לו:
השוחט פרק שני חולין
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
חד
קח א במת וחד בשרץ וצריכי. וה"ה דהוה מצי למימר חד בנבלה וחד
לאו למעוטי חיבת הקדש. דלא הוי כהכשר מים
ממש: וכי יותן מים
א)
ב)
בשרץ וצריכי דנבלה חמירא משרץ לענין משא ושרץ חמור
על זרע ונפל מנבלתם עליו וגו' משתעי בשרצים
מנבלה דשיעורו בכעדשה אבל ק"ק במת דמטמא טומאת ז' מנא
ואשמועינן דלא מטמא אוכל אלא בהכשר ומכל האוכל אתא א]לאתויי
קט ב
ג) ד)
לן דבעי הכשר כיון דאיכא לאוקמי אידך קרא בנבלה ואומר הר"י
בטומאת מת ואע"ג דבפרשת שרצים כתיב אם אינו ענין להם תנהו
ה)
קי ג
ו)
ענין לטומאת מת: ואפי' למימני
דכיון דתרוייהו בשרץ כתיבי איכא
קיא ד
ז)
ביה ראשון ושני. דהא מתני' בחולין
לאוקומי באם אינו ענין לכל הטומאות
לאו למעוטי חיבת הקדש לא חד בטומאת
ח)
❖
וא"ת נילף מת ושרץ מהדדי בגזירה
אוקימנא בשמעתין קמייתאו) ובחולין
ט)
מת וחד בטומאת שרץ וצריכי דאי אשמעינן
י) כ)
שוה דבגד ועור כדילפינן בפ' במה
ליכא משום איפסולי גופה לאיתסורי
❖
טומאת מת התם הוא דבעי הכשר משום
באכילה: והא לאו אוכל הבא במים
אשה לענין קילקי
דלא מטמא בכעדשה אבל שרץ דמטמא
שיטה מקובצת
הוא. ואפ"ה מנינן והוא הדין לחיבת
וחבק וי"ל דלא ילפינן מבגד ועור
ו]
בכעדשה אימא לא ליבעי הכשר ואי
א] ומכל האוכל אתא
הקדש בקדשים: מדרבנן. ולא שרפינן
אלא לענין בגד דחשוב בגד בזה כמו
תורה אור השלם
לאורויי בטומאת מת
אשמעינן שרץ משום דלא מטמא טומאת
זה אבל לענין הכשר לא שייך למילף
עלה תרומה וקדשים אם נגעו בה:
ואע"ג: ב] ביציאות
1. וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל
שבעה אבל מת דמטמא טומאת שבעה
שמאי אומר הוכשר. דאע"ג דלא
בגזירה שוה זו ובפ"ק דפסחים
שבת משום גזרה שמא
טָמֵא לֹא יֵאָכֵל בָּאֵשׁ
יבצרנו בקופות: ג] דלענין
יִשָּׂרֵף וְהַבָּשָׂר כָּל טָהוֹר
אימא לא ליבעי הכשר צריכא מתיב רב
ניחא ליה במשקה היוצא מהם דהא
מייתי עוד קרא שלישי וכל משקה
איתסורי באכילה מנינן:
יֹאכַל בָּשָׂר: ויקרא ז יט
לאיבוד אזלי גזרינן לה ביציאות שבת
אשר ישתה בכל כלי יטמא ומאי יטמא
ד] ושני מדאורייתא לשרוף
יוסף רבי שמעון אומר הוכשרו בשחיטה
2. לֹא תֹּאכְלֶנּוּ עַל
עליה תרומה או קדש
ב] שמא יבצרנו בקופות
הכשר ומפרש חד בתלושין וחד
הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם:
הוכשרו ואפילו למימני בהו ראשון ושני
❖
אחר שנגע ביה הס"ד
דברים יב כד
מזופפות: הא לאו אוכל הבא במים
במחוברין וצריכי ואין צריך למת ושרץ
אמאי והא לאו אוכל הבא במים הוא א"ל
ומה"ד ופרכי' מכלל דהא
הוא. דהא בהאי משקה לא ניחא
לכל חד וחד תרי קראי משום תלושין
דפשיטא ליה וכו': ה] שהן
אביי עשאוהו כהכשר מים מדרבנן אמר
דכן שאין מיטמאין. נ"ב
ליה: א"ל רב יוסף לאביי אמינא לך
ומחוברין דכיון דגלי קרא בחד דאין
מוסף רש"י
רבי זירא ת"ש הבוצר לגת א שמאי אומר
בקצת פירושים כ"י שאינם
אנא. לעיל למיפשט בעיא דריש לקיש
חילוק בין תלושין למחוברים ה"ה
מטמאין וכו': ו] לענין
הבוצר לגת.
