מ:
השוחט פרק שני חולין
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אי
הכי מאי איריא חטאת לישמעינן זבח. לפירוש שני שבקונטרס
מחתך בעפר הוא. דכיון דנאסר משום עבודת כוכבים פקע שם
קלט א ב
א)
ב) ג)
דלרב הונא פריך [דאי] אין אדם אוסר דבר שאינו שלו
קדשים מינה ונעשית של עבודת כוכבים ועפרא בעלמא היא ותו לא
ו] ה)
קמ ג
ד)
א"ש דנקט חטאת לאפוקי שלמים שהם שלו צ"ל דסבר השתא דאתיא
מחייב עליה משום שחוטי חוץ. ג)ואע"ג דאמרינן בפירקין
ה) ו)
כרבי יוסי הגלילי דאמר קדשים קלים
ממון בעלים הן דלרבנן לא
שחט סימן אחד בחוץ וסימן אחד בפנים חייב שהרי עשה בה מעשה
ז)
❖
חשיב שום זבח שלו כדמוכח בזבחים
חטאת העוף בחוץ ליכא למימר דבגמר
בפ' בתרא דפריך בשלמא
הסימן חייל בהדי הדדי איסור עבודת
מחתך בעפר הוא
אמר רב פפא הכא
❖
רובע שהקדישו ולבסוף רבעו אלא
כוכבים ושחיטת חוץ דכי אמרינן
בחטאת העוף עסקינן דכולהו בהדי הדדי
הגהות הב"ח
מוקצה ונעבד היכי משכחת לה הא
א](א)סימן אחד מחייב הני מילי היכא
קאתי מכדי רב הונא כמאן אמרה לשמעתיה
(א) רש"י
אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ומשני
דגמר לשחיטה בעודה קדשים כדקתני
בסימן
כעולא ועולא מעשה כל דהו קאמר אלא
רבינו גרשום
א
(ב) ד"ה
בקדשים קלים ואליבא דרבי יוסי
וסימן אחד בפנים דאיגלאי מילתא
באומר בגמר זביחה הוא עובדה אי הכי
דמכי (ג) ד"ה
הכא בחטאת העוף
הגלילי משמע דלרבנן אין אדם יכול
דבסימן קמא שחיטת חוץ הוה וטעמא
עסקינן דכולהו בהדי
מאי איריא חטאת לישמעינן זבח אלא אמר
לאסור ומיהו קשה לפירוש זה דבסמוך
דהתם משום דישנה לשחיטה מתחלה
קדשים מינה
הדדי קא אתיין. כלומר
מר זוטרא משמיה דרב פפא הכא במאי
(ד) ד"ה
פריך מההיא ברייתא לרב נחמן דאמר
ועד סוף אבל הכא דסימן שני לא
דחטאת העוף ניתר בסימן
שחיטה
אחד ולפיכך חייב שלש
עסקינן כגון שהיה חצי קנה פגום והוסיף
אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ודייק
אשתחיט כלל דחיתוך עפרא בעלמא
ב
(ה) תוס'
חטאות: עולא מעשה כל
מדאוקמינן בחטאת העוף טעמא
הוא קמא נמי לאו שם שחיטה עליה
עליו כל שהוא וגמרו דכולהו בהדי הדדי
בן בבא
דהו קאמר. כלומר אפי'
❖
מוקמת לה בחטאת העוף
דחטאת העוף אבל זבח אחר לא ומאי
ולענין שבת דחיוביה אנטילת נשמה
ב]
קאתיין אמר רב פפא אי לאו דאמר רב
תקשי לך משחוטי חוץ
קושיא הא מתוקמא שפיר בחטאת
הוא דמחייב אע"ג דלאו שחיטה היא
הונא סימן אחד לא הויא חטאת תיובתיה
וכו' שכיון דשחט בה
בהמה ונקט חטאת לאפוקי שלמים
וכן משום עבודת כוכבים דשחיטת
כל שהוא מסימן אסרה
שיטה מקובצת
מאי מעשה מעשה רבה ואמר רב פפא
ואידך מחתך בעפר הוא.
