השוחט פרק
שני
חולין
לו.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
סלקא
דעתך אמינא הואיל ואסירי בגיזה ועבודה כו'. תימה
הואיל ואסירי בגיזה ועבודה. דכתיב ה) תזבח ולא גיזה בשר ולא חלב
קד א
א) ב)
ג)
בפ"ב דבכורות : פרט לדם קילוח. שמקיז את הבהמה
הא גיזה עצמה שריא כשעבר וגזז דתזבח ולא תגוז קאמר
ב]
קה ב ג ד
ד)
בתחלה הדם שותת בטיפה אחת או שתים ואח"כ הוא מקלח ואח"כ
כדתנן בפרק הלוקח בהמה שער בכור בעל מום שנשר
ה) ו)
קו ה
הוא משחיר והכי קיימא לן בכריתות
ותניא התם איזהו
והניחו בחלון ואח"כ שחטו עקביא בן מהללאל מתיר (ב) ובתלוש נמי
ז)
ח) ט)
דם היקז שהנפש יוצאה בו מטיפה
פליגי כדמוכח התם בסוף פירקין
המשחרת ואילך אבל דם קילוח לא
ואפילו רבנן דאסרי מפרש
ס"ד אמינא הואיל ואסירי בגיזה ועבודה דמן
קז ו
י)
א
❖
הוי דם הנפש: את הזרעים. לישנא
התם בגמרא גזירה משום דלמא
כ)
לבעי קבורה קמשמע לן תנא דבי רבי
אתי לאשהויי אבל מדאורייתא שרי
דקרא נקט וכי יותן מים על זרע
ישמעאל ודם חללים ישתה פרט לדם קילוח
ב
1
: ג] והתיז. בתחלת
א"כ אפילו דם שיצא מחיים קודם
❖
ל)
שאינו מכשיר את הזרעים ת"ר השוחט והתיז
שיטה מקובצת
שחיטה: על הדלעת. תלושה של
שחיטת הרוב למה יאסר וכל שכן
ד]
דם על הדלעת רבי אומר הוכשר רבי חייא
א] צריד של מנחות. נ"ב
תרומה: רבי ה] חייא אומר תולין.
אחר שחיטה דאז שרי אפילו לגוז
בערך צרד פי' פסולת
אומר תולין א"ר אושעיא מאחר שרבי אומר
תורה אור השלם
לקמיה מפרש מאי תולין: באו ונסמוך
כדמשמע בפ"ב דבכורות
הסלת כמו סובין וכיוצא
הוכשר ור' חייא אומר תולין אנו על מי נסמוך
בו: ב] פרט לדם קילוח
1. הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם
על דברי ר"ש. שהוא מסייע את רבי
וי"ל דס"ד למיסר דם משום דדרשינן
דהכי משמע דם שהוא
וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא לֹא יִשְׁכַּב
באו ונסמוך על דברי ר"ש שהיה ר"ש אומר
חייא שאמר אין דם מכשיר והוה ליה
בשר ולא חלב והוא הדין דהוה
נעשה חלל ממנו הוא
עַד יֹאכַל טֶרֶף וְדַם
רבי יחיד במקום שנים: היכא דאיתיה
דרשינן ולא דם ולא דמי לגיזה דשריא
שחיטה מכשרת ולא דם אמר רב פפא הכל
דהוי משקה פרט לדם
חֲלָלִים יִשְׁתֶּה:
לדם. על הדלעת עד גמר שחיטה
קלוח המקיז את הבהמה:
במדבר כג כד
דגיזה מתזבח נפקא דמשמע תזבח
מודים היכא דאיתיה לדם מתחלה ועד סוף
ג] וניתז בתחלת שחיטה:
2. מִכָּל הָאֹכֶל אֲשֶׁר
שלא נתקנח: דמכשיר. דדם שחיטה
ולא תגוז אבל כאן ואכלת בשר כתיב
ד] על הדלעת של תרומה:
כולי עלמא לא פליגי דמכשיר כי פליגי
יֵאָכֵל אֲשֶׁר יָבוֹא עָלָיו
הוא ואיתקש למים: אינה לשחיטה
משמע בשר ט] ולא חלב ודם ולאסור
