לב:
השוחט פרק שני
חולין
רבינו גרשום
מסורת הש"ס
וליחשוב
גמ' נקובת
נמי
דחזקיה. ואם תאמר אמאי לא פריך וליחשוב
הוושט (ג). אלמא טרפה היא ולאו
נבלה וכיון דחזר
א) ב)
בשחיטה וקא קרי לה
טרפה. איתיביה רב אחא
בו רבי עקיבא ההיא דאלו טרפות מני: ששחט. את הוושט ולבסוף
דזעירי דאמר נשברה מפרקת ורוב בשר
ג)
בר הונא לרבא כלומר
פסק את הגרגרת: כדבר אחר גרם לה דמיא. דהא קודם שהתחיל
עמה נבלה וי"ל דאינה נבלה אלא אם כן נפסק נמי חוט השדרה והא
ד)
כיצד אמרת (שחטה
בשחיטה נפסל אע"ג דבחדא שעתא היא: פסק את הגרגרת כו'.
תני לה דבנפסק חוט השדרה לחוד אסור אבל מחזקיה פריך שפיר
ה)
חתך זו פסק ולבסוף)
❖
ו)
[שאם פסק ולבסוף שחט]
דמשכחת ליה גיסטרא דנבלה אפילו
אלמא אפילו פסק ולבסוף שחט קרי
טרפה: והא הכא דקא
חוט השדרה קיים כגון נעקרה צלע
ליה רבי ישבב נבלה והודה לו רבי
נקובת הוושט ופסוקת הגרגרת אמר רבא
חזינן אפי' פסק ואח"כ
עקיבא: אלא. ההיא דאלו טרפות
מכאן וצלע מכאן וחוט השדרה קיימת
שחט נבלה אימא וכבר
לא קשיא כאן ששחט ולבסוף פסק כאן שפסק
גליון הש"ס
שחט נפסלה בשחיטה
דקרי ליה רב גיסטרא באלו טרפות
לאו טרפות דוקא קאמר אלא אלו
ולבסוף שחט שחט ולבסוף פסק נפסלת
גמ' ועוד הא תנן.
ומשום הכי נבילה (וזו ר'
אסורות קאמר: ויש מהן נבלות.
אי נמי שעשאה גיסטרא
ענה תלמוד) חדא דהיינו
בשחיטה היא פסק ולבסוף שחט כי דבר אחר
שם הא תנן ואח"כ.
למטה מבין הפרשות דלא מיטרפא
כגון נקובת הוושט ופסוקת הגרגרת
קמייתא. כלומר שחט את
❖
גרם לה ליפסל דמיא איתיביה רב אחא בר
הושט וכבר שחט חדא
בפסיקת חוט השדרה וא"ת אמאי
דאיתרע מקום שחיטה דידהו ואינך
לישנא היא ולא יכול
הונא לרבא שחט את הוושט ופסק את
הוו טריפות: וליחשוב נמי דחזקיה.
קשיא ליה דניחשוב דחזקיה ודרבי
לתרץ [כן] ועדיין אומר
הגרגרת פסק את הגרגרת ואחר כך שחט
אלעזר והא לקמן באלו טרפות
דכיון דאמרת נבלות מיתנו התם
אני דקשיא מתניתין: אלא
הגהות הב"ח
אמר רבא אלו אסורות
ליחשוב נמי הך: נבלה. ואפילו
את הוושט נבלה אימא וכבר שחט את הוושט
מפרש דלא חשיב בסג"ר
(א) גמ' תניא
קתני. לעולם בין שחט את
מפרכסת: רשב"ל אמר. לא תתני
ושב שמעתתא משום דאתיא בזה הכלל
(ב) שם מדבעי
מעיקרא אמר ליה שתי תשובות בדבר חדא
הושט ופסק את הגרגרת
(ג) רש"י
בין פסק את הגרגרת
אלו אסורות אלא אלו טרפות ולא
כל שאין כמוה חיה טרפה דטרפה
דהיינו קמייתא $ ועוד $ הא (א) תנן ואח"כ
ופסוקת
ואח"כ שחט את הושט
❖
תיקשי: כאן ששחט במקום חתך.
