השוחט פרק
שני חולין
לא.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
חוץ
לצואר כמלא צואר. לכאורה נראה שצריך להוליך כל אותו מלא
גידפי. נוצה שסביב הצואר: דמיפרמי. כרותות מינצייר"ש בלע"ז
נב א
א)
ב)
דאי עבד חלדה מבפנים היה יוצא רוחב פי החץ בין הכנפים ולא
צואר שחוץ לצואר ולכך צריך אותו שיעור ומיהו נראה דאין
היה חותכו: צריך שיתן עפר(א). תיחוח למטה דאם א] העפר
צריך ולא הוצרך שיעור זה אלא כדי שישחוט בריוח ופעמים שהסכין
והא
חריף ושוחט הרוב בלא הולכת כמלא צואר: אמרה רבא חדא
נג ב
קשה לא מקרי עפר למטה: בעפר.
משמע כולו טמון בעפר:
זימנא. אמתניתין לא פריך הא
דמזמין ליה לעפרא דכולה ב] פתקא.
ג)
ג
עפר כל הבקעה היה מסיע וכותש
תנינא חדא זימנא כדפירש בקונטרס
גידפי דמיפרמי והא
בעי כסוי וכי תימא
נד ד ה
או שהיה עפר תיחוח ומזמנו
משום דבמתניתין לא תנא בהדיא
דמכסו ליה והאמר רבי זירא אמר רב
ג] ח) [בפה] לכך: פתקא. בקעה:
ו] הא הפילה הוא כשרה אלא רבא
השוחט צריך שיתן עפר למטה ועפר למעלה
ד)
ו ז
א"ר זירא מלא צואר. דמתניתין חוץ
הוא דדייק לה ועוד דאפילו אי תנן
שנאמר 1 וכסהו בעפר עפר לא נאמר אלא
נה ח
ה) ו)
לצואר בעינן ולא תימא מלא צואר
לה בהדיא במתניתין לא היה יכול
בעפר מלמד שהשוחט צריך שיתן עפר
ז)
דוקא: איבעיא להו. האי חוץ לצואר
להקשות דהא לא פריך ארבא למה
ח)
למטה ועפר למעלה דמזמין ליה לעפר דכולה
ליה למידק הא הפילה הוא כשרה הא
דרבי זירא משהו קאמר או מלא צואר
ט)
נו ט
פתקא: היה שוחט והתיז [וכו']: אמר רבי
י) כ)
קאמר: אלא פשיטא מלא צואר חוץ
תנינא לעיל מדמכשרינן שחיטת חרש
❖
נז י
לשני צוארים וש"מ מלא צואר.
זירא מלא צואר וחוץ לצואר $ איבעיא להו
שוטה וקטן דאי לאו דאמר רבא
❖
אמתני' דחש"ו רבי נתן היא לא היה
דקתני מתניתין נמי ברישא אחוץ
מלא צואר וחוץ לצואר כמלא צואר דהוו לה
לצואר קאי: שאין לו קרנים. דרגילין
מקשה כלום דלמא בחש"ו מכשרינן טפי
תורה אור השלם
תרי צוארי או דלמא מלא צואר וחוץ לצואר
היו לעשות כמין קרנים לאזמילין לנוי
ואפילו רבנן מודו דמיכווני לחתיכת
1. וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי
משהו תא שמע היה שוחט והתיז שני ראשין
שיטה מקובצת
בשר אלא פריך משום דאוקמינן לההיא
על גביהן מטין לצד ראשן ומתוך
יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר
בבת אחת אם יש לסכין מלא צואר אחד
א] למטה דאם הקרקע
כרבי נתן אלמא מכשרא מתניתין
שהוא קטן מאד הוא נשמט מן הצואר
בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד
כשר מאי מלא צואר אחד אילימא מלא צואר
קשה לא מיקרי עפר
חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל
אפילו היכא דלא מיכוין לחתיכת בשר
וכשהוא מוליך ומביא ד]יש לחוש שמא
הס"ד: ב] דכולה פקתא
וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ
אחד ותו לא השתא בבהמה אחת בעינן
כמו זרק סכין לנועצה בכותל ואם כן
יחלידו הסימנין או ינקבו אותן הקרני':
עפר כל הבקעה: ג] ומזמנו
ויקרא יז יג
בֶּעָפָר:
2. וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים
בפה לכך הס"ד ומה"ד
מלא צואר וחוץ לצואר בשתי בהמות סגי
מיבזע בזע. כשמוליך ומביא מתוך
למה ליה לרבא למידק הא הפילה הוא
פקתא בקעה: ד] יש לחוש
וְאָכַלְתָּ שָּׁם וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי
שהוא חד הוא נוקב וקורע ולא
כשרה ומשני דה"א ז] לנועצה עדיף
❖
להו כמלא צואר אחד אלא פשיטא מלא
א
יְיָ אֱלֹהֶיךָ: דברים כז ז
שמא יחלידו הסימנים
חותך: מחטא דאושכפי. מרצע
דמיתכוין מיהא לחתיכה בעלמא אבל
וכו'. נ"ב נ"א שמא
צואר חוץ לשני צוארין ש"מ מלא צואר
ב
יחליד את הקרנים וינקבו:
הרצענין שפיותיו חדודין וחותכין חוטי
הפילה לא מכוין כלל לשום חתיכה:
חוץ לצואר ש"מ: בד"א בזמן שהוליך ולא
ה] דימיו נכרתים וזרעו
ואי
גליון הש"ס
אשמועינן הפילה. השתא הך
התפר: ואע"ג דלא מיכוין. לשחוט
נכרת. נ"ב נ"א דהוא ובניו
הביא וכו': אמר רב מנשה ג באיזמל שאין לו
גמ' איבעיא להו מלא
אלא להפלת סכין מאן תנא: זעירא
צריכותא לא הויא דומיא דאידך
נכרתים כדכתיב וכו':
קרנים אמר ליה רב אחא בריה דרב אויא
ו] משום דבמתני' לא
צואר.