ה] ר' אחייא אמר תולין:
מַיִם יִטְמָא וְכָל מַשְׁקֶה
בנתקנח הדם בין סימן לסימן רבי סבר
ג
ו] קורטי קמח הצבור
אלא לבסוף. וכשנתקנח קודם סימן
אף בהנאה אתא אע"ג דאין הדרשה
אֲשֶׁר יִשָּׁתֶה בְּכָל כְּלִי
ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף והאי דם
יִטְמָא: ויקרא יא לד
במנחה נ"ב נ"א במחבת:
שני עדיין לא היה קרוי דם שחיטה
מיושבת על דם כמו על חלב דשרי
ז] כלומר אם נטמא
3. וְכִי יֻתַּן מַיִם עַל זֶרַע
שחיטה הוא רבי חייא סבר אינה לשחיטה
אלא דם מגפתו: תלוי הדבר. אי
באכילה מ"מ דם נמי בר אכילה הוא
מטמא אחרים או לא אבל
וְנָפַל מִנִּבְלָתָם עָלָיו טָמֵא
❖
הוּא לָכֶם: ויקרא יא לח
בעצים ולבונה פשיטא
אלא בסוף והאי דם מכה הוא ומאי תולין
הוי הכשר אי לא: לר"ש לא מכשיר.
והא דלא מייתי הכא בשר ולא חלב
דאין מונים. כך מצאתי
לעולם ואינו מסייע את רבי חייא:
רישא דמילתא נקט אי נמי הכי פירושו
תולין הדבר עד גמר שחיטה אי איתיה לדם
בקצת פירושי כתיבת יד:
בנתקנח. דפליגי ביה רבי ורבי חייא:
ח] פשטה נהליה: ט] כתיב
הואיל ואסירי בגיזה ועבודה ואפי'
בסוף שחיטה מכשיר ואי לא לא מכשיר ומאי
הגהות הב"ח
משמע בשר תאכל ולא
מיהא. מסייע ליה לר"ש ו) דבין למר
לענין מלקות כמו
קודם שנפסלו
באו ונסמוך על דברי ר"ש לר"ש לא מכשיר
(א) גמ' שוו
חלב ודם: י] וא"ת
ובין למר לא מכשרא: לעולם משמע.
א]ח) כדתנן הגוזז
(ב) תוס'
ויצרף כלי לענין הכשר:
לרבי חייא מכשיר בנתקנח מיהו (א) אשוו
יא] מדכתיב כף אחת
עד שיבא אליהו ויודיענו ולא תני תנא
והעובד סופג את הארבעים וכיון
❖
להדדי מר לא מכשיר ומר לא מכשיר הוה
ובתולש
דדרשי' עשה:
תולין הדבר שגמרו מוכיח עליו:
דהחמירה תורה כל
כך ראוי לדרוש
(ג) ד"ה
ליה רבי חד ואין דבריו של אחד במקום
לא אוכלין ולא שורפין. אם נתקנח
נמי בשר ולא דם וכן משמע בפ"ק
ויש
שנים רב אשי אמר תולין לעולם משמע
לומר דנקט צריד של
קודם גמר שחיטה ואחר כך נגעה
דבכורות דלאיסור חלב אתא
ד
רבינו גרשום
מנחות לפי שרגילים
טומאה בזרעים: והכי קאמר כו'
ונתקנח לר' חייא ספוקי מספקא ליה אי ישנה
קרא ולא לאסור לחלוב דבעי למידק
ליזהר שלא יגע בהם
הואיל ואסורין בגיזה
❖
גירסא דלא צריכה היא: צריד של
מיניה דחלב חולין שרי מדאצטריך
לשחיטה מתחלה ועד סוף או אינה לשחיטה
מים משום חמץ
ועבודה כלומר דכתיב לא
תעבד בבכור שורך וכו'
מנחות. קורטי קמח הצבור ו] במנחה
לאסור חלב בפסולי המוקדשין מבשר
אלא בסוף ומאי תולין לא אוכלין ולא שורפין
ודם
אפי' בעל מום: פרט
חללים ישתה
ואין שמן נכנס לתוכו. צריד לשון יבש
ולא חלב ט):
הגהות מהר"ב
ומאי באו ונסמוך על דברי ר"ש לר"ש לא
לדם קילוח. אפי' בתחלת
פרט לדם קילוח.
