מד:
אלו טרפות
פרק שלישי חולין
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
היכי
עביד הכי והא תניא חכם שטימא כו'. וא"ת דלקמן
רוב עוביה. יש אומרים רוב עובי הדופן אע"פ שלא הגיע לחלל
מב א
א)
ב)
גבי ההוא מחטא דאישתכח בסמפונא דכבדא הונא מר בריה
ושיבוש הוא דאם כן חמור הקנה מן הוושט דאילו וושט ניקב עור
דרב אידי טריף רב אדא בר מניומי מכשיר וי"ל דהתם אגמריה סמיך
החיצון בלא עור הפנימי כשר עד שינקב לחלל. א]רוב עוביה כלומר כי
כדאמרינן בסוף פ"ב דנדה גבי ילתא דאייתית דמא לקמיה
משערינן רובה ברוב עוביה
משערינן ועובי הקנה היינו מן העור
ג)
ב
ד)
דרבה בר בר חנה וטמי לה ואייתית
ולצואר דאילו מן הראש ולחזה הוי
ה)
ג
קמיה דרב יצחק בר' יהודה ודכי לה
אורך ולרוחב הצואר הוי רוחב הקנה
רוב עוביה ואמרי לה רוב חללה ההיא
ו)
א
ופריך עליה מחכם שטימא כו' ומשני
ולעובי הצואר קרי נמי עובי הקנה
ז)
ד
פסוקת הגרגרת דאתאי לקמיה דרב יתיב
מג ה
ח)
דמעיקרא (א) טמי טמוי לה כיון
בשיעור זה נמדד עובי התנוך וקודם
וקא בדיק לה ברוב עוביה אמרו ליה רב
ט)
דאמרה כל יומא הוה דכי לי רבה בב"ח
שיגיע לחצי חלל הוי רוב עוביה עם
י)
כהנא ורב אסי לרב לימדתנו רבינו ברוב
❖
כ)
כה"ג וההוא יומא ה] חש בעיניה הוה
הדפנות והחלל מפני שדופן הקנה
חללה שדריה לקמיה דרבה בר בר חנה
ל)
דכי לה ובעי התם כזה התיר לי פלוני
עב מלמעלה ולצד הצואר אינו אלא
מ)
בדקה ברוב חללה ואכשרה וזבן מינה
חכם מהו פירוש נאמנת או אינה
קרום דק וסתמא כשנפסק הקנה
נ)
שיטה מקובצת
בתליסר איסתירי פשיטי בישרא והיכי
נאמנת ובעי למיפשט מעובדא דילתא
מלמעלה למטה הוא נפסק ומהני עובי
א] עד שינקב לחלל ורוב
עביד הכי והתניא חכם שטימא אין חבירו
דנאמנת ומשני רב יצחק בר' יהודה
התנוך לאשלומי לרובא א] ובמיעוט
עביה כלומר: ב] כדאמרי'
אגמריה סמך ו] נ) ופירש שם בקונטר'
התחתון הוי חצי החלל או רובו:
רשאי לטהר אסר אין חבירו רשאי להתיר
בהחובל אסתירא פלגא
ב
דזוזא: ג] לא אסרה דכי
ס)
רוב חללה. אינה טרפה עד שיפסק
דהדר ביה מאידך שנויא דשני
שאני הכא דרב לא אסר מיסר וכיון דאורי
הוה בעי: ד] כולן רשאין
מעיקרא טמויי טמי לה דכיון
רוב החלל ועובי התנוך אינו משלים
ע)
בה חכם היכי אכל מינה והא כתיב 1 ואומר
ליקח לקנות אותו חפץ:
לרוב: ואמרי לה ברוב חללה. אליבא
דאגמריה סמך רשאי להתיר מה
ה] וההוא יומא הוה חש
פ)
(אהה) ה' אלהים הנה נפשי לא מטומאה
בעיניה הדר דכי לה:
דרב פליגי אמוראי: שדרה. רב
שאסר חבירו ז] וכי אמר דאין חבירו
❖
ו] ופי' בקונטרס דהדר ביה
צ)
ונבלה וטרפה לא אכלתי מנעורי ועד עתה
לקמיה דרבה: בתליסר איסתרי
רשאי להתיר היינו מסברא ולפירושו
מאידך. נ"ב לא מצאתי כי
ולא בא בפי בשר פגול הנה נפשי לא
פשיטי. איסתרי סלעי מדינה שהם
בשמעתין נמי למאי דמסיק דאגמריה
אם כמו שכתבו התוספות
למטה: ז] רשאי להתיר
מטומאה שלא הרהרתי ביום לבא לידי
פשוטים וקלים. איסתרי סתם היינו
סמך לא צריך למאי דמשני רב לא
תורה אור השלם
מה שאסר חברו כיון שכך
סלעין צורי שהסלע ארבע דינרים
אסר ולא מידי אלא דהאמת מתרץ
טומאה בלילה ונבלה וטרפה לא אכלתי שלא
קבל וכי אמרי': ח] היה
1. וָאֹמַר אֲהָהּ אֲדֹנָי
ואיסתרי פשיטי הוא סלע מדינה
ולכאורה היה נראה פשט ההלכה
נראה פשט ההלכה דההיא
אֱלֹהִים הִנֵּה נַפְשִׁי לֹא
אכלתי בשר כוס כוס מעולם ולא בא בפי
דנדה דאגמריה סמך:
מְטֻמָּאָה וּנְבֵלָה וּטְרֵפָה
ח] דנדה אגמריה סמך ולכן האמין
שמינית שבסלע צורי דהיינו חצי דינר
בשר פגול שלא אכלתי מבהמה שהורה
ט] ומ"מ לבעל נפש טוב
ג
לֹא אָכַלְתִּי מִנְּעוּרַי וְעַד
לדבריה ולעיל צריכין לשנוייא קמא
כדאמרינן ב] בהחובל את חבירו
להרחיק מן הכיעור וא"ת:
עַתָּה וְלֹא בָא בְּפִי בְּשַׂר
בה חכם משום ר' נתן אמרו שלא אכלתי
י] ליקח בשלמא חתומים:
דמעיקרא טמויי טמי לה וההיא
איסתרא פלגא דזוזא וקרי
יחזקאל ד יד
פִּגּוּל:
מבהמה שלא הורמו מתנותיה הני מילי
יא] תיבת למעשה נמחק:
2. עֹכֵר בֵּיתוֹ בּוֹצֵעַ בָּצַע
ליה התם סלע מדינה: לא ג] מיסר
עובדא דלקמן דמחט
יב] שאומר משם הבעל
וְשׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה:
מילתא ד דתליא בסברא רבה בר בר חנה
❖
אסר. דהכי הוה בעי למיבדקיה
שנמצאת בסמפונא דכבדא שמא היו
אל הסופר:
משלי טו כז
אגמריה סמך ותיפוק ליה משום חשדא
3. יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל
שניהם בבית המדרש ונשאלה השאלה
ברוב עוביה ולא שבקוה תלמידים
אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ:
ושדרוה לקמיה דרבה: דתליא בסברא.