באידך: ואי אשמועינן במת כו'.
הוכשר הלל אומר לא הוכשר ושתיק ליה
ולאותביה לר' אלעזר מהוכשרו
קלקי וחבקי: ז] בשחיטה
(ע"ז
לט:)
מרבנן לא פריך דאמרי דם
הלל לשמאי אמאי והא לאו אוכל הבא
בשחיטה: ואמרת לי. דהאי הוכשר
לא היה צריך לצריכותא זו דקראי
מכשיר דהכשר דם חשוב
מדרבנן הוא: ואמר לך ר' זירא.
בשרץ כתיב אלא אורחא דגמרא
במים הוא אמר ליה אביי עשאוהו כהכשר
כהכשר מים כיון שהכל
משקה: ח] וי"ל דהכי
מהבוצר לגת ושנית ליה נמי מדרבנן:
לפרש כאילו חד במת בהדיא כיון
מים מדרבנן א"ל רב יוסף אמינא לך אנא
(שבת טו.) הוכשר.
פריך כיון דמדאוריית' לא
לריש לקיש נמי. למימני ביה ראשון
שמוצא לעשות צריכותא בתרוייהו ז):
הוכשרו בשחיטה ואת אמרת לי עשאוהו
אשכחנ': ט] ויפרש משקין
מתיב
רב יוסף רבי שמעון אומר
ושני מיהא מדרבנן: לתלות קמיבעיא
ודכן דעלמא כמו בפ'
כהכשר מים ואמר לך רבי זירא ואמרת ליה
הוכשרו בשחיטה. ז] מדרבנן
ליה. אי תלינן אי לא תלינן פשיטא ליה
האומר בקדושין דמשני
עשאוהו כהכשר מים לר"ש בן לקיש נמי
מאי בוגרות: י] ואין
(ע"ז שם)
לא פריך דאמרי דם מכשיר דהכשר
לריש לקיש דלענין ג] איתסרי באכילה
לומר דלשמואל נפקי
עשאוהו כהכשר מים אמר ליה אטו ר' שמעון
דם חשוב כהכשר מים ויין שהכל
מנינא ביה ראשון ושני מיהא מדרבנן:
תלושין ומחוברין מחד
בן לקיש לתלות קמיבעיא ליה כי קא מיבעיא
כי קמיבעיא ליה לשרוף. אי מנינא
משקה וא"ת אם כן מאי פריך מהבוצר
קרא מדנקט והעבירה
בנהר ונ"ל דע"י העור
ליה לשרוף מכלל דחיבת הקדש דאורייתא
לגת הא התם נמי הוה טעמא כאילו
ביה ראשון ושני מדאורייתא לשרוף
הבשר הוכשר דע"כ ל"פ
ד] תרומה או קדש אחר שנגע בה:
הוכשר ביין כדמפרש בפ"ק דשבת
מנא לן אילימא מדכתיב והבשר אשר
(שבת שם) לדם קדשים
בריש העור והרוטב אלא
1
שאינו מכשיר.
