השוחט פרק שני חולין
כט.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
זיל
מ) הכא איכא רובא. וא"ת מאי קשיא ליה דכי אמר נמי הכא הכי
כדי שחיטה אחרת.
היינו שיעור שהייה: וגמרה. קס"ד בבהמה
כב א
א) ב)
ג)
קאי דבעיא רוב שנים ומאי גמרה לשחיטה: ואי מחצה כרוב.
אגמריה רחמנא למשה לא תשייר רובא כדלעיל הרי אין כאן רוב
(א)
ד) ה)
כיון דשהה בחצי אזלא לה שחיטה והויא לה כפגימה בעלמא ואיטרפא
וטהורין וי"ל דתלוי הדבר בחשיבות דמשום דחשיב ליה מחצה כרוב
ו) ז)
לה בפסוקת הגרגרת אלא ש"מ אינו כרוב ופסוקת הגרגרת ברובא
שרי לעיל דיש כאן שיעור הכשר שחיטה וכאן נמי יש חשיבות מחצה
ח)
דינו כרוב: דכולי עלמא מחצה
כג ב
ט) י)
בעינן: לא בעוף. דממה נפשך
כ) ל)
על מחצה אינו כרוב. וא"ת דבפ"ק
כשרה כדמפרש: הא עבד ליה
כדי שחיטה אחרת וגמרה שחיטתו כשרה
כד ג
מ)
דעירובין פסקינן כרב
רובא. ואיתכשרא מקמי שהייה: לא
נ)
ואי אמרת מחצה על מחצה כרוב איטרפא
ס)
פפא דאמר פרוץ כעומד מותר והיה
עבד ליה כלום. מעשה טרפה: חצי
❖
לה מי סברת בבהמה לא בעוף ממה נפשך
כה ד ה
נראה לחלק בין שאר איסורין בדבר
קנה פגום. בעוף: רוב הנראה
אי מחצה על מחצה כרוב הא עביד ליה
התלוי בחיות אי לאו דמייתי עלה לעיל
לעינים. כלומר רוב גמור שהוא
רובא אי מחצה על מחצה אינו כרוב לא
כו ו ז
דתנור וגם תימה דבעירובין לא מייתי
ניכר: מה טרפה. דאיכא מקומות
תורה אור השלם
עבד ולא כלום ת"ש הרי שהיה חצי קנה
לה והנהו דמייתי התם לא מייתי הכא
טובא דמיטרפא בהו במשהו כגון
1. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
כז ח
פגום והוסיף עליו כל שהוא וגמרו שחיטתו
ושמא יש לחלק דהכא איסור וטומאה
נקובת הוושט והריאה והדקין :
ח)
לֵאמֹר אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה
❖
טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ
והתם לענין מחיצות ולא דמי:
בעינן רוב הנראה לעינים. במקומות
כשרה ואי אמרת מחצה על מחצה כרוב
איש
רְחֹקָה לָכֶם אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם
נדחה ואין ציבור נדחין.
שהוזכר בהן רוב כגון בקנהט) ובחוט
טרפה הויא אמר רבא א שאני לענין טרפה
וְעָשָׂה פֶסַח לַיְיָ:
תימה דבפ"ק דסנהדרין
השדרה : שחיטה דעד דאיכא רובא
במדבר ט י
י)
רבינו גרשום
דבעינן רוב הנראה לעינים א"ל אביי ולא כל
2. וְכִי תִזְבְּחוּ זֶבַח
גבי והוצאת את האיש ההוא
לא מתכשרא. דאפילו מאן דמכשר
דכן הוא ומה טרפה דבמשהו מיטרפא היכא
ומשום הכי טהורין ולא
שְׁלָמִים לַיְיָ לִרְצֹנְכֶם
❖
וגו' דרשינן איש ואשה אתה מוציא
משום דקרי ליה רובא הוא ובמיעוטא
תִּזְבָּחֻהוּ: ויקרא יט ה
אמרינן הכא מחצה כרוב
דבעינן רובא בעינן רוב הנראה לעינים
לשעריך ואי אתה מוציא כל השבט
אבל במקום אחר אמרינן
כולהו מודו: מחצה על מחצה כרוב.
