השוחט פרק
שני חולין
ל.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
והוינן
בה טעמא דשלא לשמו הא סתמא פטור. כך היא גירסת
סתימתאה. שיש משנה וברייתא הרבה שאמר ר' אלעזר בר' שמעון
לו א
א) ב)
ג)
ורגילים התנאים לסדרן במשנה בלשון סתם והאי סתמא דתזבח
הקונטרס וקשה דאדדייק מסיפא נידוק מרישא איפכא
ד)
הוא נמי אמרה וגמרא גמיר לה ר' יוחנן מרביה דהא ר' אלעזר
טעמא דלשמו הא סתמא חייב אלמא דלא בעינן עקירה וברוב
לז ב
אמרה: זבח אחד. ולרבנן ליפלוג. ועוד לר' אלעזר גופיה ליפלוג
ספרים ישנים גרסינן והוינן בה לשמו אמאי פטור פסח בשאר ימות
ה)
ו)
כגון דשחטה חד גברא בתרי סודרי
השנה שלמים הוא ש"מ בעי עקירה
לח ג
ז) ח)
שבאמצע שחיטה בא חברו ונטל סודרו
פי' דאי סתמא לא בעי עקירה א"כ
סתימתאה אבל חכמים אומרים ב' שוחטים
ט)
א
סתם הוי שלמים וכשר כששחטו לשם
ב] מראשו ועטפו בסודר אחר ומדלא
י)
זבח אחד ולרבי אלעזר ברבי שמעון נמי
❖
לט ד ה ו ז
פסח מידי דהוה אשלמים ודאי ששחטן
מפליג ש"מ תרווייהו מיטמו דישנה
לפלוג כגון דשחט חד גברא בשני סודרים
לשם פסח דכשרין: מדמי פסח
לשחיטה מתחלה ועד סוף: אלא.
דסודר קמא לא מטמא וסודר בתרא מטמא
❖
מי אידחי. ואם תאמר ממה נפשך
לא מתרץ כרב יוסף אלא הכי תריץ
תורה אור השלם
אלא בפסולא דפרה קא מיירי בהכשרה לא
דתנא בפרה פסולה איצטריך ליה
אידחי גם מדמי פסח דמכי שחיט
1. חֵץ שָׁחוּט לְשׁוֹנָם
קא מיירי מתיב רב אידי בר אבין ובמועד
לפלוגי ולאשמועינן דאע"ג דנפסלה
פורתא אינה ראויה לפדות אלא
מִרְמָה דִבֵּר בְּפִיו שָׁלוֹם
רבינו גרשום
לשמו פטור שלא לשמו חייב והוינן בה
מיהו קודם פסולה תורת פרה עליה
לכלבים ואין פודין קדשים להאכילן
אֶת רֵעֵהוּ יְדַבֵּר וּבְקִרְבּוֹ
❖
יָשִׂים אָרְבּוֹ: ירמיהו ט ז
אלעזר דאמר דאינה
טעמא דשלא לשמו הא סתמא פטור ואמאי
והעסוקין בה נטמאו ובהכשרה לא
לכלבים ואם לאחר פדיון גומר
לשחיטה אלא לבסוף
חש לאורויי אי ישנה לשחיטה מתחלה
שחיטתו אם כן הויא לה חולין בעזרה
פטור פסח בשאר ימות השנה שלמים הוא
לפלוג בהכשירה דפרה
כגון דשחטה חד גברא
ועד סוף אי אינה אלא לבסוף:
ואסורה באכילה וי"ל דמיד אחר
גליון הש"ס
ש"מ פסח בשאר ימות השנה בעי עקירה
בשני סודרין כלומר
ובמועד לשמו פטור. בשוחט הפסח
פדיון יוציאנו חוץ ויגמור שם שחיטתו:
תוס' ד"ה והתנן וכו' אין
ואמר ר' חייא בר גמדא נזרקה מפי חבורה
כששחט סימן ראשון היה
והתנן
שחט בה שנים או רוב שנים
על החמץ קאי בפרק תמיד נשחט
המשנה כן וכו'.
עטוף סודר אחד וכששחט
ואמרו הכא במאי עסקינן כגון שהיו בעלים
סימן אחר נתעטף בסודר
ועדיין היא מפרכסת הרי
ומרבינן התם לשאר
טמאי מתים דנדחין לפסח שני דסתמא
אחר דסודר קמא לא
היא כחיה לכל דבריה. $אין המשנה
זבחים ששחטן בפסח על החמץ שלוקה
מטמא וסודר בתרא מטמא
לשמו קאי והאי הוא דבעי עקירה הא אחר
כן בשום מקום אלא דדייק לה
עליהן משום לא תשחט על חמץ ז)
דאינה לשחיטה אלא
לבסוף: לא לעולם אינה
לא בעי עקירה אי אמרת בשלמא ישנה
וקאמר ר' שמעון שהשוחט פסח
מתניתין דהעור והרוטב
בא"ד אבל לא
לשחיטה אלא לבסוף.
