לישנא אחרינא כרבי יוחנן בכל מילי:
רבינו גרשום
הגהות הב"ח
הואיל וצולהו כולו כאחד. לפיכך
ר' יהודה אומר עד שישחוט: אמר רב חסדא
חולי והר"ר אלחנן הקשה אי וושט
(א) גמ' ליה
התם דאיכא וכו' ומשום
❖
צריך להוציא את כל דמו: עד
יש לו בדיקה מבחוץ אם כן מאי
(ב) שם ואי
לא א"ר יהודה אלא בעוף הואיל וצולהו כולו
הכי אמרינן או ושט
ג
שישחוט. ואי ליתנהו בשחיטה אלא
או קנה אבל בשחיטה
פריך ור"מ היכי אכל בשרא דלמא
ז)
כאחד אבל בהמה כיון דמנתחה אבר אבר
(אחרת) מאי: ת"ש דההוא
במקום נקב שחט ונימא דהוה אכיל
משום הוצאת הדם בנקיבה בעלמא
לא צריך למימרא דטעמא דרבי יהודה
אווזא דאתא כי ממסמס
מוסף רש"י
סגי: בשעת שחיטה. שהדם חם
ע"י בדיקה ונראה לי שיש שום חולי
קועיה דמא. כלומר ראשו
משום דם הוא והתנן רבי יהודה אומר עד
אין לו בדיקה מבחוץ.
וגרונו כו': ושט אין
ויוצא: מאחר שלא הוזכרו וורידין.
שיאדים כמו דרוסה ואין לו בדיקה
שישחוט את הוורידין אימא עד ד שינקב את
לו בדיקה מבחוץ אלא
כלומר אין חיות תלויה בהן ואין צריך
מבחוץ אי נמי הכי פירושו וכי תימא
מבפנים שבפנים לבן הוא:
הוורידין ומאי עד שישחוט עד שינקוב בשעת
להזכירו אלא משום דם למה אתה
דלא הוה אכל בלא בדיקה פסח
(לקמן מג.) הואיל
חכים יוסף ברי בטרפות
וצולהו כולו כאחד.
כר' יוחנן. בכל התורה
שחיטה תא שמע וורידין בשחיטה דברי ר'
מצריכו שחיטה: דרס בהן מהו.
וקדשים מאי איכא למימר דאי אפשר
אלמא או האי או האי:
ג] להפריד העור ולבדוק דאין מום
שחיטה ממש בעי ר' יהודה או לא.
יהודה אימא וורידין צריך לנקבן בשעת
(הפרדס עמ' קלג) חלקו
הואיל וצוליהו כולו ביחד.
רב
גדול מזה: אמר מחצה על
רבי ירמיה לא שמיע ליה הא דרב
לשנים.
למימרא טעמיה דר' יהודה
שחיטה דברי רבי יהודה תא שמע אמרו לו
והן שוין
משום דם הוא דאמר
מחצה כרוב. ובפרק אלו טריפות
חסדא: מחצה על מחצה. קס"ד
לרבי יהודה מאחר שלא הוזכרו וורידין אלא
שניהם טמאין.
עד שישחוט את הורידין
גבי ח) (פסק את)
לענין שחיטה קאמר כלומר סימן
והתנן ר' יהודה אומר
להוציא מהן דם מה לי בשחיטה מה לי
הגרגרת דאתא לקמיה דרב ובדקה
שחציו שחוט וחציו אינו שחוט הוי
עד שישחוט מכלל דר'
שלא בשחיטה מכלל דרבי יהודה סבר
יהודה סבר משום שחיטה
כאילו רובו שחוט וכשר: רחמנא
ברוב עוביה מחצה נמי קרי ליה רוב
ולא משום דם: לא אימא
בשחיטה הכי קאמרי (א) לה מה לי לנקבן
❖
למשה. כשמסר למשה הלכות שחיטה (בכורות יז:)
ובמסקנא דאמר דכ"ע מחצה על
עד שינקוב ומאי עד
בשעת שחיטה מה לי לנקבן שלא בשעת
על פה לא תשייר רובא והא דאמר
מחצה אינו כרוב ניחא טפי:
שישחוט שינקוב בשעת
לפי
שחיטה וכו': לא אתי
שאי אפשר לצמצם. אפילו לר'
שחיטה והוא סבר בשעת שחיטה אתי דם
א] שנצטוה משה לשחוט רוב היינו
ה
[דם] דקריר דר' יהודה
שיטה מקובצת
יוסי הגלילי דאמר בפרק שני
מחצה על מחצה דכיון דלא אישתייר
דחיים שלא בשעת שחיטה לא אתי דם דקריר
משום דם ולא משום
א] והא דאמר רבי שנצטוה
שחיטה. תניא כותיה דרב
רובא רוב שחוט קרי ליה: מדרבנן.