שחיטה דעד דאיכא רובא לא מיתכשרא לא
מחצה כרוב. אמר רב
כולו לשעריך והכא לא ממעטי מאיש
וטהורים עושין לעצמן בטהרה וטמאין
פפא תרי רובי בחד מנא
הגהות הב"ח
כ"ש דבעינן רוב הנראה לעינים אלא דכולי
אלא רוב ישראל וי"ל דהתם מצינו
עושין לעצמן בטומאה ולא מידחו
ליכא וטהורים החלקים
(א) רש"י
שחילק הכתוב בין יחיד למרובים
אבל במקום אחר אמרינן
עלמא מחצה על מחצה אינו כרוב וכי איתמר
לפסח שני כיחידין: אינו כרוב.
❖
על מחצה
מחצה על מחצה כרוב:
משום עיר בעלמא לענין עיר הנדחת
ונדחין הטמאין לשני: והתם מאי
דרב ודרב כהנא לענין פסח אתמר הרי שהיו
אי אמרת מחצה על מחצה
לפיכך מסתברא לחלק משום שבט
טעמא דרב. הא בעלמא אמרת דלא
כרוב איטרפה ליה הבהמה
ישראל מחצה טהורים ומחצה טמאים רב
הגהות מהר"ב
ולומר דלא מיקרי איש א"נ טובא איש
ששהה ברוב הסימן דאי
הוי רובא: דכתיב איש איש כי יהיה
אמר מחצה על מחצה כרוב ורב כהנא
אבל כרוב לא איטרפא באותה
ב
אמרינן דאינו חשוב
בחולין
רנשבורג
ואשה כתיבי התםנ):
טמא א]. ידחה לשני ופלגא נהי
אמר מחצה על מחצה אינו כרוב והתם מ"ט
דלאו לדם הוא צריך אימא בפלגא
א] רש"י
דרובא לא מיקרי מיהו מכלל יחידין
שהייה ששהה בחצי
דרב דכתיב איש איש כי יהיה טמא לנפש
סגי. והא דקתני חצי אחד בעוף ואחד
סימן דאמרינן שעדיין לא
1
נפקי להו ולא מידחו: לדם הוא
חשובה התחלת שחיטה
איש נדחה ואין ציבור נדחין: רוב אחד
וחצי בבהמה שחיטתה פסולה היינו
❖
ג
צריך. לזריקה: מליקתו כשרה מיבעי
אבל אי אמרינן מחצה
סיפא דאיירי בקדשים:
בעוף: תנינא חדא זימנא רובו של אחד
ליה. כלומר אעוף איבעי ליה למיתני
כרוב התחלת שחיטה היא:
ומירק אחר שחיטתו על ידו.
מי סברת בבהמה וחצי
כמוהו (הכש פשח סימן) אמר רב הושעיא
מליקתו כשרה והדר ליתני אבהמה
גרגרת כרוב לא בעוף
מוסף רש"י
מירק לשון גמר כדאמרינן
שחיטתה כשרה: הא לא קשיא. גבי
חדא בחולין וחדא בקדשים וצריכא דאי
ממה נפשך כלומר שכולה
ד
במדרש מי שהתחיל במצוה אומרים
ס)
רוב הנראה לעינים.
חדא טענה היא ובניחותא
הדדי תננהו וכי סליק מבהמה נקט
אשמועינן חולין התם הוא דסגי ליה ברובא
(הפרדס עמ'
אמרינן כלומר באיזה ענין
לו מרוק:
שחיטה: אלא רישא. כי תנא השוחט:
קלג) מאחר ששנינו
משום דלאו לדם הוא צריך אבל קדשים
שאתה אומר היא (יש)
אם
מכדי ב] בעוף קאי. ובו התחיל
רובו של אחד כמוהו.