בתוך המועד כגון שאבד בארבעה
דתנן השוחט בהמה טמאה לעובד
לשחיטה מתחלה ועד סוף איפסיל ליה
טומאת נבילות.
אם תקשי לך מפני מה
עשר והקריב אחר תחתיו ונמצא
כוכבים ומפרכסת מטמאה טומאת
לא פליגי בזה שהענין
מתחלת שחיטה אלא אי אמרת אינה
בפסול דפרה קא מיירי
הראשון במועד ושחטו לשמו על החמץ
אוכלין $ אבל לא טומאת נבלות ט):
לשחיטה אלא בסוף כיון דשחט ביה פורתא
וכו': אותיב רב אידי בר
השוחט
בשנים או בג' מקומות.
פטור דהא זבח פסול הוא דלא חזי
אבין ובמועד לשמו פטור
אידחי ליה מפסח אידך כי קא שחיט שלמים
❖
שלא בזמנו לשמו: שלא לשמו.
פירש בקונטרס חתך
וכו' הכי סברינן פסח
קא שחיט אמר ליה אביי נהי דאידחי ליה
שאבד והפריש אחר תחתיו
דשחטו לשם שלמים: חייב. דפסח
כאן וחזר והתחיל לחתוך למעלה או
ונמצא במועד (כלומר) אם
מפסח מדמי פסח מי אידחי א] וכי תימא בבעי
לאחר זמנו קרב שלמים וזה שנשחט
למטה וקשה דאם אין רוב במקום
שחטו במועד [על החמץ]
מוסף רש"י
העמדה והערכה והתנן שחט בה שנים או
לשלמים זבח כשר הוא ומדקתני שלא
אחד היאך שחיטתו כשרה ואם יש
לשם פסח פטור שפסח
ג
ובמועד לשמו פטור.
פסול הוא שלא לשמו
רוב במקום אחד א"כ שחיטה מפורעת
רוב שנים ועדיין היא מפרכסת הרי היא
לשמו חייב מכלל דרישא דקתני לשמו
ששחטו לשום שלמים על
היא וי"ל דאע"ג דיש רוב במקום אחד
פטור היינו דשחטיה סתמא וסתמא
כחיה לכל דבריה אמר רב יהודה אמר רב
חמץ חייב דמארבעה עשר
ואילך כשמתחיל תמיד
לא הוי שחיטה מפורעת דבשלא נחתך
קרי לשמו דאי לשמו דוקא קאמר הא
השוחט בשנים ושלשה מקומות שחיטתו
ד
של בין הערבים אין
הסימן לא למעלה מבית השחיטה
סתמא חייב קשיא סיפא דלא מחייב
כשרה כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי
שוחטין שום זבח על חמץ
ולא למטה אז הויא שחיטה מפורעת
ליה אלא בשלא לשמו בהדיא. וגרסינן
(פסחים סג.) שלא
אפי' תמיד ואפי' שלמים.
בעינן שחיטה מפורעת וליכא ואף ר"ש בן
לשמו.
שמעת מינה פסח בשאר
דבית השחיטה מירווח רווח אבל
והוינן בה טעמא דשלא לשמו הא
חייב.
ימות השנה בעי עקירה
לקיש סבר בעינן שחיטה מפורעת דא"ר
סתמא פטור: והוינן בה. בסתמא
כשנחתך למעלה או למטה לא מירווח
כלומר דלא חשוב שלמים
שמעון בן לקיש מנין לשחיטה שהיא מפורעת
אמאי פטור: הא סתמא שלמים
ואינה מפורעת וכי פריך משנים
אא"כ עקר שמו מפסח
ושוחטו לשום שלמים
שנאמר חץ שחוט לשונם מרמה דבר מתיב
הוא. דנפקא לן מוזבחת פסח לה'
אוחזין בסכין ושוחטין לא הוי מצי
1
(שם)
ולפיכך פטור [דהוי כמו]
אלהיך צאן ובקרח) דמותר פסח קרב
לשנויי דהתם כששחט כל אחד רוב
רבי אלעזר ב' אוחזין בסכין ושוחטין אפילו
הא סתמא פטור.