ושמא מתחלה ניחא ליה בחטאת
עבודת כוכבים היא אבל לענין שחוטי
א] דכי אמרי' בסימן
אי לאו דאמר רב הונא בהמת חברו לא
אלא באומר בגמר זביחה
חוץ לאו שחיטת קדשים היא: הכא
בהמה כל כמה דלא אסיק אדעתיה
א' מחייב: ב] ולענין
הוא עובדה מאי אריא
הויא חטאת תיובתיה מאי טעמא דידיה מצי
בחטאת העוף עסקינן. דמליקתה
שינויא דחטאת העוף ובחצי קנה פגום
דאוקי ליה בחטאת העוף
שבת דחיובי' בחבורה
אפילו שלמים נמי שאינו
בעלמא או בנטילת
אסר דחבריה לא מצי אסר פשיטא מהו
אבל לסוף מסתבר ליה שינויא דחטאת
בסימן אחד בפ"ק וחיוב
נשמה: ג] דכולהו בהדדי
ניתר אלא בב' סימנין
העוף דאי בחטאת בהמה ונקט חטאת
שחיטתה דידיה נמי בחוץ בסימן
דתימא כיון דקני ליה לכפרה כדידיה דמיא
מצי לאוקומי באומר בגמר
אתו דכיון דשם עבודת
כוכבים: ד] דהשתא לא
אחד דהשוחט עוף קדשים בחוץ חייב
לאפוקי שלמים ה"ל למנקט עולה כדפי'
זביחה הוא עובדה דכולהו
קמ"ל (נעץ סימן) רב נחמן ורב עמרם ורב
לא
בהדדי קאתיין: אלא אמר
פקע שם קדשים עד
בקונט': ו) הויא חטאת תיובתיה
והמולקו בחוץ פטור כדתנן בזבחים
יצחק אמרי אין אדם אוסר דבר שאין שלו
גמר זביחה: ה] והוסיף
ג
רב זוטרא כו'. הכא במאי
דמאי מעשה מעשה רבה. תימה לפי'
בפרק השוחט והמעלה
עסקינן כגון שהיה (לה)
עליו כל שהוא דבהאי
מיתיבי השוחט חטאת בשבת בחוץ לעבודת
ראשון שבקונטרס שלא ז] להקשות על
ויליף מאו אשר ישחט ד) לרבות את
חצי קנה פגום כו'. כלומר
כל שהוא מתכשר בפנים:
כוכבים חייב שלש חטאות ואוקמינן בחטאת
ו] לפי' שני שבקונטרס
לא תוקים אלא בחטאת
העוף: דכולהו ג] בהדי הדדי. דכיון
רב הונא מדקדק לאשמועינן זבח א"כ
העוף דכולהו בהדי הדדי
דלרב הונא פריך דס"ל
העוף ובחצי קנה פגום טעמא דחטאת
דשם עבודת כוכבים לא חייל עד
היכי מצי למימר מעשה רבה הא ע"כ
קאתי ולא תוקי כגון שאמר
אין אדם אוסר דבר שאינו
העוף הוא דכולהו
בהדי הדדי קאתיין
גמר סימן אישתכח דכולה שחיטה
מדנקט חטאת דייקינן מיניה סייעתא
בגמר זביחה הוא עובדה
שלו ואתי שפיר דנקט
חטאת: ז] תימה לפי'
אלא כגון שהיה חצי
אבל
בקדשים הואי: ועולא מעשה כל
לרב הונא דמעשה כל דהו ושמא יש
קנה פגום והוסיף עליו
ראשון שבקונטרס שלא
דהו קאמר. דכיון דאמר רב הונא סימן אחד ואסמכה למילתיה
לומר דהא דנקט חטאת לאשמועינן דאע"ג דקניא ליה לכפרה אפ"ה
כל שהוא וגמרו דבאותו
בא להקשות על רב
לא חשיב כדידיה לאוסרה במעשה כל דהו: רב נחמן ורב עמרם
משהו שאסרו חשובה
הונא לישמעינן זבח א"כ
אדעולא אשמועינן רב הונא דעולא מעשה כל דהו קאמר דהא סימן
(מליקה) [שחיטה] והוה
היכי מצי:
ורב יצחק אמרי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. ובמס' ע"ז פרק
אחד בשחיטת עבודת כוכבים לאו גמר מעשה הוא הלכך ע"כ סימן
מתקבל בפנים וכולהו
רבי ישמעאל אמילתיה דעולא דלעיל דאמר להו רב נחמן
אחד דרב הונא לאו דוקא דהוא הדין לחצי סימן ואפילו מוקמת לה
בהדי הדדי קא אתיין
ולפיכך חייב ג' חטאות:
אמרו ליה לעולא כבר תרגמא רב הונא לשמעתיך בבבל לאו משום
בחטאת העוף הוי תיובתיה (ב) מכי שחיט בה פורתא פקע שם
אמר רב פפא אי לאו דאמר
דסבר כרב הונא אלא כלומר לא הודעתנו שום חידוש שכבר
קדשים מינה וחיוב שחיטת חוץ ליתיה עד גמר סימן וחיתוך עפר
רב הונא סימן א' כו'.
