השוחט
פרק
שני חולין
מ.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
הא
דאמר להר. שאינו נעשה עבודת כוכבים כדפירש בקונטרס
שנים אוחזין. זה בראשו וזה בקתו: לשום דבר כשר. שחיטה סתם:
קלו א
א) ב)
גמ' זבחי מתים. ליאסר בהנאה כדין תקרובת עבודת כוכבים
ואע"ג דלא חשיב אלוה לאסור התקרובת מכל מקום עובדו
ג) ד)
שאסורה כמת ומת אסור בהנאה דנפקא לן במסכת ע"ז
בסייף כדתניא בפרק כל הצלמים הנכרים העובדים
ה) ו)
קלז ב ג
מותמת שם מרים וגמר שם שם מעגלה ערופה: מיכאל ושילשול
את ההרים הם מותרים ועובדיהם בסייף ואמרינן נמי בפרק ארבע
ז)
ח)
קטן. כלומר לשום גדול שבכל
מיתות מידי דהוה
הבריות או לשום קטן שבכולן:
אמשתחוה להר דהר מותר ועובדו
שנים אוחזין בסכין ושוחטין אחד לשם אחד
קלח ד ה
א
שילשול. תולעת: דאמר לשום הר.
בסייף ואין לתמוה דכיון דלא מיקרי
מכל אלו ואחד לשם דבר כשר שחיטתו
פסולה: גמ' פסולה אין זבחי מתים לא
הר אינו נעשה עבודת כוכבים דכתיבו)
אלוה אמאי עובדו בסייף דדוקא לענין
ט)
אלהיהם על ההרים ולא ההרים
איבוד קאמר קרא דלא מיקרי אלוה
❖
י)
ורמינהי ב השוחט לשום הרים לשום גבעות
אלהיהם במס' ע"ז הלכך
דכתיב
ברישיה דקרא
ג]
לשום נהרות לשום מדברות לשום חמה
(א)
לשמן לא מיקריא זבחי מתים ומיהו
אבד תאבדון וא"כ ה"פ אלהיהם שעל
כ)
ולבנה לשום כוכבים ומזלות לשום מיכאל
שיטה מקובצת
פסולה מלאכול משום דדמיא לשחיטת
ההרים תאבדון ולא ההרים שהם
❖
השר הגדול לשום שילשול קטן הרי אלו
ל)
א] לא משום נעבד
עבודת כוכבים מיחלפא בה וכדתנן
אלהיהם ועובדים אותם תאבדון ומה
שעשאן עבודת כוכבים
זבחי מתים אמר אביי לא קשיא הא דאמר
שתקרובת הר מותר היינו משום
לקמן השוחט לשום נידר
ג
ולא משום מוקצה שהקצן
דגמרינן מכלים דכתיב אבד תאבדון
ונידב שחיטתו פסולה משום דדמי
להר הא דאמר לגדא דהר דיקא נמי דקתני
לתקרובת עבודת כוכבים:
הגהות הב"ח
ב] (וליתסרא) [מיתסרו]
לשוחט קדשים בחוץ: לגדא דהר.