ביש יד להכשר אבל ביש
ופרכינן מכלל. דהא פשיטא ליה
שמא יבצרנו בקופות מזופפות
יגע בכל טמא האי בשר דאתכשר במאי
(לעיל לג.)
שומר להכשר כ"ע מודו
וי"ל דהכי ח] קאמר כיון דמדאורייתא
לריש לקיש לענין איפסולי גופיה דהוי
והיינו מחוברין: יא] תימה
דם הנשפך כמים.
אילימא דאתכשר בדם והאמר רבי חייא
לא אשכחנא הכשר בלא משקה
הכשר מדאורייתא ושרפינן ליה
(שם)
מנלן דאתא לרבות עצים
בר אבא א"ר יוחנן מנין לדם קדשים שאינו
וכו' וכן וא"ת משקה בית
ובנוגע בו הוא דמספקא ליה: והבשר
בבוצר לגת דאזיל לאיבוד ולא חשיב
המטבחיים אמאי נ"ב עי'
מכשיר שנאמר 2 לא תאכלנו על הארץ
אשר יגע. בקדשים כתיב: במשקי
משקה לא הוה להו לרבנן למגזר שמא
❖
תוס' זבחים דף לג ע"ב:
תשפכנו כמים דם הנשפך כמים מכשיר
בי מטבחיא. במים שרחצו בהן הבשר
יבצרנו כו' אבל אם אשכחנא
שאינו נשפך כמים אינו מכשיר אלא
בבית המטבחים בעזרה: לא דיין
מדאורייתא הכשר בלא משקה בשום
אלא
רבינו גרשום
שאין מכשירין.
שהן דכן. ה] שאין מטמאין כדאמרינן
מקום ניחא:
דאיתכשר במשקי בית מטבחיא והא א"ר
(פסחים טז.)
הוה מצי למימר דאיתכשר במים
בפסחים גבי עדותו של יוסי בן
והבשר.
א"ל רב יוסף לאביי אמינא
יוסי ברבי חנינא משקי בית מטבחיא לא דיין
ב
לך אנא מר' שמעון ואמרת
יועזר: וכי תימא תרגמא. להא
מחוברין דטעמא דרבי יוסי ב"ר
שהן דכן אלא שאין מכשירין וכי תימא
לרבות
לי עשאוהו כהכשר מים
חנינא דאמר משקי בי מטבחיא אין
דרבי יוסי ב"ר חנינא דאמר אין
עצים ולבונה.
דרבנן אמר לך ר' זירא כו'.
תרגמא אדם והא משקי קאמר אלא לאו
מכשירין: אדם. משום דאמרן דאין
מכשירין משום דהוו תלושין וקסבר
כלומר ר' זירא הביא לך
דאתכשר בחבת הקדש ודלמא כדרב יהודה
ראיה מהבוצר לגת ואמרת
נשפך כמים: של זבחי שלמים.
דתלושין לא מכשרי מדאורייתא דדריש
(פסחים
ליה עשאוהו כהכשר מים
אמר שמואל דאמר רב יהודה אמר שמואל
משום תרתי מילי נקט זבחי שלמים
כל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא
לה.)
מדרבנן: א"ל אטו ריש
כגון שהיתה לו פרה של זבחי שלמים
לקיש לתלות קא מיבעיא
חדא דקרא בשלמים קאי ועוד דכיון
כמ"ד בפ"ק דפסחים יטמא
ג
ליה. כלומר אטו מיבעי'
והעבירה בנחל שחטה ועדיין משקה טופח
ממש וליכא אלא חד קרא בהכשר
דבשר שלמים ועורן לבעלים טרח
(זבחים לד.)
ליה לר' שמעון בן לקיש
ומסתבר ליה לאוקמא במחוברין טפי
בהו להיות יפין ומעבירן בנהר סמוך
עליה אלא מסיפא והבשר לרבות עצים
אי מוכשר מדרבנן דאם
ד
נטמא דלא אוכלין ולא
מבתלושין ובעזרה אוקמי אדאורייתא:
לשחיטתן שיהו נוחין להפשיט
ולבונה עצים ולבונה בני אכילה נינהו
וכי תימא תרגמא אדם והא משקי
שורפין: כי קא מבעיא ליה
כדאמרינן בפרק משילין פירות
אלא חבת הקדש מכשרא להו ומשויא להו
לשרוף. דאי נטמא ונגע
קאמר. עיקר דיוקא [לאו]
משקין ושוחטין את
ח)
(מנחות
בו קדש שדינו לשרוף:
אוכל הכא נמי חבת הקדש מכשרתה
כא. וקב:)
ואלא דאיתכשר במשקי
מדקתני משקי ביו"ד דמנא לן
הבייתות ואמרינן התם דאורח
בית מטבחיא. כלומר
מאי
דלמא כתיבא משקה בה"א אלא אדכן
ארעא לאשקויי משום סירכא
באותן מים שמדיחין אותו
דמשכא: טופח עליה. ונופל מן העור לבשר: והבשר.
סמיך דמשמע לשון רבים וגבי מחט שנמצאת בבשר בסוף פ"ק
בעזרה: והאמר ר' יוסי
משקי בית מטבחיא כו'
דפסחים ט) נמי לא בעי לשנויי תרגמא אדם משום הך
כל טהור וגו' והאי והבשר יתירא הוא דהא רישיה דקרא
כלומר דלא גזרו (על
בבשר משתעי: לרבות עצים ולבונה. לקבל טומאת אוכלין:
פירכא אבל התם לעיל בההוא פירקא משני תרגמא אדם
הכל) טומאה במשקה
הכא נמי. כל קדשים שלא הוכשרו כגון צריד של מנחות. אלמא חיבת
ולא חייש אהך קושיא ומפרש משקין דעלמא כמו בפרק האומר
בית מטבחיא בעזרה
ט]
אלו הן משקה בית
בקדושין דאמר מאי בוגרות בוגרות דעלמא:
הקדש דאורייתא ושורפין עליה וקמיבעיא ליה לריש לקיש:
מטבחיא הדם והמים:
ועדיין
משקה טופח עליה. פירש הקונטרס ונופל מן העור
מאי
אלא דאיתכשר בחיבת
לבשר וקשיא לפירושו דאם כן הוו תלושין ושמואל סבר בפ"ק דפסחים דתלושין לא מכשרי דהא דריש יטמא יטמא
הקדש. כלומר מהא מפיק
ליה [דחיבת הקודש]
ממש וליכא אלא חד קרא בהכשר ואין לומר דלשמואל נפקי תלושין ומחוברין מחד קרא י] דלא משמע הכי מדנקט והעבירה בנהר ונ"ל
מדאורייתא והבשר
אשר
דע"י העור הבשר הוכשרה דע"כ לא פליגי בריש העור והרוטב אלא י) כשיש יד להכשר אבל ביש שומר להכשר כ"ע מודו דהיינו
יגע בכל
והבשר
לרבות עצים ולבונה. יא] תימה מנא לן דאתא לרבות עצים ולבונה דלמא
מחוברין דבשעת דיבוקן בעור הוו מחוברין:
לבשר דוקא אתי דמהני ליה חבת הקדש ולא בעי הכשר: עצים ולבונה בני אכילה נינהו אלא חבת הקדש כו'. וא"ת ומשקי בית
המטבחיים אמאי דכן כגון כ) יין ושמן לתכשרי בחבת הקדש להיות אוכל כמו עצים ולבונה וי"ל דחבת הקדש מהני מוהבשר לשוויי
אוכל מידי דדמי
לאוכל כגון עצים ולבונה שהוא דבר עב וקשה
כעין אוכל אבל לשוויי משקה
אוכל מוהבשר לא
מהניא חבת הקדש:
כי