דתניא דן את הדין זיכה וחייב טימא וטיהר
לפניהם לשניהם אי נמי לא ידע
❖
תהלים קכח ב
רבינו גרשום
וכן
שאסר חבירוס): העדים שהעידו
דהתם איכא לספוקי דלמא לא הוי
אסר והתיר וכן העדים שהעידו כולן רשאין
כולם רשאין ליקח כו'. דשנים
רוב עוביה רוב הקיפה
סברא מעליא והכא רבה אגמריה
ליקח אבל אמרו חכמים הרחק מן הכיעור
רוב חללה שנפסקה ברוב
הגהות הב"ח
אינם חשודים כדאמרינן בפ"ב דיבמות
סמיך דהכי גמיר מרביה דפסוקת
ומן הדומה לו ה"מ מידי דמזבין משומא
חציה: בדקה ברוב חללה
ומ"מ לבעל נפש טוב
הגרגרת ברוב חללה. מלתא דתליא
(א) תוס'
ואכשרה כלומר שלא
הכא מתקלא מוכח כי הא דרבה שרא
טמויי טמי
נפסק רוב חללה: בתליסר
להרחיק ט] ואם תאמר ועדים היאך
בסברא כגון מקיפין בריאה דאיכא
איסתירא בישרא איסתרא
טרפתא וזבן מינה בישרא אמרה ליה בת רב
❖
רשאין ליקח י] כו' בשלמא חתומים
למימר דלמא לא מידמו חזותא שפיר
פלגא דזוזא: וכיון דאורי
חסדא אבא שרי בוכרא ולא זבן מיניה
על גט אשה או על שטר מקח לא
וכגון דמיא לבשרא ודמיא לכבדא
ביה חכם היכי אכיל מינה:
כוס כוס שהיתה מסוכנת
בישרא אמר לה ה"מ בוכרא דאשומא מזדבן
חשו חכמים יא] למעשה דמעשה לא
ודמיא לביעתא ודמיא למוריקא
הגהות מהר"ב
ואומרין שחוט שמיד
עבדי אבל דבורא אמרי כדאמרינן
דאיכא מינייהו כשרות ואיכא מינייהו
הכא מתקלא מוכח מאי איכא משום אומצא
מתה: שהורה בה חכם
רנשבורג
בפרק התקבל אמר
טרפות ופעמים שאדם טועה
שצריך להורות בה חכם.
מעלייתא כל יומא אומצא מעלייתא זבנו לי
א] רש"י
שלא הורמו מתנותיה
במראותיהן: משום חשדא. דלא
לעדים אמרו לסופר לכתוב ולעדים
אמר רב חסדא איזהו תלמיד חכם זה הרואה
הזרוע והלחיים והקיבה.
ויחתמו לא תעשה בישראל כזאת
לימרו משום דשריא ניהליה מוזיל
זיכה וחייב כלומר זיכה
טרפה לעצמו ואמר רב חסדא איזהו 2 שונא
דחיישינן שמא תשכיר עדים וכן
גביה ונראה כנוטל שכר על הוראתו:
לאחד וחייב לאחד טימא
מתנות יחיה זה הרואה טרפה לעצמו דרש
וטיהר טימא לאחד וטיהר
דן את הדין. על שדה או על טלית
מיאנה או שחלצה בפניו היאך ישאנה
לאחד אסר לאחד והתיר
מר זוטרא משמיה דרב חסדא כל מי שקורא
❖
בין זה לזה: וכן עדים שהעידו.
הא לא עבדי התם מעשה ויש לומר
לאחד. וכן העדים שהעידו
ושונה ורואה טרפה לעצמו ושימש תלמידי
כלומר על דבר אחד
על שדה או על טלית שהן של פלוני:
דכל דבר שנגמר על פיהם חשיב
העידו שמותר שפלוני
כולן רשאים ליקח. ד] אותו חפץ:
חכמים עליו הכתוב אומר יגיע כפיך כי
מעשה אבל התם שאינו אלא דבור
3
חכם התירו. הני מילי
מוסף רש"י
הרחק מן הכיעור. שלא יאמרו
בעלמא שאומר מן הבעל אל
יב]
תאכל אשריך וטוב לך רב זביד אמר זוכה
מלתא דבשומא מזדבן
הנה נפשי לא
ודאי לא יקח משום
הסופר לכתוב ולעדים לחתום ואפשר
בשביל כך זיכהו לזה שיתננה לו בזול:
ונוחל שני עולמות העולם הזה והעולם
מטומאה.
חשדא דבני אדם שיאמרו
שרי בוכרא. כשהיה כהן מביא לפניו
שהם לא יעשו ולא תתגרש וגם אם
הבא אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם
בשכר שהתיר נותן לו
אין ע)גומרין הדבר אינם חוששין ואם
בכור לראות מומו והיה מתירו לא
יותר מאחרים הכא מתקלא
הבא ר' אלעזר כי הוו משדרי ליה מבי
מוכח שאינו נותן לו
תאמר דן את הדין דהכא היאך רשאי
היה לוקח ממנו מבשר אותו בכור.
