מה:
אלו טרפות פרק שלישי חולין
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
מר
נד א בר חייא מתני איפכא. פי' בקונטרס דמסתברא כלישנא קמא
פולין. גלנ"ץ: על פי הקדרה. למקום חבור הצואר והגולגולת:
א) ב)
ג)
ופולין עצמן. מוח שכנגד הפולין: חלל גדול. חלל האמצעי: חלל
דקים ליה רבי יוחנן בשיטתיה לעיל דאמר ניקב הקנה למטה
כ)
קטן. הרבה חדרים קטנים יש לו סביב: סמפון גדול. אמצעי
מן החזה נידון כריאה ונראה דאזלינן בכולהו לחומרא מדלא איתמר
ד)
נה ב
שבאומה: התם לבית הסמפונות קתני. ולא תני לבית הסמפון
הלכתא לא כמר ולא כמר וגם רבי יוחנן דאמר ניקב הקנה למטה מן
ה)
החזה משמע בין דריאה בין דכבדא
אבל הכא לא תני לבית החללים אלא
לבית חללו: קנה הלב. לקמן מפרש:
נדון כריאה וכן רבינו חננאל פסק
פולין יש מונחין על
פי הקדרה מן הפולין
נו ג ד
במשהו. אם ניקב: כל חלב מקרי
לחומרא דשלשתן נקובתן במשהו בין
ו) ז)
ולפנים כלפנים מן הפולין ולחוץ כלחוץ ופולין
ח)
דכבד בין דלב בין דריאה:
חלב בין טמא בין טהור ושומן אינו
עצמן איני יודע ומסתברא כלפנים רבי ירמיה
נז ה
ט) י)
א
מאן דאמר רוב עורו רוב מוחו
אלא לשון חכמים כגון גבי שתי
כ)
בדק בעופא ואשכח כמין שני פולין מונחין
ל)
מאי. דדלמא ה"ה ברוב
חתיכות אחת של חלב ואחת של שומןז)
❖
על פי הקדרה: ניקב הלב לבית חללו: בעי
נח ו
מוחו לבד טרפה ונקט רוב עורו
דעל א] כרחך קרי ליה שומן משום
רבי זירא לבית חלל קטן או לבית חלל גדול
דגבי חלב תנייה: על גבי דפנות.
לאשמועינן דאפילו עורו בעי רוב
נט ז
א"ל אביי מאי תיבעי לך מי לא תנן ר"ש
היורד על הצלעות מן השדרה: על
ורבינו תם מפרש דמבעי ליה אי
גליון הש"ס
ס ח ט י כ
גבי דפנות ס"ד. ומאי חיותא תליא
אומר עד שתנקב לבית הסמפונות ואמר
בעי נמי רוב מוחו ועורו דנקט מפני
גמ' אמר רבה בר יצחק
ביה: שעל גבי דופני ריאה. קנה
שהוא עיקר ומכל מקום בלא מוחו
סא ל
רבה בר תחליפא אמר רבי ירמיה בר אבא
(אמר רב).
נמי אינה טריפה:
שומן שיורד בין שתי ערוגות הריאה
אמר רב עד שתנקב לסמפון גדול הכי
נתמזמז מוחיה דדין. תימה
ודבוק בשדרה ומחובר לחלל הלב:
השתא התם לבית הסמפונות קתני להיכא
תלתא קני הוו. לאחר שהקנה נכנס
סב מ
לריב"ם דמייתי ראיה ממוח
דשפכי סמפונות כולהו והכא לבית חללו
לחזה מתפצל לשלשה: חד פריש
דראש דשיעורו בנקב משהו למוח
קתני ב מה לי חלל גדול מה לי חלל קטן קנה
לריאה. ומתחלק בתוכה והן הן
ח] חוט השדרה דשיעורו ברובו ל):
❖
❖
עד הלב רב אמר ג במשהו ושמואל אמר ברובו
סמפונות: דריאה כי ריאה. בנקב
הי ניהו קנה הלב $ אמר רבה בר יצחק אמר רב חלב שעל גבי דפנות דפנות
משהו: דכבדא כי כבדא. עד שינטל
לעזי רש"י
הגהות הב"ח
כולו כדתנן גבי כבד ולא
סלקא דעתך אלא שעל גבי דופני ריאה אמר אמימר משמיה דרב נחמן תלתא
ד
נשתייר ממנה כלום: דליבא פליגי.
(א) רש"י
גלנ"ץ. בלוטות.
קני הוו חד פריש לליבא וחד פריש לריאה וחד פריש לכבדא דריאה כריאה
מינציי"ר [מצייד"א].
רב ושמואל לעיל: מתני איפכא.
❖
❖
דכבדא ככבדא דליבא פליגי מר בר חייא מתני איפכא דריאה ככבדא דכבדא
הוכה במכה.