ה
ששחטו לשמו ולאו חשוב
שלמים בפסחים ובמנחות
והרי היא מפורעת דמ"מ כשקדם
שלמים אלא פסח פסול
אחד מלמעלה ואחד מלמטה שחיטתו כשרה
שכבר עבר זמנו של פסח
ובזבחים בפ"ק :
האחד ושחט רוב וחבירו לא שחט
אמאי והא ליכא שחיטה מפורעת אמר ליה ר'
והא קי"ל דכי האי גוונא
ש"מ. מדקרי ליה ג] פסול דפסח
עדיין אלא מיעוט אינה מפורעת
פסח שאבד והפריש אחר
ירמיה משנתינו בסכין אחד ושני בני אדם
(שם סד.)
בשאר ימות השנה בעי למיעקר שם
ונפסלה וכיון דכבר נפסלה תו לא
תחתיו ונמצא במועד דלא
אמר ליה רבי אבא אי הכי היינו דתני עלה
בעי עקירה.
בעי עקירה דבלא עקירה
פסח מיניה וכל כמה דלא עקר פסח
הדרא ומתכשרא כשגם חבירו גמר
חשוב שלמים ואמאי פטור
ואין חוששין שמא יטרפו זה על זה אי אמרת
הוא וכי שחיט ליה שלא בזמנו הוי
הרוב ובשאלתות דרב אחאי י) מפרש
כי שחטו על חמץ ואמר
בשלמא בשתי סכינין ושני בני אדם שפיר מהו
(שם)
ר' חייא בר גמדא אמר
ב' או ג' מקומות כגון שכל אותן
פסח פסול ומיפלג פליגי בה בפסחים
נזרקה מפי חבורה.
רב נזרקה מפי חבורה
: וא"ר חייא בר גמדא נזרקה.
דתימא ליחוש דלמא סמכי אהדדי והאי לא
מקומות בהיקף של סימן כגון שחתך
וכו' כלומר אמרו בחבורה
תשובה זו שאני משיב מפי חבורה
סביב סביב כאן מעט וכאן מעט
אתי למעבד רובא והאי לא אתי למעבד רובא
של רבנן כגון שהיו
בעלים טמאי מתים כלומר
ואמרו לעולם לא בעי עקירה והאי
בטבעת אחת בקנה וכיוצא בו בוושט
קא משמע לן דאין חוששין אלא אי אמרת
לאו כדסברינן דחבורה
דמשמע דבעי עקירה: כגון שהיו
ובין הכל יש רוב ועוד פירש בשאלתות
בסכין אחת ושני בני אדם האי אין חוששין
דאבד פסחו והפרישו
בעלים. בפסח ראשון טמאי
שאפילו חתך מיעוט הקנה למעלה
אחר תחתיו ונמצא במועד
שמא יטרפו זה על זה שמא ידרוסו זה על זה
(שם)
ושחטו על חמץ לשמו
מתים ופסח זה לא נדחה מחמת
לצד העור וחזר ושחט מיעוטו למטה
מפורעת.
פטור דהוא ודאי חייב
מיבעי ליה אמר ליה רבי אבין תני זאין חוששין
איבוד אלא מחמת בעלים שנדחו
לצד אחר זה שלא כנגד זה דכשרה
דחשוב שלמים בלא
שמא
מחמת טומאה לפסח שני והאי פסח
כיון דבין הכל יש רוב ורבינו חננאל
(לעיל יט:) ב'
עקירה אלא כגון שהיו
אוחזין בסכין ושוחטין.
בעלים טמאי מתים דנדחו
חזי ליקרב באייר הלכך בעי עקירה: אי אמרת בשלמא ישנה
פירש ב' או ג' מקומות כגון רוב הקנה למעלה ורוב הוושט למטה
❖
(לקמן ל:)
לפסח שני דסתמא לשמו
מתיב
רבי אלעזר שנים
לשחיטה מתחלה ועד סוף אפסיל ליה בתחלת שחיטה.