היינו אסורה כמו אלו טרפות דאמר
הגרגרת
אלא אמר רבא אלו אסורות קתני ויש מהן
הוי נבלה ואי פרכת אלו
ב]כלומר מתניתין דהכא ששחט במקום
אלו אסורות קתני ויש לומר דלא
טרפות בבהמה נקובת
נבלות ויש מהן טרפות וליחשוב נמי דחזקיה
הושט ופסוקת הגרגרת לא
חתך במקום שנפסק רוב הגרגרת
משמע ליה לרבויי נבלה מזה הכלל
הגהות מהר"ב
דאמר חזקיה עשאה גיסטרא נבלה וליחשוב
קתני אלו טרפות אלא
כבר: ואח"כ ניקבה הריאה. בין
דקתני כל שאין כמוה חיה דמשמע
אסורות קא תני יש מהן
רנשבורג
נמי דרבי אלעזר דאמר רבי אלעזר נטלה
שחיטת קנה לשחיטת הוושט: אלמא.
הלשון דעכשיו היא חיה אלא שאין
נבלות ויש מהן טרפות
א] רש"י
ואלו שניהם נקובת הושט
ירך וחלל שלה נבלה כי קתני נבלה דלא
כיון דריאה תלויה בקנה ונשחט
יכולה לחיות עוד משום טרפות וא"ת
ופסוקת הגרגרת נבלות
הקנה הוי כמו שניטלה כולה מן
אמאי פריך וליחשוב דרבי אלעזר והא
❖
מטמאה מחיים אבל נבלה דמטמאה מחיים
והשאר כאן משמונה עשר
הבהמה ומונחת בסל ותו לא מיטרפא
בהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה
כולן טרפות. וליחשוב נמי
לא קתני רבי שמעון בן לקיש אמר כאן
דחזקיה כלומר לדבריך
בה בהמה וגבי פסק ולבסוף שחט א]
ולמעלה אתי בזה הכלל דהיינו בסג"ר
ששחט במקום חתך כאן ששחט שלא במקום
השתא ששונין אנו במשנה
מוסף רש"י
נמי כיון דרובא נפסקה דהא פסוקת
ואם כן שפיר שמעינן מיניה ניטל
נבלות נחשוב נמי במשנה
חתך שחט במקום חתך נפסלה בשחיטה היא
ופסוקת הגרגרת.
הגרגרת ברובא הוא הויא לה כמנחא
הירך וחלל שלה דאסורה ולא צריך
דחזקיה: ריש לקיש אמר
שלא במקום חתך כי דבר אחר גרם לה
(לקמן מב.) עשאה
כאן ששחט במקום חתך
בדיקולא ושוב אין לבהמה זו בשעת
למחשביה וי"ל דדלמא דמן הארכובה
גיסטרא.
כו' כלומר המשנה דשנינן
ליפסל דמיא ומי אמר רבי שמעון בן לקיש
שחיטה אלא סימן אחד ובה אינה
ולמעלה דאסורה היינו סמוך לצומת
ושחט את הושט ופסק את
הכי והאמר רבי שמעון בן לקיש שחט את
יוצאה מידי נבילה: אלא אמר רבי
הגידים אבל למעלה ברחוק שרי וכן
הגרגרת כו' נבלה ששחט
(לעיל
במקום חתך: ומי אמר
יוחנן. משנה זו דאלו טריפות רבי
הקנה ואח"כ ניקבה הריאה כשרה אלמא
נשבר העצם דאמר בפרק בהמה
נטלה ירך.
ריש לקיש הכי והאמר
כא.)
עקיבא אמרה קודם שחזר בו ומשנתינו
המקשה דהויא טרפה
כמאן דמנחא בדיקולא דמיא הכא נמי כמאן
ריש לקיש שחט את הקנה
וחלל שלה.