דבכורות אפשר לצמצם
בעי ר' ירמיה וורידין לרבי יהודה שהה בהן
משה: ב] אבל בקניא יש
חסדא [ולעולם] בעוף
אבל מדאורייתא כשר ונפקא מינה
מודה הוא בכלי חרס כדקאמר התם
לוושט: ג] דאי אפשר
דרס בהן מהו א"ל ההוא סבא הכי אמר רבי
ולא בבהמה ומשום דם:
דלא מטמא בנבלה: חלקו לשנים.
הואיל ואית בו גומות ויש להוכיח
להפשיט העור ולהפריד
רב אמר מחצה על
אלעזר ואמרי לה אמר ליה ההוא סבא לרבי
הסימנים ולבדוק דאין מום
מחצה. כלומר אם שחט
תנור שנטמא אין לו טהרה אלא
מכאן דהלכה דבידי אדם אפשר
גדול מזה: ד] אמוראי
מחצה מיחזי כמאן דשחט
אלעזר הכי אמר רבי יוחנן מנקבן בקוץ
נתיצה כדכתיבו) יותץ ואם נשתייר רובו
לצמצם מדאפליגו אמוראי ד] במחצה
הכא במחצה על מחצה:
רובא דאמר רחמנא למשה
והן כשרין תניא כוותיה דרב חסדא שחט
שלם לאו נתיצה הוא: שאי אפשר
על מחצה ובפ"ק דעירובין
ה] היכי שריא מספק והא
ו
דלא תשתייר רובא כלומר
שמא שייר רובא ואפי'
דאמרינן שנצטוה משה
שני חצאי סימנין בעוף פסול ואין צריך לומר
לצמצם. שיהו מכוונים אלא ודאי
בפרוץ כעומד ואם אי אפשר לצמצם
מאן דאסר לא אסר אלא
על הושט ועל הקנה דלא
היכי שריא מספק ה] ואפילו למאן
בחד מינייהו איכא רובא ולא ידעינן
בבהמה רבי יהודה אומר בעוף עד שישחוט
משום: ו] גבי לחי הבולט
תשתייר רובא מכלל דאם
דאסר לא אסר אלא משום דהכי
בהי מינייהו הילכך לא סלקא טומאה
מדפנו של מבוי:
תשתייר מחצה חשוב הוא
את הוושט ואת הוורידין: חצי אחד בעוף
כרוב וכו': גזרה דלא
מינייהו: תרי רובי ליכא למימר בחד
אגמריה למשה שחוט רובא גדור
וכו': אתמר רב אמר מחצה על מחצה כרוב
אתי למעבד פלגא. חלקו
מנא. דאי האי רובא האי מיעוטא
רובא ומיהו בידי שמים נראה דהלכה
לשנים והן שוין. כלומר
רב כהנא אמר מחצה על מחצה ז אינו כרוב
אבל לענין שחיטה לא הוזכר רוב
דאי אפשר לצמצם דאמר בפ' ד' אחין
תנור שחלקו לשנים שהיה
רב אמר מחצה על מחצה כרוב הכי אמר
טמא בתחלה והן שוין:
לר' יוחנן דאמר אחיות
אלא בחתיכה וכי קרינא פלגא רוב
טמאין. כלומר שנגע בו
ליה רחמנא למשה לא תשייר רובא רב
איני יודע מי שנאן ונימא [כו'] ר"י
חתוך ליכא דמכחיש ליה דהאי
שרץ דאמרינן בכל אחד
כהנא אמר מחצה על מחצה אינו כרוב
ואחד יש לו רוב כלומר
הגלילי היא לא סתם תנא כר' יוסי
פלגא דקאי לא מיקרי רוב שלם:
דודאי יש לו רוב ומשום
הכי אמר ליה רחמנא למשה שחוט רובא
הגלילי דאמר אפשר לצמצם ובפרק
כדי
הכי טמאה ולא אמרינן
הזורק בגיטין דפריך והא
(סימן חצי קטינא גרגרת פגימה) תנן חצי אחד בעוף ואחד וחצי
מחצה כרוב: אמר רב פפא
תרי רובי בחד וכו'
אי אפשר לצמצם גבי מחצה על מחצה
בבהמה שחיטתו פסולה (ב) אי אמרת מחצה על מחצה כרוב אמאי פסול