דמן חבריא. צעיר הישיבה. ולי
דלא בא לפרש טעם אמאי איצטריך
שם הא הפילה הוא
תנא בהדיא הפילה הוא
לרב מנשה מחטא מאי אמר ליה מחטא מבזע
נראה דאושעיא זעירא היה נקרא
ליה לרבא למימר גבי חרש שוטה
כשרה.
כשרה אלא רבא הוא דדייק
בזע מחטא דאושכפי מאי אמר ליה תנינא
דמן חבריא שמבני הישיבה: הוא תני
וקטן רבי נתן היא דא"כ מאי קאמר
לה ומיהו נראה דאפי'
רש"י ד"ה טמא כו'
אי תנן לה: ז] ומשני
לה. שונה המשנה מרבו: והוא אמר.
אפילו כל שהוא מאי לאו מחטא דאושכפי
אבל התם דלא אתי מכח בן דעת
ערירים יהיו.
דה"א דסכין לנועצה עדיף
❖
מדעתו שהלכה כרבי נתן: ט) וכולן
אימא לא הא בהדיא תנן דכשרה אלא
דמכוון מיהא: ח] אמאי
לא איזמל איזמל בהדיא קתני לה פרושי קא
אצטריכא ורבא איצטרי'
ששחטו. חרש שוטה וקטן: והא
אמתניתין גופא עביד צריכותא אמאי
מפרש מאי כל שהו איזמל ה"נ מסתברא
❖
לאשמועינן:
אמרה רבא חדא זימנא. ולמה ליה
ח]איצטריך ורבא איצטריך לאשמועינן
דאי ס"ד מחטא דאושכפי השתא מחטא
הגהות הב"ח
לרבא למידק ממתניתין ולמימר הא
דר' נתן היא דאי לאו דאשמועינן
דאושכפי שריא איזמל מיבעיא איזמל
(א) רש"י
הפילה הוא כשרה ולאשמועינן דסתם
הוה אמינא דהתם אפילו רבנן מודו
רבינו גרשום
למטה עפר תיחוח
אצטריכא ליה ס"ד אמינא ליגזר איזמל שאין
❖
לן תנא כר' נתן הא אשמועינן רבא
דהא מיכווני לחתיכת בשר להכי
דהחליד שחיטתו פסולה
לו קרנים אטו איזמל שיש לו קרנים קא משמע
חדא זימנא דסתם לן תנא כרבי נתן:
אשמועינן דאפ"ה פסלי רבנן והא
תיקו: התיז את הראש
לן: מתני' נפלה סכין ושחטה אע"פ
בבת אחת שחיטתו פסולה
צריכא. ליה לרבא לאשמועינן
דקאמר רבא לקמן ורבנן נהי דלא
ד
הגהות מהר"ב
מנהני מילי אמר שמואל
בתרווייהו: אבל הכא דלא מיכוין.
בעי כוונה לזביחה לחתיכה מיהא
ששחטה כדרכה פסולה שנאמר וזבחת
2
דאמר קרא חץ שחוט
רנשבורג
ואכלת מה שאתה זובח אתה אוכל: גמ'
אפילו לחתיכה בעלמא אי לאו
בעיא היינו לחתיכת סימנים:
לשונם כלומר לשון
ואסורה לאכול בתרומה. אפילו
א] תד"ה
משך: פקתא פלזא בלע"ז
דאשמועינן רבא לא הוה דייקנא
טעמא דנפלה $ ההא הפילה הוא כשרה ואע"ג
ובאיזמל שאין לו קרנים
מיניה הא הפילה הוא כשרה דאפילו
למעשר אסורה כדאמרי'
כלומר אבל יש לו
דלא מיכוין מאן תנא ו דלא בעינן כוונה
הפילה הוא הוה אמינא דפסולה
בסמוך אלא נקט תרומה דנוהגת
קרנים אסור דחיישינן
בזמן הזה א]: עון כרת התרת.