ואח"כ ניקבה הריאה כו'
כשאין עור ובשר חופין את רובו
דקתני והודה לו רבי עקיבא לאחר
דמנחא בדיקולא דמיא אלא אמר רבי חייא
כלומר כיון דנשחטה הקנה
חזרה: ומשנה. דאלו טרפות אחר
שמא היינו בעצם שני אבל בעצם
בר אבא אמר רבי יוחנן לא קשיא כאן קודם
אע"פ שעדיין לא נשחט
שנשנית בבית המדרש לא זזה
שלישי המחובר לגוף לא מיטרפא
הושט כל פסול שאירע
חזרה כאן לאחר חזרה ומשנה לא זזה
בריאה אין אנו חוששין
ממקומה לא שכחוה התנאים ולא
שום שבירת העצם גרידא ומיהו בפ"ק
דאמרי' כיון דנשחט הקנה
ממקומה גופא אמר רבי שמעון בן לקיש
פ"ה ניטל הירך והבשר
עקרוה ממשנתם אע"פ שחזר בו רבי
כמאן דמנחא הריאה
שחט את הקנה ואח"כ ניקבה הריאה כשרה
והעור חופין עד חצי הירך או שלישו
עקיבא וחזרו ושנו וקבעו ג] במשנתם
בדיקולא דמיא כלומר כמי
הויא טרפה: והדר ביה רבי
שמונח בסל ולשם יהא
אמר רבא לא אמר רבי שמעון בן לקיש אלא
אף לאחר החזרה. ואע"פ שזו קודמת
נקב הכא נמי כיון ששחט
זירא. פ"ה ממה שהקשה מה לי
לזו אין סדר למשנה ואע"ג דבחדא
בריאה הואיל וחיי ריאה תלויה בקנה אבל
במקום חתך ליחשוב קנה
בריאה מה לי בבני מעיים אלא
מסכת אמרינן בלפני אידיהן
כמו דמנח בדיקולא
בבני מעיים לא מתקיף לה רבי זירא מאחר
(לעיל
ולשם נחתך ויהא כשר.
טעמא ח] משום דכמאן דמנחא
יש סדר למשנה ה"מ ד] סתם ואח"כ
שנולדו בה סימני טרפה התרת מה
כא.) נבלה.
אלא א"ר חייא בר אבא
בדיקולא דמיא ופירש הא דבעי נקבו
מחלוקת או מחלוקת ואח"כ סתם
א"ר יוחנן לא קשיא כאן
לי בריאה מה לי בבני מעיים והדר
בני מעיים בין סימן לסימן דהיינו
שהקפידו החכמים בסדורו משום
קודם חזרה כו' כלומר מה
❖
ביה רבי זירא דבעי רבי זירא ניקבו
(תמורה יא:)
ששנינו אלו טרפות נקובת
(ב) א]
בין קנה לוושט דאי נשחט הוושט
דמחלוקת ואח"כ סתם הלכה כסתםו)
הושט נשנית קודם שחזר
בני מעיים בין סימן לסימן מהו מי מצטרף
אבל במילי אחרנייתא לא קפדינן
תחלה הוו בני מעיים כמאן דמנחא
והודה ר' עקיבא לר' ישבב
סימן ראשון לסימן שני לטהרה מידי נבלה
אסידרא: אבל בבני מעיים לא. אם
ומה ששנינו שחט את
בדיקולא דמיא ונראה דדעת הקונט'
שיטה מקובצת
הושט ופסק את הגרגרת
היינו דבעי אילפא
או לא ואמרינן לאו
שאין ט] צ"ל דרבי זירא פליג אר"ל
נקבו בני מעיים בין קנה לוושט אחר
א] והדר ביה ר' זירא
או שפסק את הגרגרת
וקשה דנקבו בני מעיים בין סימן
שחיטת הקנה טרפה דחיותא דבני
הוציא עובר את ידו
בין סימן לסימן מהו
מדבעי ר' זירא דבעי ר'
ואח"כ שחט את הושט
זירא: ב] כאן ששחט
נבלה נשנית לאחר חזרת ר'
לסימן משמע אפילו בין וושט לקנה
מעיים לא בקנה תלי אלא בוושט.