דריאה עד שינטל ככבדא ודכבדא
כריאה דליבא פליגי אזל רבי חייא בר יוסף אמרה לשמעתא דרב קמיה דשמואל
כי ריאה במשהו ודליבא פליגי רב
א"ל אי הכי אמר אבא לא ידע בטרפות ולא כלום: נשבר השדרה: ת"ר
ושמואל. וכלישנא קמא מסתברא דהא
רבינו גרשום
מוסף רש"י
ה חוט השדרה שנפסק ברובו דברי רבי רבי יעקב אומר אפילו ניקב הורה רבי
קם ליה רבי יוחנן כוותיה דאמר לעיל
לבית
הסמפונות.
דליבא פליגי רב ושמואל:
כרבי יעקב אמר רב הונא אין הלכה כרבי יעקב וכמה רובו רב אמר רוב
ניקב למטה מן החזה נידון כריאה:
אמרה לשמעתיה דרב
ב]
ו
ז
לקמיה דשמואל כלומר
אמרה לשמעתא דרב. דאמר במשהו
עורו ואמרי לה רוב מוחו מאן דאמר רוב מוחו כ"ש רוב עורו למאן דאמר
הא דאמר רב עד שתינק'
קמיה דשמואל ואכתי לא הוה שמיע
רוב עורו רוב מוחו מאי ת"ש דאמר ניולי אמר רב הונא רובו שאמרו רוב
(לעיל מב.) חוט השדרה
לסימפון גדול: וקא בדיק
שנפסק ברובו.
ברוב מוחו כלומר אם
ליה דרב בסורא הוה ראש ישיבה
עורו מוח זה לא מעלה ולא מוריד רב נתן בר אבין הוה יתיב קמיה דרב בדק
(כתובות ז.) עד בין
רוב מוחו קיים: נתמרך
והתם הוה אמר שמעתתיה ושמואל
הפרשות.
ברוב עורו וקא בדיק ברוב מוחו א"ל אם רוב עורו קיים מוח זה אינו מעלה
פסול כלומר חוט השדרה:
הוה בנהרדעא: אבא. רב. הכי
בעי ר' ירמיה אוחזו ואינו
ואינו מוריד אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יהושע בן לוי נתמרך פסול
ח
יכול לעמוד כו' כלומר
הוה קרי ליה שמואל דרב (א) הוה
אמרת כל שמעמידו ואינו
נתמסמס פסול איזוהי המרכה ואיזוהי המסמסה המרכה ט כל שנשפך כקיתון
עדיף מיניה. אני שמעתי אבא ואית
יכול לעמוד. אוחזו ואינו
מסמסה כל שאינו יכול לעמוד בעי רבי ירמיה אינו יכול לעמוד מפני
דגרסי אבא חברי: הורה רבי.
י
ח)
יכול לעמוד מפני כבדו
מאי תיקו: נתמסמס פסול
כבדו מאי תיקו בי רב אמרי נתמסמס פסול נתמזמז כשר מיתיבי
שבא מעשה לידו והורה להחמיר ולא
כ
ל
כו' כלומר חוט השדרה.
סמך על דבריו: רוב עורו. אם
רשב"א אומר בהמה שנתמזמז מוחה טרפה ההיא נתמסמס איתמר
נתמזמז כשר לשון שבר:
נחתך רוב היקף עורו סביב אע"פ
עד בין הפרשות כלומר
איני והא לוי הוה יתיב בי מסותא חזייא לההוא גברא דטרייה לרישיה
עד העצם. האי בליע ולא
שהמוח לא נפרד כלום טרפה: ואמרי
אמר נתמזמז מוחיה דדין לאו דלא חיי אמר אביי לא לומר שאינו מוליד
ידיע כלומר ולא ניכר חוט
❖
לה רוב מוחו. דכיון שנפסק ונפרד
(לעיל יא.)
השדרה שלו ואותה חוליא
עד היכן חוט השדרה אמר רב יהודה אמר שמואל עד בין הפרשות
המוח מבפנים אע"ג שהעור כולו
לא ניכרת שיש בה חוט
רב דימי בר יצחק הוה קא בעי למיזל לבי חוזאי אתא לקמיה דרבי
השדרה. דבליעה ואע"פ
קיים טרפה: כ"ש רוב עורו. שהרי
שיש בה חוט השדרה
שיטה מקובצת
יהודה אמר ליה ליחוי לי מר בין הפרשות היכא א"ל זיל אייתי לי גדי ואחוי
רוב העור מחזיקו וכיון שנפסק
ג]
בחוליא דומה כמי שאין
א] דעל כרחיה קרי ליה
לך אייתי ליה גדי שמינה א"ל בליעה טפי ולא ידיע אייתי ליה כחוש א"ל
בה דבליעה טפי: אזל
העור סוף המוח לפרד ולצאת:
ט)
שומן: ב] דאמר לעיל
אייתי ליה כחוש א"ל
ניולי. שם חכם: בדיק ברוב עורו.