לשחיטה אמר רבא ר' נתן היא דתני אושעיא
שמא דרך שחיטתו ינקב
והיא גופה איצטריכא לאשמועינן מה
הסימנין בקרנים: מחט
זעירא דמן חבריא זרק סכין לנועצה בכותל
איפכא הוה ליה למימר עון מיתה
שאתה זובח אתה אוכל דבעינן שחיטה
דאושכפי מאי כלומר
והלכה ושחטה כדרכה ר' נתן מכשיר וחכמים
מחטא דאושכפי (חותך)
אסרת עון כרת מיבעיא דהא פשיטא
מכח אדם קמ"ל רבא דהא נמי דייקנא
❖
[שחט] בסכין שעשוי
פוסלים הוא תני לה והוא אמר לה הלכה
דבעינן כוונה בתרומה וכדתנן
מינה מדלא קתני הפיל סכין או זרק
ז
לחתוך החוט שתופר
כ) בחומר בקדש טבל
סכין. והא דפריך והא אמרה רבא
כר' נתן והא אמרה רבא חדא זימנא דתנן
בו: איזמל שאין לו
קרנים שמוכפלין קרנים
לחולין אסור במעשר ואף בחולין
חדא זימנא ולא פריך תנינא חדא
לעזי רש"י
וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן
לאחוריהן: אבל הכא דלא
בעי רבא למימר דטבל ולא הוחזק
זימנא משום דבמתניתין לא תני בהדיא
כשרה ואמרינן מאן תנא דלא בעי כוונה
מינצייר"ש»
קא מיכוון כלומר דלא
כאילו לא טבל ויש לומר משום
הפילה הוא דכשרה אלא רבא דייק
[מינציידי"ש»]. פרוס,
קא מיכוון אלא לנועצה
לשחיטה ואמר רבא רבי נתן היא צריכא דאי
❖
בכותל: טהורה לביתה
חתוך לפרוסות קטנות.
לה: נדה שנאנסה וטבלה. לקמיה
דנקט מעיקרא טהורה לביתה קאמר
כלומר טהורה לשכב עם
אשמועינן התם משום דקא מיכוין לשום
מפרש היכי נאנסה: לביתה. ליזקק
הכי אי נמי נאנסה עדיף מטבל
בעלה בתשמיש המטה:
חתיכה בעולם אבל הכא דלא קא מיכוין
לבעלה: טמא שאכל תרומה במיתה
לחולין שאם היתה יודעת היתה
עון כרת התרת כלומר נדה
מוסף רש"י
שהוא חייב כרת. איסור
אימא לא ואי אשמעינן הכא משום דקאתי
בידי שמים באלו הן הנשרפין
מתכוונת אף למעשר ומדקאמר טהורה
עפר למטה.
מיתה. זו תרומה שהיא
וכרת חמור ממיתהי) ה]דימיו
לביתה אלמא חשיבא ליה כוונה
מכח בן דעת אבל התם דלא קאתי מכח בן
מיתה בידי שמים דכתיב
(לקמן פג:) עפר לא
נכרתים וזרעו נכרת כדכתיב
אם כן אף לתרומה תהא מותרת:
ומתו בו כי יחללוהו: מה
דעת אימא לא צריכא: אתמר נדה שנאנסה
נאמר.
כלים דלא בעו כונה כלומר
$ ערירים יהיו: ומנא
וכי כלים לאו בני כונה נינהו:
וטבלה אמר רב יהודה אמר רב ח טהורה
תימרא. דלחולין לא בעינן כוונה:
(שם)
משום חרדלית של גשמים
לביתה ט ואסורה לאכול בתרומה ור' יוחנן אמר אף לביתה לא טהרה א"ל רבא
(ביצה ז:)
שנתלש. מן הים: ה"ג מה כלים
דחשובין כמים שאובין
לר"נ לרב דאמר טהורה לביתה ואסורה לאכול בתרומה עון כרת הותרה איסור
אלא בעפר.
ולא כמי מקוה אי נמי
דלא מיכווני. דהא לית להו דעת:
ניגזור ראשין
ה"ג מיתה מיבעיא אמר ליה בעלה חולין הוא וחולין לא בעי כוונה ומנא תימרא
(שם)
דתנן גל שנתלש ובו ארבעים סאה ונפל על האדם ועל הכלים טהורין מאי לאו אדם דומיא דכלים מה
י
(לקמן פג:) דמן חברייא.
כלים דלא מיכווני אף אדם נמי לא בעי כוונה ממאי דלמא ביושב ומצפה עסקינן אימתי יתלש הגל
(לעיל יב:)
ושחטה כדרכה.
וכלים
(שם) מאן תנא דלא
בעי כוונה לשחיטה. (שם)