מגורשת ואינה מגורשת דמפרש דאתו
הא עבד ליה רוב מדרבנן דלמא לא אתי למעבד פלגא א"ר קטינא ת"ש
תרוייהו בהדי הדדי בארבע אמות
התם נמי הוי כבידי שמים דמסתמא חלקו לשנים והן שוין שניהם טמאין לפי שאי אפשר לצמצם $ הא אפשר
ח
לצמצם טהורין אמאי טהורין זיל הכא איכא רובא זיל הכא איכא רובא אמר
לא כוונו לבא בבת אחת וא"ת בריש
רב פפא תרי רובי בחד מנא ליכא ת"ש שחט חצי גרגרת ושהה בה
עירובין גבי לחי המושך
ו]
כדי
מדפנו של מבוי דקאמר רב אשי
אפילו תימא במבוי שמונה מה נפשך אי עומד נפיש ניתר בעומד מרובה ואי פרוץ נפיש נידון משום לחי מאי אמרת דשוו תרוייהו כי
הדדי הוה ליה ספק דבריהם וכל ספק דבריהם להקל משמע דאי אפשר לצמצם ולברר הדבר וי"ל דלעולם אפשר לברר ולמדוד בצמצום
ע"י טורח אבל לא הטריחוהו חכמים למדוד שם מספק כיון דבין עומד נפיש ובין פרוץ נפיש ליכא חשש איסור אא"כ הוא שוה
ומילתא דלא שכיחא הוא ואין להקשות על רב אשי דאפילו כי שוו כי הדדי לשתרי דקי"ל פרוץ כעומד מותר דרב אשי קאי ארב
הונא בריה דרב יהושע דאמר התם לא אמרו אלא במבוי שמונה אבל במבוי ז' ניתר בעומד מרובה על הפרוץ כו' ואיהו סבר התם
דפרוץ כעומד אסור וה"ר שמעון היה מפרש דאמוראי דהכא ודפרוץ כעומד מצו סברי כרבנן דאי אפשר לצמצם אפילו בידי אדם
ופליגי כשדומה לנו דהוי מחצה על מחצה ומאן דשרי משום דאימא דשחט רובא ואפילו הן שוין רחמנא אמר לא תשייר רובא ומאן
דאסר משום דאימא נשאר רובא קיים ואפילו הן שוין רחמנא אמר שחוט רובא וכן גבי פרוץ כעומד והשתא ניחא טפי ההיא
דספק דבריהם להקל דאי אפשר לכוין אבל קשה דמשמע דבספק דאורייתא הוי אסור משום חששא שמא הן שוין אע"ג דאי עומד
נפיש או פרוץ נפיש הוה שרי והכא שריא אפילו באיסור דאורייתא כשההיתר מצוי יותר מן האיסור וכן גבי פרוץ כעומד ואם כן
בההיא דלחי אפילו הוי ספיקא דאורייתא תשתרי ונראה לי דאיכא התם למיחש שמא ח' אמות אינם מצומצמות ואפילו פרוץ מרובה
לא יהא נידון משום לחי ולהכי דווקא בספק דבריהם יש להקל ט)אבל קשה לפירושו דהיכי דייקא בפ"ב דבכורות מההוא דנמצא
מכוון בין שתי עיירות דבידי אדם י) אפשר לצמצם התם נמי אע"ג דאי אפשר לצמצם ולכוין מכל מקום מודים רבנן דמביאין שתי עגלות
משום דכל אחת מביא עגלה ממה נפשך שמא היא קרובה ואפילו הן מצומצמות הקרובה אמר רחמנא ואפילו קרובות ולפירוש קמא אתי
שפיר דלעולם אי אפשר לצמצם ולהיות שיהיו שוין אלא אחת מהן קרובה יותר ויוצאין בשל תנאי ויש לומר דלפי' הר"ר שמעון נמי יוצאים
בשל תנאי ממה נפשך דאם קרובה היא יוצאה בה ואם רחוקה היא תביא בשביל חבירתה מאי אמרת שמא מצומצמות הן זה אינו מצוי ואין
אפרש בע"ה יותר.
:
להאריך כאן יותר
ובעירובין
זיל