כשרה כלומר אי מחצה על
דלדם הוא צריך אימא לא תיסגי ליה ברובא עד דאיכא כוליה ואי אשמועינן
מחצה כרוב הא עבד ליה
להורות והיכי סמך ליה שחיטה
רובא וכשרה אי מחצה
קדשים משום דלדם הוא צריך אבל חולין דלדם לא צריך אימא בפלגא סגי
ג] בעוף קדשים המולק מיבעי ליה:
(יומא
על מחצה אינו כרוב לא
ליה קמ"ל הי בחולין והי בקדשים אמר רב כהנא מיסתברא רישא בחולין
ה"ג מאי רוב אחד רוב כל אחד
לב:) ומירק אחר
עבד לא כלום וכשרה
שחיטתו.
דחשבינן כאין. אמר רבה
וסיפא בקדשים ממאי מדקתני השוחט ואי סלקא דעתך רישא בקדשים המולק
ואחד ולא גרסינן אלא: לא פסיקא
שאני לענין טריפה הכא
ליה. ותנא מילתא דמישתמע בתרוייהו
מיבעי ליה אלא מאי סיפא בקדשים שחיטתו כשרה מליקתו כשרה
בחצי קנה פגום דבעינן
דהכי משמע רוב כל אחד בעוף כשרה
רוב הנראה לעינים: ומה
מיבעי ליה הא ל"ק איידי דסליק מבהמה תנא נמי שחיטתו כשרה אלא רישא
(שם לא:) על ידו.
טרפה שבמשהו וכו' לענין
היכא דסגי בחד כגון חטאת הוי רובו
מכדי על עוף קאי אי ס"ד בקדשים המולק מיבעי ליה רב שימי בר אשי
שחיטה דאינה כשרה
ככולו והיכא דבעי תרתי הוי רוב כל
עד דאיכא רובה לא
אמר רישא בחולין מהכא דקתני אחד בעוף ואי ס"ד בקדשים הא איכא עולת
אחד ככולו: שפיר. מש"ה פליגי
כ"ש דאינה כשרה אלא
העוף דבעי שני סימנים אלא מאי סיפא בקדשים רוב אחד בעוף הא איכא
ברוב ולא אמרינן מחצה
רבנן עליה דכיון דלא הוזכרו וורידין
על מחצה אינו כרוב.
עולת העוף דבעי שני סימנין מאי רוב אחד רוב כל אחד ואחד ובדין הוא
❖
אלא משום דם מה לי בשעת שחיטה
(שם)
דאיתמר הרי שהיו כו'
דליתני רוב שנים כיון דאיכא חטאת דסגי ליה בחד סימן מש"ה לא פסיקא
ומה לי לאחר שחיטה: אלא בקדשים.
ורב אמר מחצה על
מחצה כרוב הללו עושין
היכי פליגי רבנן עליה: הוא עצמו.
ליה רב פפא אמר רישא בחולין מהכא דקתני רבי יהודה אומר עד שישחוט
לעצמן (אפי' פסח ראשון)
שיטה מקובצת
כל עצמה ועיקרה של שחיטת קדשים
את הורידין ופליגי רבנן עליה אי אמרת בשלמא בחולין שפיר אלא אי אמרת
[בטומאה] והללו עושין
א] דכתיב איש איש כי
לעצמן (כלומר טהורים)
לדם היא צריכה: תזבח. לרצונכם
בקדשים אמאי פליגי רבנן עליה הוא עצמו לדם הוא צריך רב אשי אמר
ה
יהיה טמא לנפש איש
[בטהרה] ורב כהנא אמר
תזבחוהו ואמרינן לקמן תזבחהו כתיב
ידחה לשני: ב] מכדי אעוף
סיפא בקדשים מהכא דקתני השוחט שני ראשין כאחד שחיטתו כשרה
מחצה על מחצה אינו
ויש אם למסורת תזבח משמע
קאי ובו: ג] שחיטה לעוף
כרוב כלומר שטהורין
השוחט דיעבד אין לכתחלה לא אי אמרת בשלמא בקדשים היינו דלכתחלה
ו
קדשים המולק: ד] ברוב
עושין פסח ראשון וטמאין
דלשוחט יחידי קאמר ולא לשנים מדלא
שנים שלא היה יכול לגמור
עושין את שני ועכשיו