וגו' ואמרינן בפ' רבי ישמעאל
דומיא דמיכאל שר הגדול ש"מ אמר רב
(א) גמ'
והאי סימן אחד: ג] דלא
למלאך הממונה על ההרים: דומיא
בכלים שנשתמשו בהן לעבודת
לשום ימים
הונא ד היתה בהמת חבירו רבוצה לפני
מיקרי אלוה משום דגלי
דמיכאל. דלא מחובר הוא. ובעלי חיים
כוכבים הכתוב מדבר ואמר רחמנא
(ב) תוס'
רחמנא אבד תאבדון אי
עבודת כוכבים כיון ששחט בה סימן אחד
הגלילי
נמי הר מיקרי אלוה וה"פ
אף על גב דלא מיתסרי משום עבודת
דדוקא אלהיהם על ההרים ולא ההרים
אלהיהם שעל: ד] אע"ג
אלהיהם
אסרה סבר לה כי הא דאמר עולא אמר ר'
כוכבים כדקיימא לן בתמורה
עצמן אלהיהם אי נמי מש"ה העובדן
❖
דלא מיקרי אלוה משום
יוחנן אע"פ שאמרו המשתחוה לבהמת
מדאסר רחמנא נעבד לגבוה מכלל
בסייף אע"ג דלא מיקרי אלוה שהרי
דגלי רחמנא: ה] שהם
ד]
תלושים והם המלאכים:
חבירו לא אסרה עשה בה מעשה אסרה
מחובר הוא משום דגלי רחמנא בעובדי
דלהדיוט שרי מיהו אלהות מקרו
ו] וי"ל דהתם מיירי
מוסף רש"י
כדכתיב הן נזבח את תועבת
מזלות דמתחייב כדכתיב
איתיביה רב נחמן לרב הונא השוחט
ה
כשעובדין אף את הצפוי:
ז] ורבנן נמי אי לאו קרא
מצרים וכתיב וראית את
וראית את השמש וגו' ואף על פי
אחד לשם אחד מכל
חטאת בשבת בחוץ לעבודת כוכבים חייב
אלו.
דלא תחמוד הוו שרו מהאי
השמש ואת הירח ואת הכוכבים וכל
שמחוברין בגלגל הרקיע והא דקתני
שלש חטאות ואי אמרת כיון ששחט בה
טעמא: ח] אגבייהו והוי
צבא השמים: היתה בהמת חבירו.
הכא לשם חמה ולבנה דהוי זבחי מתים
כנעבד עצמו: ט] והיינו
(לקמן
סימן אחד אסרה אשחוטי חוץ לא ליחייב
❖
מא.) לשום הרים.
לא מיבעיא שלו דמיתסרא משום
היינו לגדייהו שהם תלושיםה] המלאכים
טעמא דכיון דאשמועינן:
מחתך
(ע"ז
המנהיגים אותם כדאמרינן ח)במדרש
תקרובת עבודת כוכבים בשחיטת
מב:) כיון ששחט בה
י"ב מלאכים מנהיגים את החמה ומיהו בקונטרס לא פירש כן דמוקי
סימן אחד. דאע"ג דבעלי חיים אין
נאסרים להדיוט לא משום
סימן אחד.
רבינו גרשום
(שם נד.)
נעבד א] שעשאו עבודת כוכבים ולא משום מוקצה שהקצו לתקרובת
האי קרא דוראית את השמש וגו' בתלושים ומייתי ראיה מיניה
אין שוחט לא לתוך
עבודת כוכבים כדקיימא לן בתמורה מדאצטריך קרא
דאע"ג דבעלי חיים לא מיתסרי משום עבודת כוכבים מכל מקום
ימים. כלומר משום ע"ז
מיקרי אלוה ואסירי תקרובת דידהו וא"ת ומ"ש תקרובת הר מצפוי
למיסרינהו לגבוה כדתניא מן הבקר להוציא את הנעבד
דאמרינן לאיסורא דימא
קא שחט אבל שוחט
ומן הצאן להוציא את המוקצה מכלל דלהדיוט שרי מיהו כי עביד
הר דפליגי בה תנאי בפרק כל הצלמים דתנן ומה
הוא לתוך אוגן של מים
מעשה בגופייהו מיתסרי כדאמרינן בפרק רבי ישמעאל
שעליהן אסור דכתיב לא תחמוד כסף וזהב עליהם רבי יוסי (ב)
כדבעינן לפרושי: הרי
אע"פ שאמרו המשתחוה לקרקע עולם לא אסרה חפר בה בורות
אומר על ההרים אלהיהם ולא ההרים אלהיהם ואמר בגמרא דפליגי
אלו זבחי מתים. כלומר
ואסור אפי' בהנאה: הא
ושיחין ומערות והשתחוה להן אסרן והכא נמי אע"ג דאכתי בעלי
בצפוי הר כהר וי"ל דהתם מיירי כשעובדים ו] את הצפוי ואפ"ה
דאמר לגדא. כלומר לשר
חיים נינהו ב] מיתסרי. והאי סימן אחד לאו דוקא דה"ה לחצי סימן.