פירש הקונטרס
ודוגמתו בראש השנה היה
שחיטה כשמקלח הדם
רנשבורג
מכשיר לרבי חייא ספיקא לענין שריפה מיהו
מחמת חיותא של בהמה
קולו דק או עב או צרוד: קיימא לן
דדם חללים משמע שהיא נעשית חלל
א] תד"ה
דלאו חשוב דם חללים:
שוו להדדי מר לא שרפיה ומר לא שרפיה
דחיבת הקדש מכשרת דתניא והבשרז)
ממנו ודם קילוח אין הנפש יוצאה בו
ר' אחייא אמר תולין.
הוה ליה רבי חד ואין דבריו של אחד במקום
אלא מטיפה המשחרת ואילך שהוא
לרבות עצים ולבונה כדלקמן : מונין
כלומר תולין לא אוכלין
❖
ולא שורפין: הכל מודים
שנים והכי קאמר כגון זאת תולין לא אוכלין
בו ראשון ושני. כלומר אם נטמא
אחר הקילוח וקשה דבכריתות
היכא דאיתיה לדם מתחלה
מטמא אחרים או לא ז]: לאפסולי
משמע דלמ"ד מטיפה המשחרת ואילך
ולא שורפין בעי ר"ש בן לקיש צריד של
א]
ועד סוף [מכשיר]. כלומר
גופיה. ליתסר באכילה: אטו ריש
לא אתא למעוטי דם הקילוח והכי
דחשוב לדם שחיטה ודם
מנחות מונין בו ראשון ושני או אין מונין בו
מוסף רש"י
ה
חללים הוא: צריד של
לקיש. דבעי לה לא ידע להאי
איתא התם בפרק דם שחיטה
ראשון ושני כי מהניא חבת הקדש לאפסולי
ודם חללים ישתה.
מנחות. כלומר יבש שאינו
קרא דהכשר על ידי מים הוא: ריש
איתמר איזהו דם הקזה שהנשמה
בלול בשמן ונטמא: מונין
גופיה למימנא ביה ראשון ושני לא או דלמא
לקיש. בקדשים מיבעי ליה אי
יוצאה בו רבי יוחנן אמר כל זמן
בו ראשון ושני. כלומר
לא שנא א"ר אלעזר ת"ש מכל האוכל אשר
פרט לדם קילוח.
דאם הוא ראשון מטמא
2
הויא חיבת הקדש כהכשר מים
שמקלח וריש לקיש אמר מטיפה
שני בקדש ואם שני מטמא
יאכל וגו' ו אוכל הבא במים הוכשר אוכל
בחולין או לא. ומהדר גמרא לשנויי
המשחרת ואילך מיתיבי איזהו דם
שלישי או לא:
שאינו בא במים לא הוכשר אטו רבי שמעון
ורבי אלעזר נמי דפשיט ליה ניהליה
הקזה שהנשמה יוצאה בו כ"ז שמקלח
(כריתות
בן לקיש לית ליה אוכל הבא במים רבי
מיתורא דקרא ח] פשטיה ניהליה:
יצא דם התמצית מפני שהוא שותת
כב.) ישנה לשחיטה
מאי לאו אפילו ראשון ואחרון לא
לאו
מתחילה ועד סוף.