לא משום דתני רב יוסף תזבח ז שלא יהא שנים שוחטים זבח אחד
כתיב תזבחוהו ומדכתיב הואכ) משמע
ולמרק את השחיטה כולה:
מאי טעמא דרב דכתיב
תזבחהו שלא יהא אחד שוחט שני זבחים ואמר רב כהנא תזבחהו כתיב
נמי אזבח שאף הוא יהא יחידי: ואמר
ה] ומירק כהן אחר את
2
איש נדחה כלומר טמא
השחיטה הס"ד:
ואין צבור נדחים (וזו)
אלא אי אמרת בחולין אפילו לכתחלה נמי ואף רשב"ל סבר רישא בחולין
רב כהנא גרסינן א]. הא דר"ל בסדר
ופירוש אחר [יש] דרב
יומא גבי הביאו לו לכ"ג את
וסיפא בקדשים דאמר רשב"ל מאחר ששנינו רובו של אחד כמוהו
אמר מחצה על מחצה
התמיד: קרצו. מפרשינן התם ברוב שנים
כרוב וכו' כלומר וטמאין
למה שנינו רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה לפי ששנינו
הביאו לו את
ח
אין עושין לא את הראשון
שלא היה יכול ד] למרק ולגמור את
התמיד קרצו ומירק אחר שחיטתו על ידו יכול לא מירק יהא פסול לכך
ולא את השני. ראשון
השחיטה כולה לפי שכל עבודת יה"כ
לא דהוו להו טהורי' רוב
שנינו רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה אמר מר יכול לא
מירק יהא פסול
אינה כשרה אלא בו דכתיב באחרי מות
ורובו לא עבדי בטומאה
ל)
אם
אלא בטהרה שני לא עבדי
וכפר הכהן אשר ימשח אותו והיה צריך
דמחצה טמא חשוב כרוב
לאחוז מהר את המזרק ולקבל הדם לפיכך חותך בו כדי הכשר שחיטה ומניחה וממהר לקבל: ומירק. כהן אחר ה]שחיטה: על ידו. בשבילו כמו
ורובא לא מידחי לפסח
שני: הא לא קשיא איידי
מערב אדם על יד בנו ובתו בשבילם. ומפני ששנינו שם דצריך למרק יכול לא מירק יהא פסול דבקדשים לא סגי ברוב שנים:
דמתניתין סליק מבהמה
לכך. הוצרך לשנות כאן רוב אחד בעוף וכו' דרישא חולין הוה שמעינן מינה ותנא סיפא משום קדשים. ופרכינן יכול לא מירק יהא
דקתני רוב אחד ורוב שנים
פסול בתמיה הא א"כ הויא לך הא מריקה עבודה באדם אחר שלא בכ"ג ותניא כל עבודת יה"כ כו' ברייתא היא בשילהי הוריות :
בבהמה כלומר דבהמה
יש סמוך לשחיטתו כשרה
מצוה
ועכשיו ושחיטתו כשרה
דמתניתין תני על בהמה ולא על עוף. אלא מכדי רישא דקאי אעוף דקתני השוחט אחד בעוף אי ס"ד בקדשים וכו': אלא מאי אחד רוב כל אחד ואחד ובדין הוא דעולת העוף בעי למיתנא רוב שנים כיון דאיכא כו'
משום הכי לא פסיק ליה דתני רוב אחד ומאי רוב אחד רוב כל אחד ואחד: ופליגי רבנן דלא צריך לשחוט ורידין. אי אמרת בשלמא בחולין (דחללי) שפיר דפליגי וכו' אלא תדע כיון דפליגי ברישא דבחולין [מיירי].
וקרצו כלומר ששחטו ומאחר ששחט בא אחר ומירק על ידו כלומר (שטיהר) [שגמר] אותה כלומר שקרץ היה בתמיד של יוה"כ ולא היה מופנה הכהן שקרץ לגמור השחיטה שהיה ממהר עצמו (להקטיר קטרת)
[לקבל הדם]. יכול אם לא מירק אחר שיהא