שרי ליה לרבי יוסי הגלילי משום דאין עובדין אותו אלא אגב הר
של הר ודאי הרי אלו
ובהמת חבירו נמי אע"ג דפשיטא לן דאין אדם אוסר דבר שאינו
ובטיל לגביה דלא יהא טפל חמור מן העיקר ורבנן נמי אי לאו
זבחי מתים: אשחוטי חוץ
לא ליחייב מחתך בעפר.
שלו אשמועינן רב הונא דאסר לה במעשה כל דהו: רבוצה. לא
קרא ז] הוו שרו מהאי טעמא אי נמי רבנן אסרי משום שעובדים
כלומר הכי סברינן חטאת
מיבעיא עומדת דכשהגביהה והרביצה קנאה בהגבהה ונעשית שלו
אותו וקרא אסמכתא בעלמא ט)וא"ת דמשמע בריש פרק כל האסורין
בהמה דאינה ניתרת אלא
אלא אע"ג דרבוצה ולא קנאה אסר לה במעשה: המשתחוה לבהמת
דצפוי בעלי חיים מותרים להדיוט ומוקי לא תחמוד
אי בשנים אי ברוב שנים
ואי אמרת כיון דשחט בה
חבירו לא אסרה. אפילו למזבח משום נעבד: עשה בה מעשה
כסף וזהב עליהם בדבר שאין בו רוח חיים אבל בדבר שיש בו רוח
סימן אחד אסרה אשחוטי
אסרה. אף להדיוט. וטעמא יליף במסכת ע"ז מכל הכלים
חיים הואיל והוא מותר צפויו נמי מותר ואפילו לגבוה משמע התם
חוץ כו' כלומר דלא חשוב
אשר הזניח המלך אחז במלכותו במעלו הכנו ואמר מר מאי
דהוה שרי אי לאו דכתיב בו מן הבקר ואפילו מיירי כשאין עובדין
חטאת ולא יהא חייב
אשחוטי חוץ דבסימן אחד
הכנו שגנזום דאסירי בהנאה ואף על גב דלאו דידיה הוו שהיו
אותו מ"ש מתקרובת בעלי חיים דאסור וי"ל דצפוי שרי טפי דבטיל
אין מתקבל בפנים:
כלי שרת: השוחט חטאת. לקמיה מפרש מאי שנא חטאת דנקט:
אגבייהו ח] דהוה כנעבד עצמו דשרי לפי שהוא ב"ח ומיהו נראה
שלש חטאות. בשוגג משום שבת ומשום שוחט קדשים בחוץ
דצפוי ב"ח אסור אפילו להדיוט מדפריך התם טעמא דרבינהו קרא
ומשום עבודת כוכבים ששלשתן בכרת. ומשום מקלקל לא מיפטר
הא לא רבינהו קרא צפוי מותר והא דכתיב ואבדתם
בשבת שהרי מתקנה הוא אצל בני נח שאבר מן החי אסור להם
את שמם מן המקום ההוא כל העשוי לשמם והשתא למה לי
וחטאת כי שחטי להםז) בעלים דבר שאינו שלו הוי דשל גבוה הוי:
למידק י) טעמא דרבינהו קרא השתא נמי דרבינהו קרא תקשה ליה
היאך מותר להדיוט דקרא דמן הבקר לגבוה כתיב אלא ודאי אף
מחתך
להדיוט אסור והיינו טעמא ט] כיון דאשמועינן דאסורים לגבוה ומיקרי נעבד לכל הפחות לגבי גבוה בא הכתוב דלא תחמוד לאסור
צפוי אפילו לא יחשב נעבד אלא לגבוה אע"ג דהר נמי חשוב נעבד לענין גבוה כדמוכח בפרק כל הצלמים דהמשתחוה
להר אבניו אסורין למזבח מ"מ צפויו מותר דילפינן מכלים דלא מיתסרי כי היכי דילפינן תקרובת מכלים כדפרישית ואין להאריך כאן יותר:
רבוצה לפני עבודת כוכבים. פירש בקונטרס לא מיבעיא עומדת דכשהגביהה והרביצה קנאה בהגבהה ונעשית שלו ואין נראה דכי