מי
במקום חתך וכו' מתני':
עקיבא לר' ישבב ומשנה
ועוד דמשני רבי זירא לדבריו דרבא
לעולם דרך קנה לישחט תחלה לפי
ג] וחזרו ושנו וקבעו
לא זזה ממקומה כלומר
סמוך למפרקת: התרת. דסבירא ה] לן
קאמר ליה הוה ליה למימר קמיבעיא ליה ועוד דקאמר דהדר ביה
שהוא סמוך לעור והוושט
במשנתם החזרה: ד] ה"מ
אע"פ שחזר ר' עקיבא לר'
לענין סתם: ה] התרת
ישבב אלו טרפות שקודם
רבי זירא מדבעי רבי זירא י] נקבו לא הוה ליה למימר טפי אלא
כיון דמקצתה אשתחיט תו לא מיטרפא שאין טרפה לחצי חיות
דסבירא לך כיון: ו] דהא
לא זזה ממקומה אמר
והדר ביה רבי זירא דבעי רבי זירא כו' אבל מדנקט מדבעי רבי
דהא לא סבירא ו] לרבי זירא דטעמא משום דאמרינן כמאן דמנחא
לא סבירא ליה לר' זירא:
רבא לא אמר ר' שמעון
בדיקולא דמיא: והדר ביה רבי זירא. מהאי טעמא ואודי
ז] דמהניא ליה שחיטה
זירא משמע שמן הבעיא חזר בו והכי פריך מדמקשה לרבא מה
בן לקיש אלא בריאה כו'
לטהרו מידי נבלה דתנן
כלומר לא א"ר שמעון
לי בריאה מה לי בבני מעיים שבכל מקום יש להתיר ש"מ דסבר
דטעמא משום דכמנחא בדיקולא דמיא בריאה אבל בבני מעיים
התם: ח] אלא טעמא הויא
בן לקיש דכשירה אם
דאין טרפות לחצי חיות ולא שייך למיבעי נקבו בני מעיים בין סימן
מיטרפא שהוושט עדיין קיים. ומנלן דהדר ביה מדבעי רבי זירא
משום: ט] ונראה דדעת
ניקב לאחר שחיטת הקנה
לסימן ומתחלה מיבעי ליה נקבו אפילו נשחט הוושט תחילה דהוי
ניקבו בני מעיים בין סימן לסימן לאחר שחיטת הקנה דהוא לעולם
הקונטרס שאין נראה לו
אלא בריאה הואיל וחיי
לומר דר' זירא פליג:
ריאה תלויין בקנה והקנה
ראשון: מי מצטרף סימן ראשון לסימן שני לטהרה מידי נבלה
פשיטא ליה דיש טרפות לחצי חיות ומשני יא] לעולם לא חזר מן
י] מדבעי ר' זירא דבעי
כבר נשחט. (אי) אבל בני
או לא. מי אמרינן סימן ראשון נשחט לב' דברים [להיתר] אכילה
הבעיא ואליבא דרבא שהתיר בריאה פריך כיון דשרי בניקבה
ר' זירא נקבו: יא] ומשני
מעים לא. כלומר אבל
ולטהרה מידי נבלה וסימן שני לא בא להתירה באכילה שהרי
הריאה אחר שחיטת קנה זה אי אפשר אלא מטעם שאין
דלעולם לא חזר בו מן
אם ניקבו בני מעים בין
יב]
הבעיא: יב] זה אי אפשר
סימן לסימן [טרפה] הכי
נטרפה אלא לטהרה וכיון דאינן שוין אין שחיטתן מצטרפות ואע"ג
טרפות לחצי חיות ואם כן גם בבני מעיים תתיר:
להיות אלא מטעם:
גרסינן מי מצטרף סימן
ואמרינן
לאו היינו דבעי אילפא. לכך הוצרך כאן להביא ראייה
דסימן ראשון לטהר מידי נבלה נמי נשחט או דלמא כיון דראשון אף
שני לסימן ראשון לטהרה
מידי נבילה: א"ל רב אחא
לטהרה מידי נבלה נשחט מצטרף לשני: סימן ראשון לסימן שני
מאילפא משום דרבי זירא סתם דבריו ולא אמר
בר רב לרבינא דילמא
גרסינן ולא גרסינן סימן שני לסימן ראשון. דראשון הוא דמצי
אלא מי מצטרף סימן ראשון לסימן שני או לא ולטהרה מידי
נבלה גמרא הוא דקאמר לה לכך מדקדק מדקאמר לאו
לאיצטרופי לשני לטהר אבל שני לא מצי אצטרופי בהדי ראשון להיתר:
הכי גרסינן ואמרינן לאו היינו דבעי אילפא הוציא העובר את ידו
היינו דבעי אילפא ש"מ דלטהרה מידי נבלה קמיבעיא ליה:
בין סימן לסימן מי מצטרף סימן ראשון כו'. והאי דאילפא בבהמה
מולחו
המקשה . עובר ניתר בשחיטת אמו אבל הוציא ידו קודם שחיטה אמרינן התם דאותו אבר דין טרפה שחוטה יש לו שאינו מטמא
דמהניא ליה שחיטה לטהרוז] דתנן התם שחט את אמו ואח"כ חתכה מגע נבלה דברי רבי מאיר וחכמים אומרים מגע טרפה שחוטה וקבעי אילפא
הוציא עובר את ידו בין סימן לסימן מהו סימן ראשון
נשחט להתיר
ולטהרה וסימן
שני לא בא לאותו
אבר אלא לטהר:
מי