ולפירושו לא משכחת שלשה מקומות:
קאי לפיכך פטור: ואי
אוחזין בסכין ושוחטין. לפירוש רבינו חננאל והשאלתות לא בעי
דסתמיה הוי לפסח דתחלת שחיטה נמי פסלה: אלא אי
אמרת אינה לשחיטה אלא
לבסוף כיון דשחט בה
אמרת לא פסלה עד גמר שחיטה. הא גמר שחיטה לאו פסח הואי
לשנויי דהכא כששחט האחד הרוב דהא משמע שהשחיטה כשרה על ידי
שיטה מקובצת
פורתא אידחי ליה מפסח
דלמא
סמכי אהדדי ולא עבדי רובא. לפירוש הקונטרס כל
דכיון דשחט ביה פורתא ולא איחזי לשהוייה לפסח שני אידחי ליה
שניהם:
א] וכי תימא בעי העמדה
כלומר אידחי ליה מפסח
ולפירוש השאלתות בין שניהם לא יעשו רוב:
מפסח וכיון דלא חזי לפסח הא אמרת דלשלמים קאי וגמר שחיטה אחד לא ישחוט רוב
והערכה והתנן. נ"ב עי'
שני שאין יכול להשאירו
תוס' ערכין דף ד ע"א:
עד אייר שכבר התחיל
דידיה לשלמים הוא ובפורתא קמא לא איפסל משום שחיטת פסח
למדתנו לשוחטו ואין חשוב פסח
ב] מראשו ועטפו בסודר
שלא בזמנו דהא אינה לשחיטה אלא לבסוף: לשם פסח קא שחיט לא גרסינן: מדמי פסח. ראוי הוא לימכר קודם גמר שחיטה
אחר. נ"ב נ"א וגמרה:
ואידך סימן הא כי קא
ג] ש"מ מדקרי ליה
שחיט שלמים קא שחט
ולצאת לחולין שאין לך מום קבוע גדול מזה ודמיו לפסח וכיון דחזי לדמי פסח סתם שחיטה דידיה כולה לפסח:
זבח פסול: ד] וחזר
ומחייב אלא ש"מ מדחזינן
וכי תימא. אין קדשים נפדין בלא העמדה והערכה כדכתיב והעמיד את הבהמה לפני הכהן והעריך הכהן
והתחיל לשחוט למטה או
דפטור דישנה לשחיטה
אותה וזו אין יכולה לעמוד על רגליה: בשנים ושלשה מקומות. שחתך כאן ד] וחזר והתחיל לשחוט למטה או למעלה: מפורעת. מגולה
למעלה כגון שלא שהה
מתחלה ועד סוף לפיכך
שיעור שהיה בין חתיכה
כי התחיל לשחוט קבע
ונכרת דהיינו במקום אחד: חץ שחוט. שחיטה דומיא דחץ שאינו חותך בב' מקומות: ב' אוחזין בסכין. קס"ד בב' סכינין אחד
לשחיטה. כן מצאתי
ליה לפסח ולפיכך הוה
למעלה לצד הראש ואחד למטה לצד החזה: בסכין אחד. ומאי אחד למעלה ואחד למטה דנקטי סכינא באלכסון: אי הכי. לשון קושיא הוא:
בגליון רש"י כת"י ישן:
ליה פסח פסול ופטור.
שמא א"ל אביי נהי דאידחי ליה
מפסח כו' כלומר אפי'
אינה לשחיטה אלא לבסוף ואי אמרת אידחי ליה מפסח נהי דמפסח מידחי מדמי פסח מי מידחי יכול למוכרו שחוט והדמים יהיו ראויין לפסח שני לפיכך פטור דחשוב פסח פסול ולא שלמים וכי תימא בעי העמדה והערכה כו' דאין יכול לפדותו
בדמים אא"כ מעמיד ומעריך. והתנן שחט בה שנים או רוב שנים כו' כלומר ויכול להעריך ולפדות (כלומר) ומצינן למימר דמדמי פסח (מי מידחי) [לא נדחה] ולפיכך פטור: השוחט בשנים ובשלשה מקומות כגון בענין זה שחיטה אלכסונית: שנ'
חץ שחוט כלומר מה חץ שהוא ישר ואינו עקום אף שחיטה בעינן דתהא מפורעת. מתיב ר' אלעזר שנים אוחזין בסכין הכי סברינן שנים אוחזין ב' סכינין (כלומר) כל אחד ואחד סכינו בידו ושוחט אחד קנה כלפי הראש זהו למעלה ואחד ושט
למטה מאותה שחיטה ששחט חברו בקנה שחיטה כשרה ואמאי והא ליכא שחיטה מפורעת שהקנה נשחט במקום אחד והושט במקום אחר. א"ל ר' ירמיה משנתינו בסכין אחד ושני בני אדם כלומר לאו כדסברת מאי למעלה ומאי למטה שאחד
שחט את הקנה בסכין למעלה ואחד שחט את הושט למטה בסכין אחד אלא מאי למעלה ומאי למטה ששחטו בסכין אחד עמד אחד למעלה מן הצואר ואחד למטה מן הצואר ושחטו שניהם שחיטה מפורעת: האי לא אתי למעבד רובא כו' כלומר
האי ששוחט הקנה סומך על חברו ששוחט את הושט ולא אתי למעבד רובא בקנה והאי ששוחט את