הגביהה נמי לא קנה לה לענין שתחשב שלו אם אין אדם אוסר דבר שאין שלו דהא גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהן אינן
יכולין להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו כו' ולקמן נמי דאמר רב נחמן אין אדם אוסר דבר שאינו שלו פריך
ליה מהמנסך ומאי פריך מהמנסך והא מנסך מכי אגבהיה קנייה כדאמר בהניזקין אלא ודאי בהכי לא חשיב שלו ואינו
קנוי לו אלא להתחייב באונסין אלא נראה דנקט רבוצה לרבותא דאף על גב דלא הרביצה ולא עשה בה מעשה גדול כל כך אסרה:
לפני
עבודת כוכבים. אין לפרש דוקא לפני עבודת כוכבים וכרבי יהודה בן בבא דאמר לקמן אין מנסכין יין אלא לפני
כ)
עבודת כוכבים והוא הדין שאר עבודות דנראה דדוקא לענין ניסוך קאמר דבכל דוכתא דאיירי בשוחט לא נקט לפני עבודת
כוכבים ועוד דאמאי פריך בסמוך אשחוטי חוץ לא ליחייב דמחתך בעפר הוא התם בשלא שחט לפני עבודת כוכבים ולא מתסרא ומ"מ
חייב העובד מידי דהוה אעובד להר אלא ודאי אע"פ שלא בפני עבודת כוכבים נמי מתסרא והא דנקט הכא לפני עבודת כוכבים אורחא
דמלתא נקט א"נ כיון דלפני עבודת כוכבים הוא מסתמא לשם עבודת כוכבים מתכוין אע"פ שלא פירש וכגון שהוא ישראל מומר
והשתא מצי למימר דנקט רבוצה דלא מבעיא הרביצה לפני עבודת כוכבים דודאי לשם עבודת כוכבים נתכוון אלא אפי' רבוצה כבר כיון
דישראל מומר הוא ושוחט לפני עבודת כוכבים מתכוין לעבודת כוכבים: כי הא דאמר עולא. לא מייתי סייעתא מעולא אלא מהא
דמיתסרא בהמת חבירו ע"י מעשה אבל דמיתסרא במעשה זוטא אין יכול לדקדק דדלמא עולא מעשה רבה קאמר כדאמר בסמוך והא
דקאמר בסמוך ועולא מעשה כל דהו קאמר היינו משום דלרב הונא לא מצי לפרושי מעשה רבה וא"כ על כרחך מעשה כל דהו קאמר
דאי סימן אחד בעי א"כ הוה ליה לפרושי: חייב שלש חטאות. לא נחת למניינא דא"כ ליתני ארבעה וכגון שהוא יוה"כ אלא בהני
אשמועינן חידוש דלענין שבת חייב אע"פ שלא תיקן אלא להוציא מידי אבר מן החי כדאמר בפסחים בפרק אלו דברים ובחוץ
לעבודת כוכבים הוי חידוש כדמוכח בשמעתא וא"ת ואמאי חייב משום שחוטי חוץ והא אינו מתקבל בפנים דחטאת העוף ליתא אלא ביחיד ואין
קרבן יחיד קרב בשבת וי"ל דכיון דאם זרק הורצה כדאשכחן בפ"ב דביצה גבי כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן או שלא לזמנן יש לו
להתחייב משום שחוטי חוץ דבפ' השוחט והמעלה מרבינן מקראי לחייב בחוץ על כל הפסולין שאם עלו לא ירדו ואף על גב
דאותו ואת בנו בחוץ פטור משום מחוסר זמןל) שבת לא חשיב מחוסר זמן דאין זה אלא משום דאין עשה דקרבן יחיד דוחה לא תעשה דשבת:
אי