הוא: אלא. אפילו בחטאת בהמה מתוקמא ובאומר איני רוצה
השמיענו זה רב הונא ואם תאמר בעובדא ז) דעל עובד
כלומר אי הוה אמר בסתם
היתה בהמת חבירו רבוצה
כוכבים לחנותא והוה חמרא בדוולא שדא ביה עובד כוכבים ידא
לעבוד עבודת כוכבים בשחיטה זו עד שתגמר ד] דהשתא לא פקע
לפני עבודת כוכבים כיון
שם (ג) זבחים עד גמר זביחה ומתחייב בכולהו: אי הכי. דטעמא
ושיכשך ביה ואתא מריה דחמרא ושקליה בריתחיה ושדייה לדנא
ששחט בה אסרה לא
וגרסינן התם איקלע רב נחמן למחוזא ואסריה בהנאה אמאי אסריה
דשחיטת חוץ לאו משום סימן אחד דחטאת העוף הוא אלא באומר
הויא חטאת תיובתיה דהוה
אמרי' עולא לא הוה סבר
בגמר זביחה הוא עובדה: מאי איריא חטאת. דנקט ליתני השוחט
והא אין אדם אוסר דבר שאין שלו ולמסקנא דקאמר אפילו למ"ד
דאסרה עד שיעשה בה
את הזבח דמשמע כל זבחים ומדנקט חטאת דאיתיה נמי בעוף
אוסר אדם דבר שאינו שלו הני מילי עובד כוכבים ורב נחמן מצי
מעשה רבה כו'. כלומר עד
שמע מינה בחטאת העוף קאי ועולה לא מצי למינקט משום
סבר כתנא קמא ניחא אבל למאי דסלקא דעתך דאתי רב נחמן
שישחטנה כולה דאתיין
כולהו בהדי הדדי והוא
כר"י (ה) ולא כתנא קמא קשה:
דעולת העוף בעי שני סימנין ולאו באומר בגמר זביחה הוא עובדה
סבר לה כעולא: ואמר
דאי אינו עובדה אלא בגמר זביחה אמאי איכפל לאשמועינן עוף
כיון
רב פפא אי לאו דאמר
רב הונא בהמת חבירו
בבהמה נמי חייל. והאי פירכא לאו לאותובי לרב הונא נקט לה דכי מדלית רב הונא מהכא ותימא דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו
לא הויא כו'. כלומר אי
אלא בגמר מעשה איכא למיפרך נמי מאי שנא חטאת דנקט אלא הכי קפריך אי איתא דטעמא משום גמר זביחה הוא מאי שנא עוף
[הוי אמר] רב הונא היתה
אלא על כרחך טעמא אחרינא הוא: אלא אמר מר זוטרא. הא מתניתא מסייע ליה לרב הונא ומש"ה נקט חטאת העוף דהכשרו בסימן
בהמתו רבוצה לפני עבודת
כוכבים כיון ששחט בה
אחד דאי תנא זבח ליכא לחיוביה בשחיטת חוץ משום דמיתסר בתחילת שחיטה ופקע שם קדשים מיניה כרב הונא אבל בעוף משכחת
סימן אחד אסרה לא הויא
שלש חטאות וכגון שהיה חצי קנה פגום והוסיף עליו כל שהוא ה]דמתכשר בפנים ומחייב עליה משום שחיטת חוץ וחיוב חוץ ומעשה כל דהו
חטאת תיובתיה מ"ט דלא
דעבודת כוכבים ונטילת נשמה דשבת בהדי הדדי אתו: אי לאו דאמר רב הונא (כו') סימן אחד. ואסהיד אדעולא דמעשה כל דהו אמר:
הוה מצי למימר אשחוטי
חוץ לא ליחייב דכהן לא
לא הויא חטאת תיובתיה. דעולא מרישא כי הוה ס"ד דבבהמה קאי דאיכא למימר מעשה רבה קאמר עולא דהיינו גמר מעשה: אי