שמעון
בן לקיש הכי קמיבעיא ליה חבת
(לעיל כט:)
למעוטי טיפה המשחרת ואי לר"ל
הקדש כאוכל הבא במים דמי או לא רבי אלעזר נמי מיתורי קראי קאמר
אינה לשחיטה אלא
למעוטי דם קילוח קאתי לעולם תקשי
בסוף.
מכדי כתיב 3 וכי יותן מים על זרע
מכל האוכל אשר יאכל למה לי
ליה ברייתא אלא לכ"ע דם קילוח
(שם
לאו
וכעי"ז ב"ק עב.) צריד
נשמה יוצאה בו ודם הקזה בתחלה יוצא
של מנחות.
שחור ואח"כ יוצא אדום הכל בלא קילוח ולבסוף מקלח ואחר הקילוח
מתמעט ושותת ויורד בסמוך
וכל זמן שמקלח דקאמר ר' יוחנן היינו
אמצעי ולריש לקיש הוי דם שהנשמה יוצאה בו משכלה המשחיר ומתחיל להאדים אע"ג שעדיין אינו מקלח והשתא פריך לריש לקיש
(פסחים כ.)
מברייתא דקתני יצא דם התמצית מפני שהוא שותת וה"נ שותת ומשני לא למעוטי דם המשחיר והכא לגבי הכשר זרעים לכך אינו
מכשיר משום דדם חללים כתיב ולא מיקרי דם חלל אלא אותו שיוצא אחר מיתה שנעשה כבר חלל פרט לדם קילוח שאינו לאחר מיתה
מונין בו ראשון
ושני.
וכן פירש בקונטרס בכריתות ודם שחיטה הוי איפכא דלא חשיב דם שחיטה אלא דם שהנשמה יוצאה בו אבל לאחר מיתה
(מנחות קב:)
אינו קרוי דם כדאמר בפ"ק דפסחים והרי דם התמצית שנשפך כמים ואינו מכשיר א"ל הנח לדם התמצית דאפילו בחולין נמי
לא מכשיר דאמר קרא כי הדם הוא הנפש דם שהנפש יוצאה בו קרוי דם וכו': צריד של מנחות מונין כו'. פירש בקונטרס קורטי
קמח הצבורין במנחה ואין שמן נכנס לתוכו וא"ת י] ויצטרף כלי לענין הכשר כאילו הוכשר כולו כמו שמצרף לענין טומאה מדכתיב כף
אחת יא] דרשינן י) עשה הכתוב לכל מה שבכף אחת דמנחה נבללת בכלי שרת כדמוכח בפרק קמא דמנחות דאמר רבי יוחנן בללה
זר כשרה חוץ לחומת העזרה פסולה ומפרש טעמא דכיון דקדושת כלי היא נהי דכהונה לא בעי פנים מיהא בעיא ועוד דלא שייך
חיבת הקדש אלא היכא שנתקדש בכלי שרת כדמוכח בריש המנחות והנסכים דקאמר עצים כל כמה דלא משפי להו בגיזרין לא
מתכשרי ולבונה נמי כל כמה דלא מקדש בכלי לא מתכשרא והא דאמר בההיא פירקא גבי פרה דמיטמא אע"ג דכל העומד לשרוף כשרוף
דמי והויא כעפרא משום דחיבת הקדש משויא ליה אוכל והתם ליכא קדוש כלי שאני פרה הואיל ועשו בה שחיטה והזאה כעין קרבן וגם
משום חומרא דפרה החמירו שתהני בה חיבת הקדש וי"ל דמיירי הכא בשלא נתן עדיין שמן במנחה בתחלה כשהסולת כ) בביסה וכמ"ד
ל) מדת יבש נתקדשה והויא מנחה קדושה בלא שמן או במנחת חוטא או במנחת קנאות דליכא שמן ונתקדש הסולת בכלי ולא נתן בו מים
כלל ומיהו לשון צריד משמע מקצתה
לחה ומקצתה יבשה וה"ה דהוה מצי למיבעי
בבשר קדש שלא בא במים
דדם קדשים
לא מכשיר (ג):
חד