בליטן טפי ולא ידיע א"ל תא אגמרך גמרא הכי אמר שמואל עד אחת
מ
ניקב הקנה למטה מן
הא בליטה טפי ולא ידיע
ואשכח דלא איפסיק רוביה והדר בעי
החזה: ג] כ"ש רוב
טרפה שלישית כשרה שניה איני יודע בעי רב הונא בריה דרב יהושע
כלומר הני חוליות בליטי
עורו שהרי העור מחזיקו:
טפי ואותה חוליא שאין
למיבדק ברוב מוחו דניהוי נמי
ד] ה"מ בהפרדה אבל
בה חוט השדרה דומה
קיים: נתמרך פסול נתמסמס פסול גרסינן. ואחוט השדרה קאי. אע"ג דהמסמסה קילא מהמרכה כדמפרש ואזיל אפילו הכי תנא תרווייהו
בהמרכה הפסק הוא:
כמי שיש בה דבליטי טפי:
דאי תנא המסמסה לחודה הוה מפרשינן דהיינו נשפך כקיתון. המרכה לשון מורך שנתרככה ונעשית המוח בתוך הקרום כמים ונשפך
ה] מקצתו מאליו הס"ד
הכי אמר שמואל עד אחד
ומה"ד דטרייה לרישיה
כלומר עד חוליא ראשונה
מראשו לסופו ומסופו לראשו ואם היו נוקבין אותו היה יוצא דרך הנקב: ואינו יכול לעמוד. מפני שנעשה צלול אבל לא כל כך שיהיה נשפך
הכה והטיח ראשו בכותל
של אליה טרפה דבה
כקיתון של מים אבל כשאוחזין אותו ומניח קצתו למעלה מידו הוא נכפף ונופל: מפני כבדו. שהוא עב וכבד אבל לא נתרכך מבפנים
לשון מכה טריה הס"ד
יש חוט השדרה: שלישית
ומה"ד טרייה וכו': ו] אוי
מהו חולי הוא זה שמכבידו או לא. וכל הני נתמרך ונתמסמס בכלל נפסק החוט הן דקים להו לרבנן שמתוך ליקוי זה עתיד לינקב וליפסק
כשרה. כלומר שלישי' אם
לזה שנתמזמז מוחו הס"ד
שם נשברה החוליא כשרה
אי נמי אין פיסוק גדול מזה אע"ג דאמרן מוח זה לא מעלה ולא מוריד ה"מ בהפרדה אבל בהמרכה ד] לא: תיקו. וכל תיקו דאיסורא
ומה"ד שאינו מוליד
דבה אין חוט:
לחומרא: נתמסמס פסול. כדקאמרת: נתמזמז כשר. ולהכי הדר נקט נתמסמס פסול דלא תימא נתמזמז ונתמסמס חדא הוא ולאיפלוגי
תולדת האבר מן המוח
עליה אתא: נתמזמז. נתרוקן מהמוח מקצתו מאליו: טרייה. מינציי"ר בלע"ז: נתמזמז מוחיה דדין. דואג היה עליו ואומר אוי
הוא שגיד הנשה וכו':
ה]
ז] היכן כחו של חוט
ו]לו לזה שנתמזמז מוחו: שאינו מוליד. תולדות האיש מן המוח היא באה שגיד הנשה של ירך וגיד הגוייה כולן מחוברין לחוט השדרה שהוא
השדרה להיות בהמה
מתפצל ויוצא מתחת השדרה ונעשה גיד אצל הירכים ונכנס לתוכו: עד היכן חוט השדרה. עד היכן כחו של חוט ז] להיות בהמה טרפה
טרפה: ח] דשיעורו בנקב
בפסיקתו. החוט יוצא מן המוח והולך על פני כל השדרה והאליה עד סוף הזנב: עד בין הפרשות. עד מקום שהוא מתפרש ומתפצל פצולין.
משהו למוח דחוט השדרה
דשיעורו ברוב:
כנגד הירכים הוא מתחיל ליפצל ויוצא ראש א' לירך זו ואחד לזו והאמצעי יורד לזנב ולמטה מאותן פיצולין כנגד שתי אצבעות הוא חוזר
ומתפצל עוד לג' ולמטה מהם עוד מתפצל וכן בהרבה מקומות עד סופו. ואם נפסק מן המוח ועד בין הפרשות הללו כל מקום שנפסק
שם רובו טרפה ואם למטה מבין הפרשות נפסק כבר תשש כחו והיריכים מעמידין את שדרתו ואינה מתה בכך: אייתי ליה גדי שמן.
שחוט ומופשט ולא היה לו שהות לעכב עד שיקרענו ויראה לו הפיצולין מבפנים והיה מראה לו מבחוץ שהחוט לבן הוא י) ונפרד מבחוץ
כשנכנס בבשר האליה לכאן ולכאן מתחת לעצם: ולא ידיע. החוט מבחוץ והוא צריך לכוון עד מלא חוט השערה שאם נפסק לכאן טרפה
ואם נפסק לכאן כשרה: בליטן טפי. והעצם של בוקא דאטמא דוחק הבשר ומדובק ודוחק בו את מוח החוט הנפצל עליו עד
שנעשה דק
ואינו ניכר: עד אחת. כ"מ
שיפסק
מן הצואר
עד בין הפרשה
ראשונה טרפה נפסק בין הפרשה שלישית כשרה
שניה
איני יודע:
עד