יותר משקל מאחרים. א"ל
נשיאה מידי לא שקיל וכי הוו מזמני ליה
ליקח והלא יחיד הוה מדקתני דן
בכור נוהג בזמן הזה וכשהוא תם
בת רב חסדא כלומר
לא אזיל אמר לא קא בעי מר דאיחי דכתיב
דמכח מתני' דבכורות דתנן
אינו ראוי לכלום דשוחט קדשים
(לעיל לז:) לידי
אשתו היתה הני מילי
טומאה. (שם) בשר
בוכרא דבשומא מיזדבן
ושונא מתנות
יחיה רבי זירא כי משדרי
דן את הדין מייתי בפ"ק דסנהדרין
בחוץ: רב חסדא כהן הוה כדאמרינן
ה
כוס כוס.
כו' דקי"ל כל פסולי
דשנים שדנו דיניהם דין ולאו
כ) בגיטין בהניזקין שמונים
ליה לא שקיל כי הוו
מזמנין ליה אזיל אמר
המוקדשין נמכרין באטליז
דוקא ב' אלא ה"ה אחד ואין לומר
זוגים אחים כהנים נשואין שמונים
ונשקלין בליטרא לפי
אתייקורי
שהנאתן להקדש ואם
דדיין לא חשיד דהא אמרינן בפ"ב
זוגות אחיות כהנות: בכור נמכר
שהורה בה חכם.
ימכרו ביותר יהא להקדש
(שם)
דיבמות החכם שאסר את
האשה בנדר דלא
ישאנה
באומד
ולא במשקל כדאמרינן בבכורות כל פסולי
אבל בכור דמתנה לכהן
(שם)
ושמא חיישינן התם טפי שמא עיניו נתן בה ועוד יש לומר
המוקדשין נשחטין ונמכרין באיטליז ונמכרין בליטרא חוץ מן
והנאתו לכהן אין דין
שלא הורמו מתנותיה.
שיתבזה הקדש בשביל
הבכור והמעשר: מתקלא מוכח. שהכל רואין שהוא שוקל ליטרא
דההיא דבכורות מוכחא טפי דביחיד איירי דקתני רישא מי
הנאתו של כהן אלא נמכר
בדינר כמותו לאחרים ונותן המעות מיד: מאי איכא. במה
שאינו מומחה וראה את הבכור כו' בפרק עד כמה
בתוך הבית ונמכר בשומא.
ולהכי דייק מינה בסנהדרין : איזהו תלמיד חכם.
אי משום אומצא שמינה
יכולין לחשדני: משום אומצא מעלייתא. ששוקלין לי הליטרא
פ)
(שם) אשריך בעולם
כלומר שחושדין אותו בני
ממיטב הבשר: כל יומא נמי. חולקין לי כבוד ומוכרין לי מן
דמהדרי ליה אבידתו בטביעת עין צ) זה הרואה טרפה לעצמו:
הזה.
אדם אע"ג שאינו נותן לו
המיטב: זה הרואה טרפה לעצמו. כשנולד ספק טרפות בבהמתו
מצטרפין
וטוב לך לעולם הבא.
אלא מתקלא כמו שנותן
לאחרים יתן לו בשר
ונראה בו טעם לאיסור וטעם להיתר ואינו חס עליה ואוסרה: הרואה טרפה לעצמו. ודאי שונא מתנות
אחרים הוא
טוב יותר ממה שנותן
שאף על שלו אינו חומד להכריע להיתר: ושמש תלמידי חכמים.
גמר ל) לתרץ טעמי המשנה ומשניות הסותרות זו
את זו והיינו
(אבות פ"ד מ"א)
לאחרים כל יומא נמי
גמרא מ): יגיע כפיך כי תאכל. דכיון דעל שלו אינו חומד כל שכן
לגנוב ולגזול: מזמני
ליה.
שאינו חומד בשל אחרים
לאכול אצלם:
אומצא שמינה כו'. כלומר
כל הימים אם אני משגר
אתייקורי
שלוחי לשוק נותן לי בשר
טוב יותר ממה שנותן לאחרים בשביל כבודי. זה הרואה טרפה לעצמו ואין מראה לאחרים להקל: