לט:
השוחט פרק שני חולין
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
מקום
שאין מחשבה פוסלת בחולין אלא בשתי עבודות. פירש
חולין. לענין עבודת כוכבים שאין מחשבה פוסלת בהן בד' עבודות
קכט א מיי' פ"ב מהל'
א) [תוס' פ"ב ה"ד ע"ש],
ב) [זבחים ב: גיטין סו.
שחיטה הלט"ו
בקונטרס בשחיטה ובזריקה דכתיב וקשה לריב"א
אלא בשנים בשחיטה ובזריקה דהני הוא דכתיבן (שמות כב) זובח
(א)
נדרים מח.], ג) גיטין סו.,
סמג עשין סג טוש"ע יו"ד
דבזריקת דם לעבודת כוכבים לא מיתסר בשר כדמוכח לקמן גבי
לאלהים יחרם בל אסיך נסכיהם מדם (תהלים טז) אבל קבלה והולכה
ד) ב"ב קלח. כריתות כד:,
סי' ד סעי' א:
קל ב מיי' שם הלכה טז
הנהו טייעי דיהבי דיכרי לטבחי ישראל ואמרי להו דמא ותרבא לדידן
לא כתיב בהו והקטרה אע"ג דשייכא בעבודת כוכבים מיהו לאו
ה) בס"א: גוי, וכן להלן,
ו) בס"א: דמשומד,
טוש"ע שם סעי' ב
ובישרא לדידכו ומסיק דכשרה דהלכה
עבודה היא לאפסודי בהמה משום
ז) בס"א: יצה"ר ונשתמד,
ולחומרא:
כרבי יוסי דזה מחשב וזה עובד לא
הקטר חלבה לעבודת כוכבים היכא
❖
מקום שאין מחשבה
פוסלת בחולין אלא
קלא ג מיי' פ"ב מהל'
ח) [צ"ל כולה],
אמרינן ובמה שזרקו דם לעבודת
דלא נשחטה ולא נזרק דמה לעבודת
גירושין הלי"ב סמג
בשתי עבודות אינו דין שלא יהא הכל הולך
עשין נ טוש"ע אה"ע סי'
כוכבים אחרי כן לא חיישינן עוד תניא
כוכבים דהא אפילו בפנים לא מפסיל
אלא אחר השוחט תניא כוותיה דרבי יוחנן
קמא סעיף טז:
הגהות הב"ח
בהדיא בתוספתא אם מששחטה זרק
קרבן אם חישב על אכילת בשר
קלב ד מיי' שם הלי"ג
א)א השוחט את הבהמה לזרוק דמה לעבודת
(א) תוס' ד"ה מקום וכו'
בשעת הקטר חלבים: ואח"כ חישב
דם לעבודת כוכבים והקטיר חלבה
טוש"ע שם סעי'
כוכבים ולהקטיר חלבה לעבודת כוכבים
בשחיטה ובזריקה דהני
יז:
עליה. לזרוק דמה או להקטיר חלבה:
לעבודת כוכבים זה היה מעשה
❖
קלג ה מיי' פ"ט מהל'
הוא דכתיבי וקשה:
הרי אלו זבחי מתים ב שחטה ואח"כ חישב
משום כבודן דרבנן. דאמרי לא
בקיסרי ולא אמרו בה לא איסור ולא
תרומות הל"ו:
קלד ו מיי' פ"ד מהל'
עליה זה היה מעשה בקיסרי ולא אמרו בה
היתר והיינו משום שהוכיח סופו על
אמרינן סתם מחשבת עובד כוכביםה)
זכייה הל"ג סמג
מוסף רש"י
לא איסור ולא היתר אמר רב חסדא לא
תחלתו כדבסמוך אבל בזריקה מיהא
לעבודת כוכבים והאי נמי אף על גב
עשין פב טוש"ע חו"מ סי'
לא מיתסרא וצ"ל נהי דבהמה לא
דאיגלאי מילתא דמומר ו) הוא לא
אמרו בה איסור משום כבודן דרבנן לא היתר
רצה לשחק בה. הואיל
רמה סעי' יא:
קלה ז מיי' פ"ב מהל'
ולא אמר תנו (גיטין סו.).