מצי אסר בהמת של ישראל
לאו דאמר רב הונא בהמת חבירו. ואפילו הוה אמר מעשה כל דהו אסר בבהמתו: לא הויא חטאת תיובתיה. אפילו כדהוה ס"ד
דלאו דידיה הוא אבל כיון
ברישא דבבהמה קאי: דחבריה לא מצי אסר. והאי חטאת דכהנים הוא: דקני ליה לכפרה. שהבעלים מתכפרין בה. ל"א אי הכי דבגמר זביחה
דאמר היתה בהמת חבירו
רבוצה לפיכך הוי חטאת
הוא עובדה מאי איריא חטאת דמשמע דאיכפל תנא לאשמועינן מידי דלית ליה חלק בו שהבעלים שוחטין אותה והיא כולה לכהנים ליתני זבח
תיובתיה: פשיטא (מהו
דלישתמע אפילו שלמים שהן שלו מחייב שלש חטאות דהא לא פקע שם קדשים מיניה עד גמר זביחה ומדנקט חטאת ש"מ בעובד עבודת
דתימא). כלומר דאי לא
כוכבים בתחלת שחיטה קאמר ומשום טעמא דחטאת אינו שלו ולא מצי אסר במעשה זוטא דאילו שלמים הוה אסר במעשה זוטא ומ"מ
אמר בהמת חבירו דלא
הויא חטאת תיובתיה דכהן
לרב הונא קשיא דהא מדנקט חטאת ש"מ טעמא דתנא משום דדבר שאינו שלו לא אסר אלא אמר מר זוטרא לעולם בעובד בתחלת
לא מצי אסר דלאו דידיה:
זביחה ולא תיקשי לרב הונא דהכא בחטאת העוף קאי ובחצי קנה פגום דבההוא מעשה כל דהו דאיתסרא ביה איחייב משום שחיטת חוץ
והיינו דנקט חטאת משום דאיתא בעוף ועולה לא מצי למינקט משום דאפילו בעוף בעיא שני סימנין: לא הויא חטאת תיובתיה. דמאי
מעשה דעולא מעשה רבה ולא הוה מיצטריך ליה לאוקמי בחטאת העוף דהאי דנקט חטאת ולא תנא זבח משום דאילו שלמים כיון דדידיה נינהו
הוו מיתסרי במעשה כל דהו וליכא חיוב שחיטת חוץ אבל חטאת לא מיתסר עד גמר שחיטה דאיכא מעשה רבה. ולשון זה נראה בעיני דהכי
מסתבר לישנא דתלמודא דלרב הונא לחודיה קמותיב: דחבריה לא מצי אסר. במעשה כל דהו ולהכי תנא חטאת דכהנים היא דאילו שלמים דידיה
נינהו ומיתסרי במעשה כל דהו: כדידיה דמיא. ואפ"ה קתני דלא מיתסר: אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. אפילו בגמר מעשה. ואית
דמפרשי במעשה כל דהו ולא היא דא"כ לא הוי מנסך תיובתייהו דהא מעשה גמור הוא ולקמן מותיב להו ממנסך: ואוקימנא. על כורחין
בחטאת העוף מדלא תנא זבח ואע"פ דלהנך רבנן לא מצי למיתני זבח דכיון דשלמים דידיה נינהו הוו מיתסרי בתחלת (ד) חתיכה ותו ליכא
חיוב שחיטת חוץ וכי תנא חטאת הוי דבר שאינו שלו ולא מיתסר ולא פקע שם קדשים מיניה אפילו הכי מדלא נקט עולה דשכיח
ולא הוי נמי דידיה
ונקט חטאת דמידי
דאיתיה בעוף בסימן אחד
ודאי טעמא משום סימן אחד
דעוף הוא ובחצי
קנה פגום כדאמרן:
אבל