מיתסרא דם מיהא איתסר:
אמרינן מסתמא כי שחטה ברישא
משום כבודו דרבי אליעזר ממאי דלמא עד
אם מעצמו נפל הרי זה
עד כאן לא קא שרו רבנן אלא דלא
שחיטה הלי"ד סמג
להכי שחטה דסתם מחשבתו לעבודת
גט. דדעתו מתחילה היתה
כאן לא קאמרי רבנן התם אלא דלא שמענא
עשין סג טוש"ע יו"ד סי'
❖
שמעינן דחשיב. וללישנא בתרא
כוכבים לא אמרינן: אלא דלא
ד סעיף ה:
לכך וסופו הוכיח והוה
דחשיב אבל הכא דשמענא דחשיב הוכיח
ב)
ליה כמפרש ומסוכן (שם).
שמעינא דחשיב. לא בתחלה ולא בסוף:
דלעיל ע"כ לא שרו רבנן אלא בזה
מעשה לסתור. רישא
סופו על תחלתו אי נמי ע"כ לא קאמר ר"א התם
אלא גבי עובד כוכבים. דבשעת שחיטה
מחשב וזה עובד אבל הכא אותו עצמו
תנא לא אמר כלום ואח"כ
רבינו גרשום
אלא גבי עובד כוכבים דסתם מחשבת עובד
בחזקת עובד כוכבים הוה: אבל ישראל.
ששחט זרק אחרי כן דם לעבודת
נתן חילוק בין מעצמו נפל
כוכבים: אם היה רבו שני כהן
ובין דחתו הרוח (שם).
כלומר אבל בשתי עבודות
כוכבים לעבודת כוכבים אבל ישראל הוכיח
כיון דהוי בחזקתו בשעת שחיטה:
הכותב נכסיו. שכיב מרע
פסל לזרוק דמה ולהקטיר
אוכל בתרומה. בפרק המביא אשם
הוכיח סופו לא אמרינן. דדלמא
סופו על תחלתו לא אמרינן אלא אמר רב
(כריתות כד:). והיו בהן
חלבה ואלו הן ארבע
תלוי (כריתות דף כד:) מפרש דקסברי
אחר השחיטה נכנס בו יצה"ר והמיר
עבדים. ומתוך כך צווח
עבודות קבלה הולכה
שיזבי לא אמרו בה היתר משום כבודו
שאינו רוצה לזון העבדים,
זריקה והקטרה: שחטה
דתו ז): דרשב"ג. דאמר הוכיח סופו
רבנן המפקיר עבדו יצא לחירות
דרשב"ג הי רשב"ג אילימא רשב"ג דגיטין
דאפילו למ"ד יכול הרב
ואח"כ חישב עליה. כלומר
על תחלתו: הבריא שאמר כתבו גט
וצריך גט שחרור ומעוכב גט שחרור
לומר לעבד עשה עמי ואיני
ששחטה א): רצה לשחק
ג) דתנן ג הבריא שאמר כתבו גט לאשתי רצה
כי
אוכל בתרומה: לא אתי לידיה
לאשתי. ולא אמר כתבו ותנו והלך
זנך, אפילו הכי לא ניחא
בה כלומר ואין כותבין.
לשחק בה ומעשה בבריא שאמר כתבו גט
ליה לעשות כן (רשב"ם
(כלומר) שאינו עושה אלא
אמאי אצווח. הא דבעי בפ"ק דב"מ
לו: רצה לשחק בה. שלא תפציר
ב"ב קלח.). רבו שני.
שחוק: והוינן בה מעשה
לאשתי ועלה לגג ונפל ומת אמר רשב"ג
(דף ו.) תקפה אחד בפנינו מהו
בו לתת לה גט לפוטרה מיבם אם
מקבל מתנה (שם). אוכלין
לסתור כלומר ברישא
אם מעצמו נפל ה"ז גט ואם הרוח דחתו אינו
בתרומה. מחמת השני,
ומוקי בשתק ולבסוף צווח שפיר בעי
ימות והפליגה בדברים ואין אלו נעשין
אמרינן רצה לשחוק בה
ד
דודאי קנה, וכתיב וכהן כי
ובסיפא אמר הוי גט: אם
גט והוינן בה מעשה לסתור חסורי מיחסרא
בין לר"ש בין לרבנן דהאי טעמא
שלוחו לגרש דהא לא אמר תנו. להכי
יקנה נפש קנין כספו הוא
הוכיח סופו על תחילתו
כי לא אתי לידיה אמאי אצווח לא שייך
נקט בריא דאילו מסוכן קיימא לן
והכי קתני אם הוכיח סופו על תחלתו ה"ז
יאכל בו (שם). זכו בהן
הרי זה גט. כלומר כגון
יורשין. כלומר ראשון או
הכא דעלה לגג ונפל ומת:
התם ואיכא טעמא אחרינא התם
הלכה כר"ש שזורי דאמר כותבין
גט ומעשה נמי בבריא שאמר כתבו גט
יורשין שלו (שם). הוכיח
אמר רשב"ג אם מעצמו
ונותנין דתנן (גיטין דף סה:) בראשונה
דקסבר אמאי אצווח הא קא חזו ליה
סופו על תחילתו. שלא
לאשתי ועלה לגג ונפל ומת אמר רשב"ג אם
נפל הרי זה גט. כלומר
רבנן: רישך והר.
אפילו למ"ד
היו אומרים היוצא בקולר ואמר כתבו
נתרצה בתחילה (כריתות
דהוכיח סופו על תחילתו
מעצמו נפל ה"ז גט ואם הרוח דחתו אינו גט
כד:) הוכיח סופו שצווח על
הכא נמי שחט ואח"כ
מעות בעובד כוכבים קונות הכא
גט לאשתי אע"פ שלא אמר תנו הרי
השתיקה שבתחילה, דלא
חישב הוכיח סופו על
ודלמא שאני התם דקאמר כתבו אלא אמר
לא סמכא דעתיה כיון דמצי מדחי ליה
אלו כותבים ונותנים שמפני שהיה
נתרצה במתנה, אלא להכי
תחילתו ופסול: אם היה
רבינא משום כבודו דרשב"ג דהכא דתניא
ואי אלמא הוא אסור מדרבנן ואפילו
בהול על מיתתו לא הספיק לגמור
ד)
שתק דגנאי הוא לצווח כל
רבו שני כהן כו'. כלומר
זמן שלא הגיע מתנה לידו
שהרי הן שלו וקנאן:
הכותב נכסיו לאחרים והיו בהן עבדים ואמר
למ"ד בפ' שני דבכורות (דף יג.)
דבריו וחזרו לומר אף המפרש והיוצא
ה
.
ורשב"ג סבר הוכיח סופו
(רשב"ם שם)
בשיירא ר"ש שזורי אומר אף המסוכן
דמשיכה בעובד כוכבי' קונה ולא מעות:
הלה אי אפשי בהן אם היה רבו שני כהן הרי
על תחלתו. כלומר כשם
וא"ר חננאל הלכה כר"ש שזורי:
הא
שאמר הוכיח סופו על
אלו אוכלין בתרומה רבן שמעון בן גמליאל
תחלתו לענין עבדים כך
ונפל ומת. וכבר כתבו ונתנו העדים
אומר כיון שאמר הלה אי אפשי בהן כבר זכו בהן יורשין והוינן בה לת"ק
אמרינן סופו על תחילתו
גט לאשתו: אם מעצמו נפל. ודאי
לענין שחיטה: הלכה כר'
אפילו עומד וצווח אמר רבה ואיתימא רבי יוחנן בצווח מעיקרא דכ"ע לא
מתחלה היה דעתו לעלות וליפול וה"ל
יוסי כלומר כר' יוסי
פליגי דלא קנה בשותק ובסוף צווח דכ"ע לא פליגי דקנה כי פליגי שזיכה לו
דמתני' (כלומר) דנכרי
ו
בהול כמסוכן: מעשה לסתור.
אינו יכול לפסול. הכי אמר
ע"י אחר ושתק ולבסוף צווח ת"ק סבר מדשתיק קננהו והאי דקא צווח מיהדר
הא אמרת רישא רצה לשחק בה ולא
רב יהודה אמר שמואל
קא הדר ביה ורשב"ג סבר הוכיח סופו על תחילתו והא דלא צווח מעיקרא
נתת חילוק בדבר: ודילמא שאני
הלכה כר' יוסי כלומר דאין
הולך אלא אחר השוחט
התם דקאמר. ברישא כתבו ואיכא
סבר כי לא אתי לידיה אמאי אצווח אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה
וכיון דישראל שוחט לית
קצת הוכחה בתחלה ונפילתו גלויי
כרבי יוסי הנהו טייעי דאתו לציקוניא יהיב דיכרי לטבחי ישראל אמרו
לן בה למחשבתו דנכרי:
יהב ליה זוזא לטבח
מילתא בעלמא הוא דהאי דאמר
להו דמא ותרבא לדידן משכא ובישרא לדידכו שלחה רב טובי בר רב
ישראל מאי כלומר שיהא
ברישא כתבו ע"מ ליתן קאמר: ואמר
מתנה לקמיה דרב יוסף כי האי גוונא מאי שלח ליה הכי א"ר יהודה אמר
לו חלק בבהמה ששוחט:
הלה. זה שניתנו לו: אי אפשי. אין
דלא מצי מדחי ליה אסור.
שמואל הלכה כרבי יוסי א"ל רב אחא בריה דרב אויא לרב אשי
כלומר דאמרינן מחשבתו
רצוני: אם היה רבו שני כהן. זה
לע"ז ואי לא א"ל רישא
לר"א יהיב ליה זוזא לטבח ישראל מאי אמר ליה חזינן אי איניש אלמא הוא
האומר אי אפשי בהן על כרחו שלו
והר כלומר א"ל אם אתה
דלא מצי מדחי ליה אסור ואי לא א"ל רישיך והר: מתני' השוחט לשם
הן ויאכלו בתרומה ולקמיה פריך
ז
רוצה לקבל זוזא לחיי ואי
לא הכה ראשך בהר.
הרים לשם גבעות לשם ימים לשם נהרות לשם מדברות שחיטתו פסולה
ואפילו עומד וצווח: כבר זכו בהן
יורשי ראשון. שהוא ישראל: אפילו
שנים
א) נראה דצ"ל ששחטה סתם
עומד וצווח. בתמיה והיכן מצינו
בלא מחשבה.
מקבל מתנה בעל כרחו: בשותק. וקבל השטר: שזיכה לו ע"י אחר. שמסר שטר המתנה לאחר בפניו ואמר לו זכה בשטר זה לשם
פלוני: כרבי יוסי. דאין הכל הולך אלא אחר השוחטו ואפילו שמעיניה דחשיב לא פסיל: טייעי. ישמעאלים ואינן אוכלין אלא בשר
שחוטה ואפילו היא מתה מאליה שוחט אותה לאוכלה וכן דרכן: דיכרי. אילים: דמא ותרבא לדידן. לעבודת כוכבים דמתוך שהיו
טרודים בעסקיהן היו נותנין לטבחי ישראל לשחוט ולהפשיט: כרבי יוסי. ומותרין: לר"א. דאמר מחשבת עובד כוכבים לעבודת כוכבים
פוסלת שחיטת ישראל אפילו אין לו בה אלא דבר מועט: יהיב ליה. עובד כוכבים זוזא לטבח ישראל בשביל בשר ואמר לו כשתשחוט בהמתך
תן לי בדינר זה בשר מי מיתסר כו' ח) בהמה בהכי מי אמרינן כי אמר רבי אליעזר היכא דהואי בהמה בשותפות מכי זבנוה מעיקרא
או שהיתה כולה של עובד כוכבים ונתנה לישראל חוץ מחצר כבד שלה אבל כי האי גוונא לא או דלמא לא שנא: אי איניש
אלמא. האי עובד כוכבים ולא מצי האי ישראל לדחוייה אם היה רוצה להחזיר לו דינר שלו אישתכח דקנייה גמורה היא: ואי לא מצי א"ל
רישך והר. הרי ראשך והרי הר הכה זה על זה או קבל דינר שלך וכיון דמצי לדחויי ואשתכח דכי שחיט ישראל לאו אדעתא דעובד כוכבים
קשחיט ואינו נעשה שלוחו על כרחו דמימר אמר האי ישראל אי בעינא מהדרנא ליה זוזיה הילכך שריא ואי בעי יהיב ליה ואע"ג דקי"ל (בכורות
דף יג.) מעות העובד כוכבים קונות ויש לו חלק בה מיהו ישראל כי שחיט מסלק ליה לעובד כוכבים ואינו נעשה שלוחו דא"ל לא לעוותי
שיתפתיך אבל באיניש אלמא על כרחו שחיטה אף בשבילו היא ועובד כוכבים מחשב עליה: מתני' לשם ימים. שעשה הים עבודת כוכבים:
שנים